קטגוריה: קולנוע

שלוש-מאות-ומשהו להקות אינדי רוק יש באיראן (כולל אינדי כורדי) – זה מה שלמדתי מ“אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים”. וגם, שבמדינה שבה כל סוג של מוזיקה מערבית הוא אסור ונרדף ומוחרם, גם מדונה ופיפטי סנט נחשבים לאינדי רוק. אבל לא זו הבעיה שלי עם הסרט הזה, אלא העובדה שבשלב מסוים הוא נעשה קצת ארוך ודידקטי מדי באופן שבו הוא מציג ז’אנר אחרי ז’אנר של מוזיקה מערבית שמבוצעת על-ידי להקות מקומיות: ראפ, בלוז, הבי מטאל, אינדי רוק ואפילו הז’אנר הקרוי “מוזיקת עולם” – “מוזיקת עולם” זה דבר שקיים רק במערב – וכל קליפ מוזיקלי כזה על רקע תצלומים של טהרן מחלקים שונים וזוויות שונות של העיר. זה חבל פעמיים: פעם אחת בגלל שזה בא על חשבון הדמויות – עד הסוף לא היה לי בעצם שום מושג על הדמויות הראשיות: מיהן, מאין הן באו, מה הרקע שלהן, מה הן עושות בעצם בחיים (חוץ ממוזיקה), מה הן אוהבות, מה לא. ופעם שנייה בגלל שהסוף של הסרט חזק מאוד ומטלטל – דווקא בגלל השרירותיות והאקראיות שלו. כך שהסרט קצת מפוספס בעיניי.

“פרספוליס” – גם שתי הנובלות הגרפיות וגם הסרט המאויר – עשה את זה טוב יותר.

מצד שני, מי אני, הבורגנית המערבית, שתמתח ביקורת על במאי איראני שאין לי ספק שנתקל בתנאים דומים למתואר בסרט כשעשה את הסרט הזה. ליד התנאים שבהם המוזיקאים האיראניים פועלים, התנאים שבהם פועלות להקות השוליים כאן הם באמת מחתרת של קטיפה.

אז כל מה שנותר לי לעשות כשחזרתי הביתה מהסרט הוא ללטף את גיטרת הבס האהובה שלי שהזנחתי כבר כמה שבועות, להדליק את המגבר ולנגן. אני מנגנת כל מיני קטעים שנעים בין בלוז מערבונים לגאראג’-מטאל-סרף. אם הייתי כותבת ספר הייתי קוראת לו “דברים שעשיתי עם מיתר מי”. אם סטאס היה שומע את זה הוא היה מתעלף.

* * *

הסרט הכי נחמד והכי מתוק שראיתי בפסטיבל הסרטים בחודש שעבר היה “טרוצקי”. את “תני בבקשה” הלכתי לראות בגלל שיתוף הפעולה של ניקול הולופסנר וקתרין קינר, שהיה מוצלח מאוד בעבר (Walking and Talking, או “על חברות וחתולים” כפי שהוא תורגם כאן). התוצאה הפעם פחות טובה, אבל אני עדיין אוהבת את קתרין קינר וכיף לראות אותה מתבגרת על המסך ונושאת בכל כך הרבה חן את פגעי הגיל – את הקמטים, השקיות הנפוחות מתחת לעיניים, השערות המלבינות פה ושם. לא היה שום קמצוץ של חן בסרט השני שראיתי, “רהיטים זעירים”. לא היתה שם אפילו דמות אחת שאפשר היה לחבב, או אפילו סתם לסבול. טוד סולונדז היה נהנה מהמפגן המיזנתרופי הזה. אני שנאתי את זה.

