קטגוריה: פרוזה

אם הייתי צריכה לבחור את הדוכן/ביתן היפה והמעניין ביותר בעיניי ביריד הספרים שיינעל מחר, זה היה ללא ספק הביתן הפולני. ככל שנוקפות השנים אני מבינה ביתר דחיפות שאני חייבת להתחיל ללמוד פולנית, ואני חייבת לנסוע לפולין. אני מתה מצד אחד לנסוע לפולין עם אמא שלי, ומצד שני אני גם מתה מפחד בדיוק מזה. כי במובנים רבים פולין היא המולדת ופולנית היא שפת האם. שלה, ולאט לאט אני מבינה שבאיזשהו אופן גם שלי. אולי בגלל שאמא שלי הגיעה לארץ ב-1959, כשהיא היתה כבר בת 26, ולכן היא נשארה תמיד מהגרת וזרה. מה שהופך אותי לדור שני – דור שני לשואה ולהגירה. ואני גם מבינה שעם כל שנה שעוברת הצורך במסע הזה נעשה יותר ויותר דחוף, כי מספר השנים שבהן זה עדיין אפשרי הולך ומצטמצם באופן מבהיל.

זה היה מתסכל לעמוד שם מול מדפים יפהפיים, כמו למשל מדף שלם של ספרי ברונו שולץ, כולל מהדורות ישנות, מצהיבות, מאויירות ויפהפיות, ולא להבין מילה. לדעת שאני ניצבת בפני עושר תרבותי עצום, ובכל זאת מחסום חוצץ ביני לבינו. מחסום השפה. אני חייבת לבדוק עם מכון התרבות הפולני (או איך שלא קוראים לו) בתל אביב אם הם מתכננים לפתוח קורסים ללימוד השפה גם בירושלים. זה פשוט מתסכל, דווקא בגלל שלכאורה השפה הזאת אמורה להיות מוכרת לי מהבית. אבל היא לא.

אבל היו גם שמחות. למשל, ספר קומיקס פולני-ישראלי בשם (הנפלא) “קומפוט”, שנמצא כבר בדרך לחנויות הספרים. למשל, “חוף לובייבו” של מיכאל ויטקובסקי שתורגם עכשיו לעברית והוא כמו פרסילה מלכת המדבר: הגירסה הפולנית (“האטלס הגדול של האוחצ’ות הפולניות”, אם לצטט את גב הספר). התחלתי כבר לקרוא אותו והוא פשוט היסטרי. למשל, סימניות ופנקסים ועפרונות וסיכות ומדבקות (“אני ביבליופיל ואני גם יודע מה זה”) מדוכנים שונים ומשונים. אני חושבת שאני מבקרת ביריד הזה, שנערך כל שנתיים, בערך מאמצע שנות השמונים, כך שאני כבר יודעת שהעיקר בו הוא מרצ’נדייז. ובגלל שזה העיקר בו, אפשר ממש להרגיש את ההבדל בין היריד האחרון שנערך לפני שנתיים, והיו בו הרבה יותר דוכנים של הוצאות מחו”ל, והוצאות גדולות אמריקאיות ובריטיות שחילקו, למשל, עותקי קריאה חינם(!), לבין היריד השנה, שנערך בצילו של משבר כלכלי, והיה מצומצם וצנוע יותר בהיקפו.

אשר למרצ’נדייז, אי אפשר היה להתחרות בתצוגות הספרים של מורקמי, בעברית ובאנגלית. זה לא מפתיע, מפני שלמורקמי יש כבר מזמן מעמד של כוכב פופ ולא של סופר. אני לא זוכרת אף סופר קודם שזכה בפרס ירושלים שהנאום שלו הודפס בעיתונים, באתרי אינטרנט ובבלוגים. הקו העיצובי האחיד של כריכות הספרים שלו באנגלית מזכיר מיתוג של מוצר. למורקמי יש מעמד של כוכב פופ מפני שהוא כותב על ואל דור צעיר, אורבני, שתרבות הפופ היא חלק בלתי נפרד מחייו: מוזיקה, קולנוע, ברים, אורות ניאון, ליפסטיק ומסקרה, ספגטי וחתולים. ליפסטיק ומסקרה, ספגטי וחתולים – הרבה חתולים – ולצידם תמונות ואיורים של פריחת הדובדבן, ציטוטים מהספרים, איזכורי תאריכים המתרחשים בהם (31 במרץ – תאריך המכתב שווטנבה מקבל מנאוקו ב”יער נורבגי”; 1 בפברואר – הגיבורה המסתורית של “דרומית לגבול, מערבית לשמש” מופיעה שוב. וכן הלאה), חגים ומועדים מלוח השנה היפני וצילומים של טוקיו – כל אלה מרכיבים את יומן 2009 של מורקמי שהוצאת וינטג’ חילקה במתנה ביום שני בערב. אחד המוכרים שם דחף לי את זה ליד, ולרגע הרגשתי כמו נערת הארג’וקו.

