תחת הכותרת “המסע בעקבות האיש על החמור הלבן” מציג יעקב ישראל סדרה של צילומי צבע גדולים ויפים בגלריה ברבור. זו תערוכה אניגמטית ומסקרנת, כי למרות השם שלא יכול להיות יותר ישראלי ממנו (יעקב ישראל), ולמרות שכל הצילומים צולמו בנופים ישראליים כמו הנגב, ים המלח, קיסריה – משהו בצילומים עצמם מעורר תחושה של אמריקנה דווקא. המוח שלנו כל כך מוטבע בדימויים אמריקאיים.
(יעקב ישראל, צריף במערב הנגב)
בצבעים ובאווירה שלו הצילום הזה הזכיר לי מיד את וויליאם אגלסטון, הצלם יליד מיסיסיפי שצילם הרבה מאוד ברחבי הדרום העמוק של ארצות הברית, והיה מחלוצי צילום הצבע והכנסתו לקאנון הצילום האמנותי. בנוסף, שם התערוכה, “המסע בעקבות האיש על החמור הלבן”, הזכיר לי מיד את Searching for the Wrong Eyed Jesus – סרט המסע של ג’ים ווייט לתוככי הדרום העמוק של ארצות הברית, על כל המוזרויות, האידיוסינקרטיות והאקסצנטריות של האיזור הזה.
(וויליאם אגלסטון, ליד מטע וואנאלו הנטוש, מיסיסיפי)
בטקסט שלו לתערוכה מציין יעקב ישראל בצדק שהמושג “מסע” מתקשר אצלנו כבר כמעט אוטומטית לאמריקה/אמריקנה – בארץ אי אפשר ממש לערוך “מסע” בגלל שגם אם אתה יוצא לדרך עם שחר, תמיד תוכל לחזור הביתה, אם רק תרצה, לכל המאוחר עד חצות. אין פה ממש מרחבים בשביל לערוך “מסע” – מסע במובן האמריקאי העמוק שלו. אבל יעקב ישראל מודע למסורת של הצלמים הנודדים בדרכים שנמצאת בלב ליבו של הצילום האמריקאי, והוא הולך בעקבות המסורת הזאת.
אחד החיבורים היפים ביותר של ג’ק קרואק לא מופיע באף אחד מהספרים שלו, כולל לא בספר שהביא לו תהילת עולם. הוא מופיע בהקדמה שחיבר לספר הצילומים של רוברט פרנק, “האמריקנים”. רוברט פרנק הוא מהאבות המכוננים של הצילום המודרני, ואולי הצלם האהוב עליי ביותר. הוא הגיע לאמריקה כמהגר משווייץ ב-1947, וכבר בתחיל שנות ה-50 התחבר אל חוג הסופרים והמשוררים שקרואק נתן לו את השם דור הביט: אלן גינסברג, וויליאם בורוז, קרואק, גרגורי קורסו, לורנס פרלינגטי. בשנת 1955, בסיוע מענק מטעם קרן גוגנהיים, יצא פרנק לדרכים כשהוא חמוש במכונית ובמצלמה. מה שקרואק עשה “בדרכים” מרגע שהשחיל גיליון נייר ארוך לתוך מכונת הכתיבה שלו, הוא מה שפרנק עשה מרגע שהשחיל סרט צילום במצלמה שלו.
פרנק חיפש את אמריקה של החצרות האחוריות, העזובות, המתפוררות. אמריקה של הדיינרים העלובים והמוטלים הזולים, של האנשים הזנוחים והחלומות הכבויים. הוא עזב את ההייווייז והאינטרסטייטס והדרכים המהירות וירד לשוליים ולדרכים הישנות. חלקים מהנסיעה שלו הוא עשה על דרך 66 המיתולוגית – אותו כביש שנסלל בסוף שנות העשרים בין שיקגו ולוס אנג’לס ושעליו עשו במשך שנות השפל הכלכלי של שנות השלושים (שלו נוספו במערב התיכון גם שנות בצורת וסופות אבק) אלפי אנשים את דרכם מערבה, בחיפוש אחר לחם, עבודה והארץ המובטחת: קליפורניה.
אמריקה שפרנק תפס בעדשת מצלמתו היא אמריקה סדוקה, גרעינית ומטושטשת. אני תמיד חושבת שרק זר – אאוטסיידר מוחלט, מהגר שבא מבחוץ – היה יכול לקלוט את מה שהוא קלט. אלה הסדקים הראשונים שניבעו בחלום האמריקאי: חלום הבית עם הגינה והמכונית, הפרברים, תרבות הצריכה, קונפורמיות ופוריטניות חונקת. יעברו עוד עשר שנים עד שיורשיהם של הביטניקים – ההיפים – יתרגמו את הבקיעים הללו למהפכה תרבותית כוללת.
(צילום דרך: אגלסטון)
(צילום דרך: רוברט פרנק)
בעיניי הצילום הזה של הדרך של רוברט פרנק הוא הדבר הקרוב ביותר שיכול להיות לצילום מופשט. למרות שמדובר בדרך קונקרטית – US 285 בניו מקסיקו – הצילום הזה הוא הפשטה של כל הדרכים הקונקרטיות כולן. למרות שאם מאמצים את העיניים אפשר לראות בהמשך הדרך, בנתיב השמאלי, מכונית – מכונית שנוסעת בשעה לא ברורה איפשהו על הדרך שמובילה מקולורדו דרך ניו מקסיקו לטקסס – בסך הכל 1260 ק”מ – הצילום הזה בעיניי הוא ייצוג של האידיאה של הדרך.
ובגלל שהדרך היא בסופו של דבר אידיאה, והמסע הוא לעולם מצב נפשי, אפשר בסופו של דבר לצאת למסע גם פה ושם בארץ ישראל, ולהביא את כל המוזרויות, האינדיוסינקרטיות והתלישות של המקום הזה – כפי שמדגימים יפה הצילומים של יעקב ישראל. יותר מכל דבר אחר מסע, או הדרך, הוא המטאפורה הגדולה ביותר של החיים (עוד יותר מהמטאפורה של הנהר ויותר מהמטאפורה של הגן). אולי זו הסיבה שהאידיאה הזו חוצה זמנים ומקומות לכל אורך ההיסטוריה האנושית. זה באמת לא מפתיע שהדרך היא מקור השראה אינסופי ליוצרים מכל התחומים.