אבל טרוצקי היה חמוד. הוא על תלמיד תיכון קנדי שמחליט לגלם בחייו את הביוגרפיה של טרוצקי (רשימת מטלות: לאגד את העובדים במפעל של אביו. למצוא את ולדימיר איליץ’ אוליאנוב שלו. להתחתן עם מישהי שמבוגרת ממנו בעשר שנים, רצוי בשם אלכסנדרה. לנסוע לדרום אמריקה). זה הזכיר לי לא מעט את “ראשמור” (“המירוץ לצמרת של מקס פישר”, בתרגום לעברית. מה יהיה הסוף עם התרגומים האלה של שמות סרטים לעברית) של ווס אנדרסון. אמנם בלי העיצוב החזותי המסוגנן כל כך של ווס אנדרסון, אבל עם הרבה מהמאפיינים האחרים – האקסצנטריות, יחסי המשפחה, ההומור.

כשיצאתי מהסרט ראיתי בטלפון הנייד שהחמצתי שיחה. בהיתי במספר והוא נראה לי מוכר – ככה זה כשאנשים מאותגרים-טכנולוגית לא יודעים לאחסן שמות ומספרים בזיכרון של הנייד שלהם. ככה זה כשהם מתעקשים לאחסן זיכרונות רק בראש ובלב. או בכתב. רק כשהתחלתי ללכת ברגל הביתה מקולנוע סמדר לגינת ברודי נזכרתי פתאום למי הוא שייך, המספר הזה. שיט. חייגתי אליו חזרה ברגע שנכנסתי הביתה.

אתה לא תאמין מאיזה סרט חזרתי עכשיו, ולדימיר איליץ’ אוליאנוב אחד, אני אומרת לו. ואז אני מוסיפה בשקט, התגעגעתי אליך. טיפש.

הוא מחייך. אני תמיד יכולה לשמוע אותו מחייך מהעבר השני של הקו, סטאס.

1.
כמו מושא האבל, השבוע החולף היה לא פשוט ולא יציב. ביום ראשון היתה תדהמה, ביום שני היתה התרגשות גדולה להיתקל באנשים שלא שמעתי מהם שנים, יום שלישי היה הכי קשה – צער ועצב ואשמה ובכיתי הרבה גם בשיעור יוגה ובמדיטציה בערב, ברור. ביום רביעי היתה התייצבות ורגיעה, שביום שישי שוב התהפכה כמו קליפת אגוז בלב ים, ושוב בכיתי בשיעור יוגה ומדיטציה של יום שישי בבוקר. משם הלכתי לדג מלוח בגן העצמאות וישבתי בדשא והמשכתי לבכות. בגלל הקלרינט והסקסופון העצובים. בגלל הזוהר בדשא. בגלל הפריחה הסגולה של הסיגלון. בגלל הגזעים הלבנים של עצי הצפצפה. בגלל שהעולם הוא עגול וכחול. בגלל שקשה להגיד את זה בקול בלי שישלחו לך עובדת סוציאלית או קצין בריאות נפש הביתה, אבל יש הרבה יופי במוות. לא בבליה ובכליה ובסבל שקודמים למוות, אלא במעבר הזה מהסופי לאינסופי. משם ירדתי לאוגנדה ופגשתי את ליאור אש והתחבקנו כמו שני ניצולים מספינה טרופה. ישבנו שם על הספסל בחוץ בסמטה, עם השמש והרוח שהחליפו משמרות ביניהם לסירוגין, ובחצי אוזן ועין עקבנו אחרי איזו הופעת נויז מהשאריות של מוסררה-מיקס. אבישג בדיוק עברה בדרך לשייח’ ג’ראח ואמרה שהמוזיקה הזאת נשמעת כמו אוסף של תאונות דרכים מרחבי העולם ולמה שמישהו ירצה לשמוע את זה. ליאור משך בכתפיו. אני חשבתי על זה שכל השבוע הזה היה תאונת דרכים. לא הגעתי בכלל למוסררה-מיקס השבוע. רציתי ללכת אחרי העבודה ביום חמישי, אבל ענן האבק הצהוב חסם את דרכי. לא הלכתי גם להופעה של ג’פרי לואיס שתיכננתי לראות השבוע, כי מי יילך לראות היפסטר ניו-יורקי באמצע כל רכבת ההרים הרגשית הזאת. לסיכום השבוע הזה קמתי בשבת בחמש בבוקר עם מיגרנה.