את תאוות הקניות הביבליופילית שלי מימשתי השבוע בחנויות הספרים החביבות עליי יותר ופחות. טוב שהולך להיות סופשבוע חורפי – לדעתי, אני לא הולכת לצאת מהמיטה מיום שישי בצהריים ועד יום ראשון בבוקר. יש לי הר של ספרים. חוץ מ”חוף לבייבו” יש לי גם את “החוף השקט” של מיכל טמיר – רומן גרפי עב כרס שנראה מבטיח מאוד; “הדרך” של קורמאק מקארתי; “פרמן” של סם סוואג’, על עכברוש חובב ספרים; ו”ערבה עיוורת, עלמה נמה” של מורקמי, שכמו אוספי הסיפורים הקצרים הקודמים שלו, נראה לי – אם לחזור לאנלוגיה של כוכב פופ – כמו אוסף הבי-סיידס (B-Sides) של הרומנים המלאים שלו.

שלוש נובלות מרכיבות את ספר הביכורים של שָֹרַי שביט “ברוריה הפקות“. שלושתן מסופרות מנקודת מבט של אנשים צעירים: הצעירה שבהם היא הילדה המספרת בת השמונה מהנובלה האמצעית “בינתיים”, והמבוגר שבהם הוא המספר בן ה-29 מהנובלה האחרונה, “הסיפור על הסוסה המתה”. בנובלה הראשונה הנושאת את שם הקובץ כולו, המספרת היא בחורה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה. מה שעוד משותף לכל הנובלות הוא אובדן הורה בגיל צעיר מאוד, והאופן שבו האובדן הזה משפיע על ההתבגרות ועל עיצוב חייהם הבוגרים של הגיבורים. או אולי אם לדייק יותר, אנטי-גיבורים. הפצע הזה הופך את הגיבורים של שביט לפגומים, מבולבלים, נבוכים לנוכח המשא הענקי שהוא החיים והעולם, אבל דווקא הפגימות שלהם, הכאב והעצב שלהם, הכמיהה שלהם לרגע של חסד אנושי שיאחה ויתקן, נוגעים כל-כך ללב. הפצע הזה הוא הנקודה שאליה חוזרת שביט בכל אחד משלושת הסיפורים. במיוחד אהבתי את “הסיפור על הסוסה המתה”, שהוא הסיפור המלא, המורכב והמרגש ביותר בקובץ בעיניי (למרות שדווקא ב”בינתיים” הזלתי יותר מדמעה אחת, וזה נדיר אצלי. אני בכיינית איומה בסרטים, אבל רק לעיתים נדירות בספרים). וזה לא רק בגלל שיש לי חיבה גדולה לאנשים שיושבים בקצה הבר בלילה, מכונסים בשתיקתם העגומה.

דווקא “ברוריה הפקות” הוא הסיפור הפחות מוצלח בעיניי – אמנם ברעיון של אלוהים בדמותה של אישה ג’ינג’ית גדולה ונדיבה העונה לשם ברוריה יש משהו קצת אורליקסטלבלוּמי, והקסטלבלומיוּת חביבה עליי מאוד, אבל בהטיית מרכז הכובד אל ברוריה בסיום הנובלה, במקום לתת מקום דווקא לגיבורה האנושית הצעירה, המבולבלת והעצובה של הסיפור, יש קצת טעם של החמצה. אני חושבת שבספרות, ובחיים, אנשים הם לעולם יותר מעניינים ויותר מסקרנים מאשר כל אלוהים שהוא. אפילו אם וגם כאשר אלוהים גם היא אנושית.

