קטגוריה: קולנוע

  

שבתות שבהן עומר מגיע הביתה מהצבא הן שבתות מתסכלות. אני נורא שמחה לראות אותו, אבל אלה שבתות שבין ערימות הכביסה והכלים אני לא ממש נחה ולא מוצאת שום רגע של שקט וזמן לעצמי. לעומת זאת, שבתות שבהן עומר לא מגיע הביתה הן שבתות של מנוחה מופלאה. אני מתגעגעת אליו כשהוא לא כאן, אבל אני כל כך נהנית מהחופש והשיחרור. אז בבוקר יום שישי אני קמה מאוחר ויוצאת לסיבוב שממנו אני חוזרת עם שלושה ספרים חדשים, זר כלניות ולחם טרי. אני אוכלת וקוראת את עיתוני סוף השבוע, אני משאירה את הכלים בכיור, אין הר של מדים שצריך לכבס ולייבש במהירות, אין זעקות שבר של מישהו רעב, אין שובל של מגבות רטובות ושלוליות מים באמבטיה. אני שמה את הכלניות על השולחן, מכינה תה והולכת לכתוב. אחר-כך אני רואה סרט בדי.וי.די במחשב והולכת להכין קפה. מדהים איך כל פעולה קטנה שנעשית בכוונה גדולה ומודעת, מתעצמת ומקבלת משנה תוקף של עונג. אני שמה מוזיקה ונשכבת על הספה ובוהה למרחקים ארוכים. שלווה גדולה, אין שאלות, אין תשובות. אני נכנסת מוקדם למיטה עם הספרים החדשים. דממה. אין שום עונג שמתקרב בכלל לכניסה מוקדמת למיטה עם ספרים. חוץ, אולי, מהעונג שבתחילת קריאתו של ספר חדש, וההכרה כבר בעמוד השני או השלישי שזה ספר שאני הולכת לאהוב.

 

אחר-הצהריים היום הלכתי לראות את “זאק ומירי עושים פורנו”. בפעם האחרונה שראיתי סרט של קווין סמית’ השנה היתה 1997 והסרט היה “להשיג את איימי”. זה היה בסך-הכל הסרט השלישי שלו ואיכשהו לא עקבתי אחריו מאז ואחרי שאר הסרטים שלו, כולל “מוכרים בלבד 2”. ב-1997 אפילו המילה “פורנו” בעצמה נחשבה עדיין למילה מפורשת ובוטה, ונראה לי שאם היו צריכים לתרגם אז את שם הסרט, זה היה “זאק ומירי עושים סרט כחול” או “זאק ומירי עושים סרט ביתי”. הודות לאינטרנט, וכפי שקווין סמית’ מצהיר במהלך הסרט, פורנו היום הוא כבר חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים (ולראיה, הליהוק המודע לעצמו של טרייסי לורדס בתפקיד שחקנית פורנו. טוב, אני מניחה שג’ינה ג’יימסון דורשת בימים אלה סכומי עתק). אבל חוץ מזה זה סרט מצחיק, לא מצחיק באופן שמפיל אותך מהכסא, אבל כזה שמורח לך חיוך אווילי על הפרצוף מתחילתו עד סופו. בגלל הליהוק של סת’ רוגן ומולו חתיכה בלונדינית מהממת, האסוציאציה המתבקשת היא ל”דייט שתקע אותי”. אבל לפי דעתי זה לא נכון: ההשוואה האמיתית היא ל”קדימה, תריץ אחורה” של מישל גונדרי. מפני שכמו “קדימה, תריץ אחורה”, “זאק ומירי” הוא לא סרט על איך סקס כן משנה הכל, ולא על האם גבר ואישה יכולים באמת להיות רק ידידים, ואפילו לא על זה שגיקים הם האנשים הכי רומנטיים בעולם (את זה אני יודעת מזמן) – זה סרט שהוא שיר אהבה ענקי לקולנוע. לעשיית סרטים (ופורנו הוא רק תירוץ). על איך מרגע שמישהו עשה סרט, אפילו הסרט הכי מעפן באמצעים הכי לו-פיי שיש, סרט ש”דל-תקציב” הוא אובר-סטייטמנט בשבילו – מאותו רגע הוא נגוע בחיידק עשיית הסרטים לעולם. הקטע בסרט שבו הם מנסים לעשות סרט פורנו כמחווה פארודית ל”מלחמת הכוכבים” הוא לא רק מחווה לעובדה שקווין סמית’ הוא מעריץ שרוף של מלחמת הכוכבים, אלא גם מזכיר את הסרטים המשובדים מ”קדימה, תריץ אחורה”. ויש קטע שבו כשסת’ רוגן קופץ וצועק אחוז תזזית הוא לגמרי מזכיר את ג’ק בלאק (למרות שזה קשה, כי ג’ק בלק הוא לגמרי מאני). כך גם כשהם מתחילים לגלגל שמות אפשריים לסרט פורנו, זה מאפשר לסמית’ להעלות אינספור ציטוטים קולנועיים. וגם ב”קדימה, תריץ אחורה” וגם ב”זאק ומירי” יש את העניין הזה שעשיית סרט היא עבודת צוות, וגם את האופן שבו קולנוע יוצר סביבו קהילה. כך שחיבבתי מאוד את שני הסרטים.