2.
אבל בשבת אחר הצהריים הלכתי לראות את “מופע הפלאים של ד”ר פּרנסוס” של טרי גיליאם. אני אוהבת את טרי גיליאם, ו”פישר קינג” הוא אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים. “האימג’ינריום של ד”ר פּרנסוס” הוא אכן חיזיון רב דימיון. כל העיצוב של הסרט הזה – תפאורת המופע הקרקסי, התלבושות, הסט של לונדון סוריאליסטית שמצד שאחד היא בת זמננו ומצד שני היא גם לונדון ויקטוריאנית, דיקנסיאנית וגותית אפלולית, החזיונות של האנשים שחוצים את המראה – הוא מרהיב. למעשה, כל הסרט הזה הוא האימג’ינריום של טרי גיליאם, ואפשר למצוא בקלות הקבלה בין מכונת החזיונות של ד”ר פּרנסוס לבין אמנות הקולנוע של טרי גיליאם. יש עוד כמה רעיונות שמופיעים לא פעם אצל גיליאם, כמו למשל הרעיון של הומלסים כקדושים, הביקורת החברתית על הפערים הבלתי נסבלים שבין עשירים לעניים, תרבות הצריכה וכו’. אבל הרעיון המרכזי הוא המאבק בין טוב לרע – קצת הזכיר לי את “שר הטבעות” – ובעיקר המאבק בין אלוהים לשטן. מסתבר, בניגוד למה שאיינשטיין חשב, שאלוהים כן משחק בקובייה. אלוהים הוא מהמר, וגם שתיין לא קטן. השטן, לעומת זאת, מתברר כברנש חביב ונדיב. מה גם שמשחק אותו טום ווייטס. ההתערבויות בין שני הקשישים הללו חורצות גורלות (לא ממש רעיון חדש למי שפתח אי פעם את ספר איוב), ואחת השאלות המתבקשות היא איפה אם כן נמצא הרצון החופשי שלנו. אני לא חושבת שלגיליאם – או לדוקטור פּרנסוס – יש תשובה פשוטה לזה. הסרט הזה נמשך שעתיים ועשר דקות, הוא הוקרן ברצף בלי שום הפסקה באמצע (נדמה לי שזו פעם ראשונה שאני נתקלת בזה ברב-חן), אבל הוא עבר לי ביעף כאילו לא עברה יותר משעה. לא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר לבלות אחר צהריים של שבת.

3.
עכשיו אני בעיקר עייפה.

אהבתי מאוד את “ארץ יצורי הפרא” של ספייק ג’ונז. אני בכלל לא חושבת שזה סרט לילדים. זה עיבוד למבוגרים של ספר ילדים. רק מבוגרים יקלטו מיד שארץ יצורי הפרא שאליה מגיע מקס היא ממלכת המבוגרים, ולא סתם ממלכת המבוגרים אלא ארץ המבוגרים ביום רע במיוחד. יום שבו כולם מתלוננים, מייבבים, מרירים, ציניים, תחרותיים, מניפולטיביים ופאסיבים-אגרסיביים. מה שמלבב במיוחד לגלות הוא שגם למפלצות (כלומר למבוגרים) יש מפלצות משל עצמן: למשל, עצב, צער ובדידות. והם מוכנים להמליך עליהם את מקס למלך אם רק יבטיח לעשות אותם מאושרים ולגאול אותם מהבדידות, העצב והצער שלהם. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני חושבת שהסרט הזה הוא חתיכת סרט רדיקלי. אני מכירה לא מעט מבוגרים שיעדיפו לשתות חלב עקרבים לפני שהם יודו שהם הביאו ילדים לעולם – והמליכו אותם למלכי עולמם – בגלל הפחד מכאב ומבדידות. בגלל שהם חושבים שילדים יהפכו אותם למאושרים. כמה הרבה אנחנו מניחים לפעמים על כתפיהם הצרות של הילדים. אז מי פה בדיוק המבוגר האחראי ומי הילד?

אנחנו אולי מציבים לילדינו גבולות, אבל ילדינו מציבים בפנינו מראות, והן מדויקות מאוד ולא פעם גם אכזריות. במידה רבה זה גם מה שהסרט הזה עושה.