יש משהו באוסף הסיפורים הזה של שָֹרַי שביט שהזכיר לי מאוד את “אצלנו עכשיו בוקר“ של דאה הדר, שגם אותו אהבתי מאוד. בשני המקרים מדובר בסיפורי ילדות מרירימתוּקים, מלנכוליים, שבמרכזם עומד הצורך לגדל את עצמך כמעט לבד בצל הורות לא מספקת, פגומה, ובמקרה של שָֹרַי שביט, הורות שאף נעדרת פיזית, אם בשל נטישה ואם בשל מוות. גם אצל שביט וגם אצל הדר יש אמפתיה עמוקה לנקודת המבט של הילד. אם אני מוסיפה לזה גם את אוסף הסיפורים של ענת עינהר שראה אור לא מזמן, “טורפים של קיץ”, משמח אותי שצומח כאן דור צעיר של כותבות מוכשרות מאוד ורגישות מאוד. מסקרן לראות לאן הן ייקחו את הפצע הזה, ואת כאבי הגדילה הללו, הלאה.

אני לא יודעת אם המלחמה הזאת אכן כבר הסתיימה, אבל כרגע מסתמן שהספר הטוב ביותר שקראתי במהלכה הוא “כוכב רחוק“ של רוברטו בולניו. למרות שהוא מתרחש כביכול בפלנטה רחוקה – צ’ילה תחת שלטון החונטה הצבאית של הגנרל פינושה בשנות ה-70 של המאה הקודמת – הוא הצליח להגיד לי כמה דברים על החיים שלנו כאן היום. למעשה, זו בדיוק הסיבה שקראתי אותו. כי כבר בעמוד השני, כשהמספר חוזר לימים ההם, הוא כותב שאלה הימים שבהם צ’ילה נעה “בין בית המשוגעים לייאוש”. בין בית המשוגעים לייאוש נשמע לי כמו תיאור מדויק של החיים כאן בזמן האחרון.

במרכזו של “כוכב רחוק” עומדת דמותו החידתית של קרלוס וידר, שמתגלגל בשמות בדויים ובדמויות שונות, ותחת מעטה הטישטוש הזה אחראי לשורה של רציחות שהן חלק ממשטר האימים של הגנרל פינושה (כנראה; מה שמעניין בסיפור הוא שהדבר הזה לא ממש מוכח). אני יכולה רק להניח שקרלוס וידר, על קסמו האפל והמושך-מרתיע, נוצק במידה לא מועטה בדמותו של פינושה. וידר הוא טייס, אבל יש לו גם יומרות אמנותיות כצלם (פורנוגרפי), אמן קונספטואלי ומשורר. הוא מבקש לייסד שירה חדשה ש”ייצרו הלא-משוררים ויקראו הלא-קוראים”. הוא כותב שירים בעשן הלבן הנפלט מסילונו של מטוס מסרשמיט 108 של הלופטוואפה מודל 1940, ובהם שורות כמו “המוות הוא ידידות/המוות הוא צ’ילה/המוות הוא אחריות/המוות הוא אהבה/המוות הוא צמיחה/המוות הוא אחווה/המוות הוא ניקיון/המוות הוא לבי”, וכיוצא באלה אפוריזמים ריקים.

אני חושבת שהחשבון הנוקב ביותר שבולניו מבקש לנהל עם המשטר הפשיסטי הרצחני של פינושה והחונטה שלו הוא חשבון שהוא עורך כסופר: על זה שכמו כל שלטון פשיסטי וטוטליטרי, שלטון האימים ההוא אז בצ’ילה לא מסתפק רק בזוועות שהוא מחולל, אלא שכמו כדי להוסיף עוד זוועה על פשע, הוא מבקש לשוות להם נופך “אמנותי”. זו לא רק האסתטיקה של קיטש ומוות, אלא הרצון להפוך את המוות, את הרציחות, את העינויים, למשהו שהוא מעין אמנות קונספטואלית. והרעיון הזה הוא כל כך מפלצתי וכל כך מבחיל, שהוא מעורר – ובצדק – את זעמו של בולניו. הוא כמו מבקש לומר, אתם יכולים להרוג, לענות, להעלים ולמחוק אנשים מעל פני האדמה, אבל תסירו את הידיים המגואלות בדם שלכם מהאמנות בכלל, ומשירה בפרט. לא יכול להיות שמישהו כמו קרלוס וידר יישא בתואר “משורר” או “אמן” ויימנה כאחד משורת משוררים צ’יליאניים ודרום ומרכז אמריקאיים שבולניו מציין את שמם ופועלם ברשימות ארוכות לאורך הספר. וזה לא בגלל שהוא סתם משורר גרוע, אלא בגלל שהוא מבקש בכלל להיכלל תחת הקטגוריה של שירה או אמנות. קרלוס וידר לא יכול להיחשב משורר בגלל שהוא רוצח מפלצתי, נקודה. והנקודה הזאת היא שמזעזעת כל כך בעיניו של בולניו. מכאן עולה מאליה, אני חושבת, התפיסה שאמנות אמיתית היא לעולם עניין אתי, ולא רק אסתטי. גם אם – ואולי דווקא כאשר – היא לאו דווקא “מגוייסת” או “פוליטית” באופן ישיר, נקודתי ומיידי. התפקיד האתי שלה הוא הרבה יותר עמוק וסובטילי ונמדד לאורך זמן.

