קטגוריה: שירה

כפי שהמלח נמס במים / ארגיריס כיוניס

כפי שהמלח נמס במים, כך
גם אני נמס, לאט לאט, ביקום.

המים נעשים סמיכים מן המלח. האם,
אני תוהה, היקום נעשה סמיך ממני?

(תירגם מיוונית: רמי סערי)

חמישי בחמש הוא הזמן הטוב ביותר של השבוע. לפניי נפרשים המרחבים האינסופיים של סוף השבוע כמו הארץ המובטחת וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות גם יחד. אמורים להיות לי כבר יותר שכל וניסיון כדי לדעת שהסופשבוע הוא לא אינסופי והאפשרויות הן לא בלתי מוגבלות, אבל ככה זה מרגיש לי וזה כל הקסם. 39 מעלות בחוץ לא מזמינות שיטוט, אז אני לוקחת את עצמי לחלל הממוזג של בית הקהוה, כי הייתי כאן בשבת הקודמת אחר הצהריים וזה היה אחד הדברים הכי נעימים שעשיתי בשבועיים האחרונים.

הפעם הג’אז של קולטריין מתנגן ברקע ורק אני ובעלת המקום כאן. היא גם הטבחית והיא מעלעלת בספר בישול. אני לוקחת ירחון לביקורת אמנות לדפדף בו. בשבת היו כאן עוד כמה אנשים ודי.ג’יי ניגן פסקול אקלקטי שנע ממאסיב אטאק לרולינג סטונז לקלאסית מודרנית למשהו משנות ה-80. אני חושבת שגם הדי.ג’יי הזה הוא מהמאפיה של מוסררה, שיום אחד אני אצטרך לכתוב על איך היא השתלטה על העיר (וטוב שכך). בית הקפה הקטן הזה הוא מקום עם לב גדול לאנשים, לאוכל ולמוזיקה. קל לפספס אותו כי הוא נחבא מאחורי צפרדע זבל ירוקה וגדולה באמצע החיספוס וההזנחה של רחוב ינאי. הרקע הזה הופך אותו למקסים עוד יותר. הוא כמו סלון ורשה על רקע קירות אחוריים אפורים ומתפוררים של בניינים ישנים, עם הצנרת החיצונית והשילוט של עסקים קטנים כמו מרפדיה, בית דפוס, מעבדה לתיקון מחשבים וחנות למימכר צרכי אבטחה. אבל הנה פתחו כאן ממול הוליווד בורגר, שנראית כמו המבורגריה של חרדים אמריקאים שיושבים בה עכשיו כמה ברסלבים. אפשר להרגיש שרחוב ינאי הולך להיות הרחוב החם הבא, אחרי אחיו הסמוכים כורש ושושן. יש כאן כבר לפחות מרפסת אחת שיש בה הרבה עציצי גרניום ווילונות בד בהירים מתנפנפים בכמה חלונות. נעים לצפות בזה מתוך חלל בית הקפה. איש תמהוני אחד מבצע דמפסטר דייבינג מרהיב לתוך הצפרדע וחוזר ממנה עם ז’קט ג’ינס ומכנסי ברמודה בצבע חאקי (או שאולי הם קיבלו את הצבע הזה בפח). חתול אפור שיושב על גדות הצפרדע מסתכל בו בתימהון. בשבת נימנם כאן חתול שחור בגומחת החלון. המקום הזה קטן מאוד ומכיל רק שלושה שולחנות. זה כמו לשבת במטבח של חברה טובה שמכינה לך קיש כרישה וגבינת עיזים וסלט של ירקות ירוקים כי ויטמינים זה בריא בשבילך וקפה בספל גדול וכוס מים ויש גם עוגת גזר. אבל מה שיש פה הכי הרבה ואותו אני הכי אוהבת זו חיבה גדולה למילה הכתובה. החל מהשם העגנוני של בית הקהוה ועד לשירים שתלויים על הקירות ומונחים מתחת לזגוגיות שמכסות את השולחנות.

אני יושב על מפתן גן העדן
אני רוצה לאכול מעט מלח

מה אתה רוצה לאכול, אלוהים?
מאיזה ארץ אתה
זקן שמי תכלת
אולי תיתן איזה מופע אקרובטי
אני כתבתי שירים
אני אשם
לכן אני יושב כאן
שב גם אתה, אל תחוס על מכנסיך
למטה יש עולם של אנשים
בוא לראות, יש גדרות של ברזל
האביב החולף על פני הדרכים
מוביל שובל חרציות זעירות
והנה מתחיל לרדת גשם
העצים העלו ריקבון
יש פה פטריות ויש גם נזירות.