כשמקס אומר בנקודה מסויימת ליצורי הפרא שחבל שאין להם אמא, זה משפט שאין לו שום זכר בסיפור המקורי של מוריס סנדק, אבל זה משפט שיש לו זכר ועוד איך ב”פיטר פן” של ג’יימס ברי וארץ הילדים האבודים שלו. גם פיטר פן – וגם אליס בארץ הפלאות, אם כבר נמצאים בסביבה – הם במובהק ספרים שמשום מה נחשבים לספרים לילדים, אבל רק מבוגרים מסוגלים להבין באמת ולהתמודד עם התוכן שלהם (שגם הוא לא ממש נעים).

חוץ מזה העיצוב והצילום של הסרט מרהיבים. הם מדגישים את האיכות המלנכולית, המוזרה והאפלולית שלו. גם הפסקול מקסים, אבל זה לא ממש מפתיע כשמדובר בספייק ג’ונז. אבל אני בעיקר חושבת על התפקיד המכריע שהיה לדייב אגרס, שלקח ספר ילדים קלאסי שיש בו לא יותר מ-18 משפטים קצרים ותמציתיים, והפך אותו לכזה סרט יוצא דופן.

חיבבתי מאוד את “הנוכלים בלום” בגלל שזה סרט כל כך טקסטואלי. ולא שהוא לוקה בחסר בצד הויזואלי שלו: כל מי שאהב את הסרטים של ווס אנדרסון (“ראשמור”, “משפחת טננבאום”, “רכבת לדרג’ילינג”) יאהב גם את העיצוב, הסיגנוּן והצילום של “האחים בלום”. אני מניחה שגם העובדה שאדריאן ברודי משחק באחד התפקידים הראשיים ב”אחים בלום” תורמת להשוואה החזותית לווס אנדרסון. אבל בשבילי עיקר העונג בסרט הזה היה הרפרנסים הספרותיים. החל מהאיזכורים האגביים של טולסטוי (או שמא זה היה דוסטוייבסקי? כבר שכחתי) ומלוויל, וכלה, כמובן, בהתייחסות ל”יוליסס” של ג’יימס ג’ויס. אחרי הכל, כשלשלושת הגיבורים הראשיים של הסרט קוראים סטיבן (דדאלוס), (ליאופולד) בלום, ופנלופי (מולי בלום) – די ברור לאיזה ספר הסרט הזה עושה מחווה. וכמובן, “יוליסס” עצמו בנוי על ה”אודיסיאה” של הומרוס. כך שיש כאן מגדל שבנוי מ”הנוכלים בלום” בקצה שלו, מתחתיו ניצב “יוליסס”, ומתחתיו ניצבת האודיסיאה. כך שגם אם זה לא סרט ענק בעצמו, הוא בהחלט ניצב על כתפי ענקים. וכך, גם האחים בלום עוברים בסרט הזה אודיסיאה; כך, גם הארכי-נבל שלהם הוא שתום-עין, מה שמזכיר את מלחמתו של אודיסיאוס בקיקלופ; והסצינה המצחיקה שבה פנלופי חרמנית לגמרי, מאזכרת את המונולוג המופתי של מולי בלום שחותם את “יוליסס” של ג’ויס.