חוץ מזה בולניו הוא גם אמן ביצירת אווירה של אימה ושל תלישות (המספר הוא גולה שנעקר מצ’ילה והיגר לספרד לאחר שהשתחרר מהכלא בעקבות ההפיכה הצבאית), דווקא באמצעות הכתיבה הלאקונית שלו – כל הספר כולו לא מחזיק יותר מ-167 עמודים, ועוד בפורמט הקטן של ספרי הכיס של ספריה לעם של “עם עובד”. וכרגיל, התרגום מספרדית של טל ניצן הוא ללא רבב.

עוד בסביבה:

נתן אנגלנדר – “המשרד למקרים מיוחדים” (מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת כתר/מטר)

אנטוניו מוניוס מולינה – “החורף בליסבון” (מספרדית: טל ניצן, הוצאת עם עובד)

פול אוסטר – “איש בחושך” (מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

ועכשיו אני מתחילה לקרוא את “המחוננים” של אסף צפור (מי שכתב את התסריט לסדרת הטלוויזיה “הבורגנים”).

ביום שבו התחילה להתגלגל החרב המתהפכת של הפיטורים במקום העבודה שלי והרבה אנשים איבדו את משרותיהם, התחלתי לקרוא את “הטיגריס הלבן”. זה היה יום שבו הרגשתי זעם גדול כלפי המכונה, או השיטה, או איך שלא קוראים לה ומה שזה לא יהיה: הקפיטליזם, החזירליזם, התאגידים, הגלובליזציה, ובעיקר, אותו קומץ של גברים לבנים עשירים שהחריבו את הכלכלה העולמית, ושברור לגמרי שמי שישלם את המחיר על החרא וההריסות שהם הותירו מאחוריהם יהיו בדיוק אותם אלה שהם לא גברים לבנים עשירים: נשים, לא-לבנים, עניים. כמו שכתבה כבר ברברה ארנרייך, העניים הם הפילנתרופים האמיתיים של העולם. הם, ולא הגברים הלבנים העשירים שימכרו את העולם כדי לספק את תאוות הבצע והחמדנות ותאוות השלטון שלהם. כך שהזעם והחימה והחרון האלה היו דלק רב אוקטן להתחיל לקרוא איתו את “הטיגריס הלבן”.

ההודי הזה הוא חתיכת כותב בנזונה מוכשר. למרות שהגיבור שלו הוא דמות קצת חד-מימדית בחלוקה הברורה שלה בין “אור” (עושר, שפע, צריכה, כל מה שמזוהה עם התרבות המערבית) ל”חשיכה” (עוני, בערות, התרבות ההודית המסורתית, הדתות והאלים ההודיים) ובתמצית הפילוסופיה שלה שבחיים ובעולם שולט חוק הג’ונגל: או שאתה אוכל או שאתה נאכל – עדיין אי אפשר להניח את הספר מהיד. האמת שלקראת הסוף זה נעשה קצת פחות חד-מימדי וקצת יותר מורכב, אבל רק קצת: אחרי הכל, מה שחשוב לארווינד אדיגה להעביר הוא אג’נדה ברורה, ולא אוסף דמויות “מעוגלות” כהלכה.