(- גו צ’נג)

אני רוצֶה לומר זאת פשוט:
האהבה גרמה לה גאווה.
אני רוצֶה לומר זאת יותר פשוט:
ליבה גבה לעומק אהבה.
לא,
אני רוצֶה לומר זאת יותר,
יותר פשוט,
גובה האהבה היה לה קישוט:
אינני זוכר דבר,
אני רוצה לומר זאת פשוט.

(יאיר הורביץ)

משירי אלוורו דה קמפוס / פרננדו פסואה

אני מצונן מאוד,
והכל יודעים איך ההצטננויות הגדולות
משנות את כלל המערכת של היקום,
מסכסכות בינינו ובין החיים
וגורמות לכך שאפילו המטפיזיקה תתעטש.
אבד לי היום הזה, שהוקדש לחובת קינוח האף.
הראש כואב לי באורח בלתי מוגדר.
איזה מצב אומלל למשורר שולי!
למען האמת, היום אני משורר שולי.
מה שהייתי פעם היה כמיהה, וזו נשברה לרסיסים.
שלום ולא להתראות, מלכת הפיות!
כנפייך היו שמש, ואני כאן, סוחב לי בקושי…
לא ארגיש טוב אם לא אצנח על המיטה.
מעולם לא הצלחתי להרגיש טוב בלי לצנוח על היקום.
Excuse un peu… כמה קשה ההצטננות הפיזית הזו!
אני זקוק לאמיתות ולאספירין.

(תרגם מפורטוגלית: יורם מלצר. מתוך “חנות הטבק”)

את שבה / מרגרט אטווד

את שבה לחדר
מקום בו את גרה
מאז ומתמיד. את אומרת:
מה קרה כאן
כשלא הייתי? מי
ליכלך את הסדינים האלה, ולמה
אין יותר אשכוליות?
את נמצאת במקום ביניים
בין גוף למילה, מקום שמכיל,
או אמור להכיל, אנשים
אחרים. את יודעת שהיית את
זו שישנה, זו שאכלה כאן, למרות
שאינך מאמינה. בוודאי לקחתי
פסק זמן, את חושבת, לטוסט
בחמאה ולאהבה ואולי לשניהם
ביחד, דבר שמסביר
את הסדין המוכתם, אבל לא,
כעת את בטוחה, מישהי אחרת
היתה כאן לבושה
בבגדייך, ואומרת
מילים עבורך, כי לא היה פסק זמן.

זוג / פרוע פרחזאד (Forough Farrokhzad)

לילה יורד
ואחרי הלילה, חושך
ואחרי החושך
עיניים
ידיים
ונשימות ונשימות ונשימות
וקול של מים
זולגים, טיפה טיפה טיפה, מן הברז

ואז, שתי נקודות אדומות
משתי סיגריות בוערות
תקתוק שעון
ושני לבבות
ושתי בדידויות

תירגם מפרסית: אלדד פרדו

צילום: נאן גולדין

פרננדו פסואה

מה אנחנו? ספינות העוברות זו על פני זו בלילה,
כל אחת חיי הקווים של האשקפים המוארים
וכל אחת יודעת על זולתה רק שיש חיים בתוכה ותו לא.
ספינות המתרחקות זו מזו, מנוקדות באור בעלטה,
כל אחת הססנית, קטנה מכל צד של השחור
כל היתר הוא הלילה הדומם והקור העולה מן הים.

(מפורטוגלית: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש. מתוך “מה עשיתי מן החיים?”, הוצאת כרמל)

אלכס בן-ארי

שרשרת איים בודדים אנחנו,
טרופי ספינות מבלי שהפלגנו.
איש על איו נגלה את האש,
נמציא כתב, נציב דחלילים בשדותינו
להרחיק את הבדידות.
אך יש וריאותינו חזקות
ונקרא איש לרעהו מבעד לרודנות הים.
קרבים לאט. במשורה, בחסד,
בכוח תנועתן של יבשות.