אבל כשאני אומרת שהסרט הוא טקסטואלי אני לא מתכוונת רק לזה. אני מתכוונת לזה שהוא עוסק בעיקר ביחס שבין החיים לסיפור. לאופן שבו מה שאנחנו קוראים לו החיים (של כל אחד מאיתנו) הוא בעצם סיפור החיים כפי שאנחנו מספרים אותו לעצמנו. מהבחינה הזאת כל אחד מאיתנו הוא סופר (או במאי, למי שמעדיף קולנוע. וגם המפיק, התסריטאי, הצלם, העורך, המעצב, המלביש, והכי חשוב – עורך הפסקול). מה שנקרא החיים הוא לא יותר מבליל כאוטי וחסר פשר של אירועים. זה סיפור החיים שאנחנו מספרים לעצמנו שיוצק בהם סדר ונותן להם תוכן ומשמעות. וכמובן: אנחנו רשאים לשנות את הסיפור, לפרק ולחבר בכל פעם מחדש חלקים שונים שלו, ולמעשה, זה מה שאנחנו עושים לאורך כל החיים שלנו. כי אנחנו – בתור המין האנושי – זן של מספרי סיפורים. בטח ובטח שלא צריך להכביר על זה מילים בפני כל מי שקרא וכתב אי פעם בלוג. כמו שאומר לקראת סוף הסרט בלום, אנחנו מנסים לחיות את הסיפור היפה ביותר שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו. זו כמובן הגדרה מעגלית, אבל זה בדיוק העניין: החיים שלנו, וסיפור החיים שלנו, מזינים זה את זה כל הזמן. עד כותרות הסיום.

אני כותבת את זה בעיקר כדי לתעד, כדי להיזכר בדפדוף לאחור שראיתי אתמול את “פרידות” היפני, אבל האמת היא שאין לי שום דבר משמעותי לכתוב עליו מבלי ליפול לכל הבורות והמהמורות של הקלישאות הצפויות: חיים ומוות, מזרח ומערב, הורים וילדים וכו’. וזה לא שהוא לא סרט יפה ונעים (אם כי לא הרבה מעבר לזה, בעיניי), אבל כל מה שאני יכולה להגיד זה שאם מישהו צריך צפייה של שעתיים בסרט זוכה אוסקר לסרט הזר כדי להבין שכל מה שיש לנו בחיים זה כאן ועכשיו, ושאנחנו צריכים לאהוב את הקרובים אלינו ולהתפייס (או לפחות להשלים באיזשהו אופן) עם ההורים שלנו בעודם בחיים, אחרת נצטער על זה עד מוות (עד המוות שלנו) – אז סימן שהחיים שלו במצב לא כל-כך טוב.

אבל גם זה לא מה שרציתי להגיד. מה שרציתי בעצם להגיד זה שלפני הסרט הוקרן הבקרוב של הסרט החדש של ג’ים ג’רמוש שנקרא, אם קלטתי נכון, “גבולות השליטה” (The Limits of Control), וכל מה שרציתי לעשות באותו רגע זה לקפוץ בכיסא ולצעוק יש סרט חדש של ג’ים ג’רמוש! יש סרט חדש של ג’ים ג’רמוש!! יש למה לחכות.

הלכתי בתחילת השבוע לראות את “המתאבק“. מההיכרות הקודמת שלי עם דארן ארונופסקי זכרתי שני דברים: אל”ף, שהוא במאי מאוד מניפולטיבי, ובי”ת, שהמניפולציות שלו מאוד אפקטיביות. את “פַּיי” (מתמטיקאי סכיזופרני ופרנואידי מנסה למצוא נוסחה ליקום, עד שהתודעה שלו קורסת לתוך עצמה ומתפוררת לרסיסים) ראיתי לפני עשר שנים בסיאטל, ויצאתי ממנו עם מיגרנה של שלושה ימים. את “רקוויאם לחלום” (התמכרויות, דימויי גוף, ניוול, ניוון, קריסה והתפוררות) ראיתי לפני חמש שנים בתל אביב והוא הכניס אותי לדיכאון כל-כך עמוק שלקח לי ימים להתאושש ממנו. בהתחשב בעובדה שיצאתי מ”המתאבק” במצברוח יציב כפי שנכנסתי אליו, אפשר לקבוע שהוא הסרט הכי פחות מניפולטיבי של ארונופסקי. אם כי גם זה יחסי: זה יחסי מפני שאל”ף, קולנוע בעיניי הוא כמעט מתוקף-הגדרה צורת האמנות המניפולטיבית ביותר שיש – דווקא משום שהוא עושה שימוש בשני החושים הדומיננטיים ביותר של האדם, הראייה והתנועה – כך שהשאלה לגבי סרטים היא לא אם הם מניפולטיביים או לא, אלא עד כמה והאם המניפולציה נעשתה טוב או לא טוב; ובי”ת, מפני שגם ב”מתאבק” יש קטעים שבהם רמת התיחכום והעידון של ארונופסקי היא כמו של פטיש חמישה קילוגרם. למשל, כשקסידי, החשפנית, מזכירה באוזניו של רנדי את הפאסיון של ישו, כדי שחלילה אף צופה לא יפספס את האנלוגיה בין רנדי ארוך השיער, החבול והמדמם, שבאחת הסצינות אף ננעצים בגופו מסמרים, ובין ישו הצלוב; ולמשל, בסצינה שבה רנדי מנסה להשלים עם בתו המנוכרת והם מטיילים לאורך הטיילת הקפואה והנטושה שלחוף האוקיינוס, ונכנסים למבנה נטוש ומתפורר שהיה פעם קזינו מפואר.