מי שיש לו בעיה עם זה שהוא מוצא את עצמו מחבב רוצח לאורך “הטיגריס הלבן”, כנראה לא קרא מספיק ספרים ולא מכיר ספרות לעומק. לספרות יש רומן ארוך עם רוצחים כריזמטיים. רסקוליניקוב, החבר’ה הטובים של דונה טארט ב”היסטוריה הסודית”, “בדם קר” של טרומן קפוטה ו”שירת התליין” של נורמן מיילר הם החשודים המיידיים שעולים לי בראש. למרות שעל עטיפת הספר יש איזכור ל”חרדתו של המלך סולומון” של רומן גארי (אני מניחה שזה מפני שבשני המקרים הגיבור הוא נהג והמעסיק שלו הוא איש עשיר. והעשירים, כמו שכתב כבר פיצג’רלד, הם באמת שונים ממני וממך), “הטיגריס הלבן” הזכיר לי לקראת סופו דווקא את “הזר” של אלבר קאמי – משהו באופן שבו הוא מעמיד בפני הקורא (ובפני הגיבור) את הדילמה שבין להיות חופשי או להיות מוסרי. כי בשביל להיות באמת חופשי, מגלה בלראם, אתה צריך לעשות כמה מעשים לגמרי לא מוסריים. ועכשיו תבחר בין שניהם – חופש או מוסר.

אבל מה שבאמת אהבתי ב”טיגריס הלבן” זו ההטחה שלו ללא כחל ושרק את האמת על הודו בפרצופו של המערב השבע והמדושן: הודו שאין בה שום רומנטיקה ורוחניות, אלא הודו של שחיתות, סיאוב, ניוון וניוול. יותר מזה: הספר הזה הוא ביקורת חריפה על ההתעקשות של המערב לראות בהודו את אותן רומנטיקה ורוחניות, מפני שכך המערב מנציח את העליונות שלו על-פני הודו, משמר את הניוון והניוול שלה, ומנצל אותה לצרכיו.

1.

אהבתי מאוד את “המאהבת של ברכט” של ז’אק-פייר אמט (תירגמה מצרפתית: תהילה מישור). קצת כמו הסרט “חיים של אחרים”, הספר הזה מספר על מחזאי – ברטולד ברכט – שנתון למעקב הדוק מצד השירות החשאי המזרח-גרמני. שתי הצלעות האחרות של המשולש הן מריה אייך, שחקנית צעירה ויפה, שמושתלת באנסמבל הברלינאי של ברכט (ואשתו הלנה וייגל) כדי לפתות אותו וכדי לרגל אחריו; והנס טרוב, המפעיל של מריה. אני אוהבת את הכתיבה המינורית והחסכונית מאוד של אמט. בניגוד לספרים אחרים היא לא נועדה דווקא להעצים את הרגשות של הגיבורים, אלא לשקף את המינוריות, האפרוריות, הדלות והעגמומיות של החיים בגוש המזרחי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. ובניגוד לכל הציפיות דווקא ברכט, המחזאי הדגול והמהולל, מתגלה כאדם לא נעים, גס רוח, קמצן, נצלן וחמדן. ברכט הוא זה שמנצל את מריה, ודווקא הנס טרוב, הסוכן שמפעיל אותה, מתברר כאיש הגון, אנושי וישר. למרות הרגשות שמתפתחים בינו לבין מריה הוא מעדיף שלא לממש אותם כדי להעניק לה בסופו של דבר את המתנה הגדולה והיקרה ביותר: את חירותה. הוא מאפשר לה לעבור לצד המערבי של מסך הברזל, להתאחד עם בתה, ולפתוח בחיים חדשים. 

2.

אחרי ההצלחה של Exit Wounds של רותו מודן בחו”ל, הוציאה הוצאת Drawn and Quarterly את Jamilti – קובץ של עבודות מוקדמות של מודן, שחלקן כבר ראו אור בעבר באוספים שונים של קבוצת אקטוס. עדיין, תמיד כיף גדול לקרוא ולהתבונן באיורים של מודן. מתוך שבע הנובלות הגרפיות בספר אפשר ללמוד על ההתפתחות של מודן כיוצרת, מהקו הבוסרי והגס יותר שאיפיין אותה בתחילת דרכה ועד הקו העדין, המורכב והמתוחכם שמאפיין אותה היום. מעניין גם לקרוא את “ג’מילתי”, הסיפור שעל-שמו נקרא הקובץ כולו, כגרעין הסיפורי שממנו צמח לימים “פצע יציאה” (אני מעדיפה להתעלם מהשם הסתמי וחסר המעוף שניתן לו בתרגום לעברית, “קרוב רחוק”). גם כאן עומד במרכז הסיפור פיגוע התאבדות. וזו ההזדמנות להזכיר גם את “הספר הפנטסטי של נורית זרחי” – לכאורה אוסף סיפורים לילדים של זרחי, אבל מי שמכיר אותה יודע שהסאב-טקסט שלהם תמיד מיועד למבוגרים – שמתאים לרותו מודן כמו כפפה ליד. ממש כשם שהאיורים שלה מתאימים למוזרות וליופי ולקריצות העדינות של נורית זרחי כמו סיר ומכסה.