(מתוך “ימים סמויים”, הוצאת כרמל)

שירה / חזי לסקלי

שירה חייבת לעמוד ולדבר.
לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר
בשפתו של הגרב שגרם
לקלקול.
שירה חייבת לעמוד על אדן החלון ולדבר
בשפתם של העומדים על אדן החלון.
שירה חייבת לרקוד,
ולצייץ בשפתו של העכבר המתגורר
מתחת לבמה ונחרד
מעדינותו המופרזת של המחול.
שירה חייבת לדפוק בדלת
חרש או בפראות.
לא לגעת בפעמון.
שירה חייבת לבקר בברצלונה ולדבר שם
א נ ג ל י ת.
שירה חייבת לנוח, בעיקר לנוח.
שירה אינה חייבת להיות שירה.
היא יכולה להיות מזון מדבר.
שירה יכולה להיות קונפיטורה
כלומר פרי מת וטעים.
שירה יכולה להיות סוכרזית
כלומר ממתיק מלאכותי ומסרטן.
שירה יכולה לבנות
בית מגורים
בית חולים
בית ספר
בית סוהר
בית כנסת

אך היא מעדיפה
לגלות
באר חלב באמצע עיר.
שירה חייבת לישון, לישון ולחלום על שירה.
שירה חייבת לשכב, לשכב ולדבר מתוך
שינה.
שירה חייבת להיות קבורה
באדמה
ולדבר בשפתם של המתים.
שירה חייבת לטפל בחולים.
שירה חייבת להכשיל את עצמה,
לבטל את עצמה,
לבגוד בעצמה,
לנטוש ולהינטש.
שירה חייבת לחיות.

(מתוך “באר חלב באמצע עיר”: כל השירים 1968-1992, הוצאת עם עובד)

שיר זה עיר / צ’רלס בוקובסקי

שיר זה עיר מלאה רחובות וביבים
מלאה קדושים, גיבורים, קבצנים, משוגעים
מלאה סתמיות והתמסטלות,
מלאה גשם ורעמים ותקופות
בצורת, שיר זה עיר במלחמה,
שיר זה עיר ששואלת מה השעה,
שיר זה עיר בוערת,
שיר זה עיר חמושה באקדחים
עם מספרות מלאות שיכורים ציניים,
שיר זה עיר שאלוהים רוכב בה עירום
כמו ליידי גודייבה,
שכלבים נובחים בה בלילה ומגרשים את
הדגל, שיר זה עיר של משוררים,
רובם די דומים,
אכולי קנאה ומרירות.

שיר זה העיר הזאת עכשיו,
חמישים מייל משומקום,
9:09 בבוקר,
טעם של אלכוהול וסיגריות,
בלי משטרה, בלי אוהבים, שיטוט ברחובות,
השיר הזה, העיר הזאת, סוגרת את שעריה,
מוקפת מתרסים, ריקה כמעט,
אבלה ללא דמעות, מזדקנת ללא רחמים,
ההרים קשי הסלע,
הים כלהבה סגלגלה,
ירח משולל גדולה,
מוזיקה קטנה מחלונות שבורים.

(תרגום: אדם הורביץ ואיתמר בן כנען, מתוך “כשאתה מחכה לשחר שיזחל דרך הוילון לקחת לך את החיים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

רוצה הייתי לתאר / זביגנייב הרברט

רוצה הייתי לתאר את הפשוט בריגושים
שמחה או עצב
אך לא כדרכם של אחרים
הנזקקים לקרני השמש או הגשם

רוצה הייתי לתאר את האור
הנולד בקרבי
אבל אני יודע שהוא לא דומה
לשום כוכב
מפני שאינו בהיר כמוהו
טהור כמוהו
והוא לא יציב

רוצה הייתי לתאר אומץ
בלי לגרור אחריי אריה מאובק
וגם אי-רוגע
בלי לטלטל כוס מלאה מים

לשון אחרת
אתן את הדימויים כולם
בעבור ביטוי אחד
שהוצא מן החזה כמו צלע
בעבור מילה אחת
האצורה
בגבולות עורי

וכדי להגיד – אני אוהב
הריני מתרוצץ כמטורף
קוטף מלוא החופן ציפורים
וריגשתי
שאחרי ככלות הכל אינה עשויה מים
מבקשת פנים מן המים

והכעס
השונה מן האש
שואל ממנו
את לשון הלהג

כך מעורב
כך מעורב בקרבי
הדבר שאדונים כסופי שיער
הפרידו אחת ולתמיד
בקובעם
זה סובייקט
וזה אובייקט

אנו נרדמים
יד אחת מתחת לראש והשנייה בתילים של
כוכבי לכת

וכפות רגלינו נוטשות אותנו
וטועמות אדמה
עם שורשיהם הקטנים
אשר בבוקר
נתלוש בכאב

(תירגם מפולנית: דוד וינפלד. מתוך “הרמס, כלב וכוכב”, 1957)