למרות שהדימוי הזה הוא כבר שקוף ושחוק, הוא פועל יפה מאוד. למעשה, הסצינה הזאת היתה אחת היפות ביותר בעיניי בסרט, בגלל ההקבלה הברורה בין המבנה הישן והחרב שרואים עליו את כל סימני הזמן, לבין גופו המזדקן של רנדי, שגם עליו רואים את עקבות השנים: את הפצעים והצלקות, את הקווים העמוקים שחורצים את הפנים, את העיניים הנפוחות, את הלב שכבר לא עומד במעמסה. והעניין הוא, שיש הרבה מאוד יופי בהתפוררות הזאת. הבניין המתפורר הוא יפה דווקא בגלל השחיקה והקמילה שלו. דווקא בגלל שאפשר לראות עליו את השנים ואת כל מה שהוא עבר. דווקא בגלל שהוא לא עבר שיפוץ מלוקק. דווקא בגלל שאפשר לראות מבין סימני הבלייה וההתרפטות את פאר העבר. אני יודעת שזה נשמע כמו כפירה בעיקר, אבל יש לפעמים בתים ומבנים ישנים שכשאני רואה אותם, דווקא ההתפוררות והכליה שלהם כל כך יפים בעיניי, שאני מקווה ביני לבין עצמי שלא ישפצו אותם ולא יחדשו אותם, כי אז משהו מהאופי והיופי והקסם המכושף שלהם יילך לאיבוד.

זה מזכיר לי את תפיסת הזן היפנית של וואבי-סאבי. וואבי-סאבי הוא היופי והאסתטיקה של דברים לא-מושלמים, לא-שלמים, מתפוררים, מתכלים, שבורים ופגומים. הוא ההיפך הגמור מהאסתטיקה המערבית של השלמות והליטוש. הוא כמעט אנטי-אסתטיקה. הוא היכולת למצוא יופי אפילו בכיעור. הוא עוזר לנו לתפוס ולהשלים עם ארעיותם של דברים, סופיותם, היעלמותם. הוא עוזר לנו לראות יופי גם בתהליכי ההזדקנות והקמילה. לא רק של בניינים, אלא גם של אנשים. יש יופי סמוי, לא גלוי מיד לעין אבל קיים, גם בזיקנה. אני מקווה, כי אני חושבת לא מעט על זיקנה ועל הזדקנות ככל שהשנים עוברות ומצטברות. אני יודעת רק שבאופן מפתיע, היה משהו יפה ומושך מאוד בעיניי דווקא במיקי רורק המבוגר, המרופט, שבע השנים והצלקות, הרבה יותר ממיקי רורק הצעיר ויפה התואר. היה בו איזה גרעין של רוך ומתיקות וענווה נוגע מאוד ללב. אחרי שנים ארוכות של רומנים עם גברים צעירים, הרעיון של רומן עם גבר בן 50-60 מתחיל לקסום לי יותר ויותר. זה מזכיר לי את בוקובסקי שכתב פעם “אתם הצעירים קחו לכם את הצעירות החתיכות ותשאירו אותנו עם הזקנות שיש להן תחת לוהט”.