3.

לא הצלחתי בשום אופן לקרוא את “טירוף” של לאורה רסטרפו. ניסיתי פעמיים-שלוש, ובכל פעם לא הצלחתי לצלוח יותר מעמוד-שניים ראשונים. הבעיה שלי איתו היא שכל שניים-שלושה משפטים, באמצע הפיסקה, רסטרפו מחליפה דובר וקול מספר. זה יוצר שבירה מתמדת של רצף הקריאה, שאני מניחה שאמורה לשקף את השבירה של התודעה הקוהרנטית הרציפה, ובכך לייצג מצב של טירוף. הבעיה היא שכמו טירוף, זה הופך גם לבלתי נגיש לקורא (או לפחות לי), ונשאר סגור וחתום הרמטית בפניו.

4.

אני חייבת לציין שבכל פעם שאני קוראת על ארקדי גאידמק, והחידתיות והמסתורין שאופפים אותו, אני לא יכולה שלא להיזכר בגטסבי הגדול של פיצג’רלד.

אני קוראת עכשיו את “ממערב לירדן” של לילא חלבי ונהנית ממנו מאוד. האלה, מוואל, סוראיה וחדיג’ה הן ארבע בנות-דודות שמוצא משפחתן מנווארה – כפר פלסטיני ממזרח לג’נין, שאני בושה לספר שמעולם לא שמעתי עליו. כמו ישראלים רבים אחרים, באשמתם או שלא באשמתם, ההיכרות שלי עם כפרים פלסטינים מסתכמת באפס. אחרי הכל, מסגרת ההתייחסות התרבותית שלי נמצאת ממערב לים התיכון. אני חושבת שזו אחת הסיבות העיקריות לכך שאני נהנית כל כך מהספר הזה – העובדה שהוא פותח פתח לעולם אחר ושונה וקצת זר ומוזר מצד אחד, ומצד שני יש בו דברים שיהיו מוכרים לכל אישה, בכל מקום בעולם (נראה לי). כל פרק נמסר בקולה של אחת מהארבע לסירוגין, מהמקום שאליו נשאו אותה החיים: עמאן, אריזונה, קליפורניה ונווארה. האופן שבו סיפוריהן נשזרים אלה באלה מזכיר מעשה רקמה: הכפר נווארה, מסתבר, ידוע בזכות עבודות הרקמה של נשותיו. רקמה היא גם תמיד מטאפורה למלאכת הכתיבה – האופן שבו מילה מתחברת למילה כמו תך אל תך בעמל רב, בשקדנות ובסבלנות. זה מזכיר לי את Embroideries של מרג’אן סטראפי, ובאופן דומה, הסיפור האישי של האלה הזכיר לי את “פרספוליס” של סטראפי. לעומת זאת, סוראיה הפרועה, המרדנית וה”מופקרת” כביכול, מזכירה לי את כריסטינה – הגיבורה-המספרת מ”אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות” של לוסיה אצ’ווריה. גם אצל אצ’ווריה זה ספר שבו הגיבורות הן שלוש אחיות, וכל פרק נכתב מנקודת המבט של אחת מהן. חלבי, סטראפי, אצ’ווריה – כל אלה הן סיפורי נשים שאהבתי מאוד.