 

חוץ מזה אני הכי אוהבת ללכת לסרטים בשבת אחר-הצהריים.

 

לקח לי קצת זמן להבין מה הפריע לי בסרט אתמול (“לאהוב אותך מאז”). תחושת אי הנחת המטרידה שהרגשתי אתמול התנסחה למילים רק היום (ומכאן זה כבר ספוילר): מה שמפריע לי זו ההרגשה שהסרט עושה לעצמו הנחה ענקית בסיום, כשהוא חושף למה באמת ג’ולייט הרגה את הבן שלה. הסרט מנסה לבנות אצל הצופה בהדרגה, ולמן ההתחלה, אמפטיה וחיבה – או לפחות סובלנות מסויימת – כלפי ג’ולייט, גם כשמתברר כבר ב-20-30 הדקות הראשונות שלו שהיא רצחה את בנה. מתוך האמפטיה או הסובלנות הזו הצופה מצפה ללמוד בסופו של דבר למה היא רצחה את בנה, ואני חושבת שזה רק לגיטימי שאני ציפיתי לזה שיתברר שג’ולייט עשתה את זה מתוך המצוקה החריפה, הבדידות והדיכאון שלה (הסרט מתייחס לזה כשהיא מזכירה את הגירושים שלה). כלומר, מה שציפיתי לו הוא שהסרט יצליח להראות שגם רוצחים הם בני אדם בשר ודם, שהגבול בין אדם והורה נורמטיבי לרוצח עלול להיות לפעמים דק מאוד, ואין מה לעשות, עם האמת הלא נעימה והמציקה הזאת כולנו צריכים לחיות. אם זה הכיוון שבו היה מתפתח ומסתיים הסרט הייתי חושבת שזה סרט טוב וחשוב שמטפל ברגישות רבה בנושא טורד מנוחה ומציק שלא לעיתים קרובות אנשים, ובעיקר הורים, מוכנים לדבר עליו בגלוי.  אלא שבסוף הסרט מסתבר שג’ולייט לא באמת רצחה את בנה, אלא שמכיוון שהתגלה שהוא חולה במחלה סופנית, היא הרגה אותו כדי שלא יצטרך לסבול סבל נוראי עד מותו. במילים אחרות, לא מדובר בדיוק ברצח בדם קר אלא בהמתת חסד. כמובן שאפשר להתווכח בעד ונגד גם על המתת חסד, אבל זה לא בדיוק אותו דבר כמו רצח. התוצאה היא פתרון זול מאוד לדילמה שהסרט מציג – איך אפשר לגלות חיבה ואמפטיה כלפי רוצח – מפני שבסוף מסתבר שלא מדובר בכלל ברצח. מה שיוצר אצל הצופה קתרזיס מזויף במקרה הטוב, או תחושה שקצת רימו אותו, במקרה הפחות טוב (שהוא המקרה שלי).

 

ובקשר לזה שהגבול בין אדם נורמטיבי לפושע, ואפילו רוצח, הוא דק מאוד – מי כמוני יודעת את זה. היום נפתח המשפט של עומר – כן, המשפט ההוא שנדחה כבר למעלה משנה, על דברים שהוא עשה לפני למעלה משנתיים – והזכיר לי כמה דק הוא הגבול הזה, כמה שרירותי ואקראי וסתמי, וכמה הדברים היו יכולים להיגמר לגמרי אחרת והרבה הרבה יותר גרוע. זו הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. אם כי מצד שני, אני נזכרת בסצינת הרצח הארוכה ב”תשוקה, זהירות”, ובדברים שאמר אנג לי על זה שהוא עשה את הסצינה הזו ארוכה במתכוון, כדי להדגים עד כמה קשה באמת להרוג בן אדם. כך שמי יודע.