חוץ מזה: פסקול האייטיז של הלהקות נפוחות השיער דוגמת סינדרלה, Ratt וגאנז-אנד-מוזס, יחד עם ההערה של רנדי שקורט קוביין הרכרוכי מחה אותן מעל פני האדמה, שיעשעו אותי מאוד. זה היה פסקול הולם מאוד לאסתטיקת הווייט טראש-רד נק-טריילר פארק של הסרט. אני מאוד אוהבת את האסתטיקה הזאת, כך שהצילום של הסרט היה מרהיב בעיניי. זו אמריקנה של מרחבי ניאון עקרים ושוממים – האחוריים והקרביים של הסופרמרקט, הברים והדיינרים, מועדון החשפנות, המתנ”סים העלובים שבהם נערכות תחרויות ההיאבקות מליגה ז’ האלה. אני הייתי מקצצת קצת בסצינות ההיאבקות לטובת פיתוח מערכות היחסים של רנדי עם קסידי ועם סטפני, בתו, אבל טוב, אני לא דארן ארונופסקי, וזה היה ברור שדארן ארונופסקי ישים את הדגש על ההתמכרות של הגיבורים שלו לאור הזרקורים, לעסקי השעשועים, לתהילה ולהערצת הקהל, ולכן יילך עם סצינות ההיאבקות עד הסוף.

1.
בחלומי, חזרתי לסיאטל כדי לבקר שוב את ידידי משכבר הימים(!) סטון גוסארד(!!). בקפיטול היל מוצג בקולנוע “ואלס עם באשיר” עם ביקורות מהללות מקיר לקיר, כך שאני לוקחת אותו איתי לראות את הסרט. במציאות, אני לוקחת את עצמי לראות שוב את “ואלס” בקולנוע סמדר*, בפעם השנייה. שתי הסצינות שנחקקו לי בזיכרון בפעם הראשונה שראיתי את הסרט עדיין חזקות מאוד בעיניי: העדות של רוני דייג על השחייה שלו בים בלילה כל הדרך מלבנון חזרה למקום מבטחים, לאחר שהכוח שלו נפגע ונסוג והוא נותר נטוש לבד בעומק שטח האויב. האירוע הזה, ותחושת הפחד העמוק שמתלווה אליו, נשארו מזעזעים בעוצמתם בעיניי; והבלבול של הגיבור כשהוא יוצא לראשונה הביתה לאחר שישה שבועות ומגלה שבתל אביב החיים נמשכים כסדרם – סצינת המועדון עם This Is Not a Love Song ברקע ואווירת הפוסט-פאנק האפלה והמנוכרת היא אחת האפקטיביות ביותר בסרט. אבל סצינה שלא זכרתי מהצפייה הראשונה ודווקא הפעם נחרטה לי בראש, היא הסצינה המצמררת של הסוסים בהיפודרום. הסצינה הזאת קשורה קשר הדוק למצבי ניתוק ומצבים דיסוציאטיביים, שמשמשים כמנגנוני הגנה. ואיכשהו הסצינה הזאת הצליחה קצת להבהיר לי סופסוף למה אני מרגישה די מנותקת ומנוכרת הפעם למלחמה הזאת. כן, אני חושבת שיש אסון הומניטרי מזוויע בעזה, ואם בסברה ושתילה היתה לנו אחריות, ולו גם משנית במקרה הטוב, הרי שכאן יש לנו אחריות ישירה ומלאה. אבל זו יותר עמדה מוסרית-שכלתנית מאשר תגובה רגשית. די ברור לי למה הפעם, בניגוד לכל מלחמות העבר, אני מרגישה מרוחקת רגשית מכל המלחמה הזאת. די ברור לי למה זה קיים אצלי כמנגנון הגנה ומפני מה זה מגן עליי. אבל זה גם מוזר לי לחוות את זה ככה הפעם, כי לכל המלחמות הקודמות היו לי תגובות רגשיות ברורות. במיוחד כלפי מלחמת לבנון הראשונה, שהיתה המלחמה שבה איבדתי את תומתי הפוליטית. בה וברצח של אמיל גרינצווייג ב-1983. לא הזלתי דמעה אחת כשרבין נרצח ב-1995 – לא מפני שאני חושבת שזה לא היה נורא והרה אסון, אלא מפני שרבין היה פוליטיקאי, ובעיניי זה חלק מהסיכונים של המקצוע. אבל אמיל גרינצווייג היה “סתם” אדם פרטי שהלך להפגין את דיעותיו ועמדותיו, ולכן הרצח שלו היה אצלי נקודת שבר קשה.