למרות שאחת החוויות המרכזיות המתוארות בספר היא חוויית ההגירה – העקירה, הטלטול, החיפוש אחרי זהות חדשה – יש בו גם משהו אוניברסלי. אולי זו החוויה המשותפת לכל-כך הרבה נשים של תחושת זרות בעולם, שבשביל רוב הגברים הוא מגרש הבית. תמיד נראה לי שלנשים לוקח הרבה יותר זמן מלגברים למצוא מקום בעולם, למצוא בו חדר משלהן, להרגיש בו לגמרי ובאמת ובתמים בבית. ומעניין שהספרות המרתקת ביותר שנכתבת בשנים האחרונות היא ספרות של מהגרים. כשמדובר בנשים מהגרות, מדובר כמובן באחרוּת כפולה, ובמקרה של “ממערב לירדן” זו אחרוּת יפה מאוד.

“ הבדידות שלי החלה לשנות אותי בהדרגה, להפוך אותי לאדם שמעולם לא חזיתי שאהיה, אדם משונה הרבה יותר מכפי שאני רואה את עצמי בדמיוני. אני חושב על כך שאיש מאיתנו אינו מה שהוא רואה בדמיונו, שכל אחד מאיתנו משתדל לראות באור נורמלי את השונות הנוראה של חייו הפנימיים, ועושה זאת באמצעות מגוון של בדיות נוחות. לא היה בכוונתי לשקר לעצמי, אבל הבנתי שתחת האני שהאמנתי בו היה אדם נוסף ששוטט באותו יקום מקביל שמירנדה דיברה עליו – אדם שעבר ברחובות וחלף על פני בתים שהאדריכלות שלהם שונה לחלוטין. “

(סירי הוסטוודט. תרגום: דורית בריל-פולק)

סיימתי לקרוא את הספר של סירי הוסטוודט שנקרא “תוגותיו של אמריקאי”, ועל כריכתו מתנוסס דיוקן עצמי של אדוארד הופר. אהבתי את הספר, זה הספר השלישי שלה שאני קוראת, ואני אוהבת את הכתיבה המדוקדקת והמדויקת שלה. למעט סצינה אחת לקראת סיום שהיתה קצת דאוס-אקס-מכינה, הספר, כאמור, מצא חן בעיניי.

עכשיו אני מתחילה לקרוא את הספר החדש של ניקול קראוס, “אדם נכנס לחדר”.

עומר, שבניגוד לי צם ביום כיפור ושכמוני מסרב להעביר את יום כיפור בחברת סרטים, ביקש ממני לתת לו ספר שיעניין אותו, שיהיה קליל ושל סופר ישראלי. מכיוון שהוא אהב בעבר את “מובינג” נתתי לו את “הידרומניה” החדש של אסף גברון. אני קראתי אותו וחשבתי שהוא ככה-ככה – הוא הזכיר לי קצת את “על-פני כל הבריאה” של רות אוזקי, גם באג’נדה הסביבתית והאנטי-תאגידית שלו, וגם בבניית הדמויות ובמיוחד הדמות הראשית שהזכירה לי קצת את יומי פולר. אלא שאת יומי ואת הספר של אוזקי אהבתי יותר. בכל אופן, עומר נשבר אחרי כמה עמודים מפני שהספר היה עתידני מדי לטעמו, אז נתתי לו את “אמונה עיוורת” של אבי גרפינקל. הוא כבר לקראת סיום שלו ואוהב אותו. חשבתי על זה שזה באמת ספר שמתאים ליום כיפור.

יום כיפור הוא אולי גם הזמן המתאים להודות שבשנה האחרונה שנאתי את “אישה בורחת מבשורה” של דויד גרוסמן. שנאתי את הדמות של אורה, ומכיוון שכל הרומן הזה קם ונופל על אורה, אם לא אהבתי אותה לא היה לי סיכוי לאהוב אותו. אורה מסמלת בעיניי את כל המיינסטרים הישראלי שנוא נפשי, ליתר דיוק את המשפחה הישראלית הטיפוסית, על כל ערכיה, שאיפותיה ופחדיה הבורגניים. לא פלא שהמיינסטרים הישראלי חיבק את הספר הזה באהבה כה גדולה, ולא פלא שאני לא סבלתי אותו. כל מה שמנכר אותי במיינסטרים הישראלי מנכר אותי גם בספר הזה.

(מיד אחרי “אישה בורחת מבשורה” קראתי את “השיבה הביתה” של אנה אנקוויסט, והיא מתמודדת עם הנושא של מות ילד והאובדן האיום שכרוך בכך בצורה כל כך הרבה יותר יפה ולירית ושוברת את הלב)