אני חושבת שהגדולה של “באשיר” היא שהוא שם את האצבע בדיוק על כל השסעים והניתוקים האלה. מרוב טראומות על גבי טראומות, שכל אחת מהן אמורה למחוק כביכול את זו שקדמה לה, אנחנו כורעים תחת נטל הפוסט-פוסט-פוסט-פוסט טראומה, עד אינפיניטום. לנצח נדונו להתבוסס ברחמים עצמיים, בתחושת קורבנות ובמסכנות של עלה נידף ברוח, גם כאשר אנחנו הכי חזקים וכוחניים שיש. וזה באמת טראגי, אין מה לדבר.

2.
הלכתי לראות את “האורח” גם מפני שגלובליזציה, ובעיקר הביקורת עליה, הם נושאים שמעניינים אותי, וגם מפני שזכרתי שאהבתי את סרטו הקודם של הבמאי, טום מקארתי, “אנשי התחנה”. לא שאני זוכרת ממנו הרבה – רק פחות או יותר במעורפל שהיו שם כמה אנשים שחיים בשוליים, כמו גמד, אם ששכלה ילד ועוזבת את בעלה ושאר ילדיה, פושטק צעיר איטלקי (נדמה לי) שמנסה להתחיל עם האם השכולה שמבוגרת ממנו כמובן בשני עשורים, ונדמה לי שלקראת הסוף יש גם קטינה תיכוניסטית בלונדינית שנכנסת להריון. אבל יכול להיות שכאן אני כבר מתבלבלת עם ג’ונו, שבתורה מתבלבלת אצלי עם איניד, הגיבורה של “העולם שבפנים”. ככה זה כשרואים יותר מדי סרטי אינדי אמריקאיים: הם מתערבבים בראש לעיסה אחד דייסתית דביקה וסמיכה.

“האורח” הוא סרט גרוע בעיקר מפני שהוא לא מצליח ממש לגעת, לא בצופה ולא בנושא שהוא מבקש לטפל בו. מי שבכל זאת חושב שהוא רוצה לראות את הסרט שלא ימשיך לקרוא, כי מכאן זה ספוילרים: הכל בסרט הזה מופרך ולא אמין, החל מהנסיבות שבהן “פלשו” לכאורה זוג המהגרים הלא חוקיים לדירתו הניו-יורקית של המרצה מקונטיקט (כאילו הם מסוגלים לשלם שכר דירה על דירה מעוצבת בלב הווילג’ הניו יורקי!), דרך ה”התחברות” כביכול של המרצה לתופים אפריקאיים, וכלה ברומן הקצר שלו עם אמו של המהגר שנעצר. הדבר היחידי האמין בסרט הזה הוא שאכן, ארצות הברית אינה טובה יותר מכל שלטון טוטליטרי-דיקטטורי אחר בטיפול שלה באסירים פוליטיים, במהגרים ובשוהים לא חוקיים. אבל בשביל זה לא צריך סרט באורך מלא – לזה מספיק סטיקר. “בבל” בעיניי הוא עדיין הסרט הטוב ביותר שטיפל עד כה בנושא של הגלובליזציה והשלכותיה. כנראה שבשביל לעשות סרט כזה צריך באמת להיות מקסיקני ולא אמריקאי.

* אני לא משתגעת על המראה החדש של בית הקפה ב”סמדר” אחרי השיפוץ. משהו מהקסם החורני והזרוק הישן שהיה שם קצת הלך לאיבוד. לא שזה הפריע לי לשבת בקצה הבר (כמובן) ולהטביע את ה-doom & gloom שלי בסיידר חם עם ה-Doors ברקע, שסיפקו פסקול הולם לפני “באשיר”.