קטגוריה: שירה

אין לנו כסף, מותק, אבל יש לנו גשם / צ’רלס בוקובסקי

תקראו לזה אפקט החממה או מה שלא יהיה
אבל פשוט לא יורד יותר גשם כמו
שירד פעם

אני זוכר במיוחד את הגשמים של
תקופת השפל הכלכלי.
לא היה כסף אבל היה
מלא גשם.

לא היה יורד גשם רק במשך לילה או
יום,
היה יורד גשם במשך 7 ימים ו-7
לילות
ובלוס אנג’לס תעלות הניקוז
לא היו בנויות כדי לרוקן כל-כך הרבה
מים
והגשם ירד עבה
ואכזרי
וקצוב
ואפשר היה לשמוע אותו מצליף על
הגגות ועל האדמה
מפלים של גשם זרמו
מהגגות
ולעיתים קרובות היה ברד
סלעי קרח גדולים
נורים
מתפוצצים
מתרסקים לתוך דברים
והגשם
פשוט לא
הפסיק
וכל הגגות דלפו –
מחבתות,
סירים
פוזרו בכל פינה;
הם השמיעו קולות טפטוף חזקים
וצריך היה לרוקן אותם
שוב
ושוב.

הגשם הצטבר מעל מדרכות
על דשאי חצרות, טיפס במדרגות
ונכנס לבתים.
היו סמרטוטי רצפה ומגבות רחצה,
והגשם היה עולה דרך
האסלות: מבעבע, חום, מטורף, מסתחרר,
והמכוניות הישנות עמדו ברחובות,
מכוניות שבקושי התניעו
ביום קיץ,
והאנשים המובטלים השקיפו
דרך החלונות
על המכוניות הישנות גוססות
כמו יצורים חיים
שם בחוץ.

האנשים המובטלים,
כישלונות של תקופה כושלת,
היו כלואים בבתיהם עם
נשותיהם וילדיהם
ועם
חיות המחמד שלהם.
חיות המחמד סירבו לצאת
והשאירו את הפסולת שלהן
במקומות מוזרים.

האנשים המובטלים ירדו מהפסים
כלואים בחברת
נשותיהם שהיו פעם יפות.
פרצו מריבות איומות
שעה שהודעות עיקול
שולשלו לתיבות הדואר.

גשם וברד, שימורי שעועית,
לחם בלי חמאה; ביצים
מטוגנות, ביצים קשות, ביצים
רכות; סנדוויצ’ים עם חמאת
בוטנים, ועוף
בלתי נראה
בכל סיר.

ובלילה
כשניסינו לישון
הגשם המשיך לרדת
וזה היה במיטה,
בחושך,
כשאני מתבונן בירח כנגד
החלון המבוהל אשר
בגבורה של ממש
מנע מרוב הגשם להיכנס פנימה,
שחשבתי על נוח
והתיבה
וחשבתי, הנה זה
שוב.
כולנו חשבנו
ככה.

ואז, בבת אחת, זה היה
נפסק.
ותמיד נדמה היה שזה
נפסק
בסביבות 5 או 6 בבוקר,
היתה אז שלווה
אבל לא דומייה מוחלטת
כי דברים המשיכו לטפטף
טיפ
טיפ
טיפ

ולא היה אז ערפיח
ועד השעה 8 בבוקר
היה
אור שמש צהוב בוהק
צהוב ואן גוך –
מטורף, מסנוור!
ואז
מרזבי הגגות
שנפטרו משצף המים
התחילו להתרחב
בחום:
פנג! פנג! פנג!
וכולם קמו
והסתכלו החוצה
ובחוץ כל החצרות היו עוד
ספוגות מים
ירוקות יותר מכפי שירוק יהיה
אי-פעם
ובחוץ היו הציפורים
בחצרות
מצייצות כמו משוגעות,
הן לא אכלו כמו שצריך
7 ימים ו-7 לילות
ונמאס להן
מגרגרים
והן
חיכו שהתולעים
יגיחו החוצה
תולעים טבועות למחצה.
הציפורים ניקרו
ובלעו
אותן; היו
קיכלים ודרורים.
הקיכלים ניסו לגרש את הדרורים
אבל הדרורים,
טרופי רעב,
קטנים וזריזים יותר
השיגו את
שללם.

הגברים עמדו בכניסות הבתים
מעשנים סיגריות,
יודעים שכעת
הם חייבים לצאת
החוצה
לחפש את העבודה ההיא
שבטח לא
תהיה, להתניע את המכונית ההיא
שבטח לא
תתניע.

והנשים
שהיו פעם יפות
עמדו בחדרי השירותים
סירקו שיער,
התאפרו,
ניסו לאחות את
שברי עולמן,
ניסו לשכוח את
אותו העצב הנורא
שאחז בהן,
תוהות מה
לבשל
לארוחת הבוקר.

(תרגום: הדס וייס, מתוך “לרוץ עם הניצודים”. השיר עוד הרבה יותר ארוך, אני קיצצתי חלקים ניכרים מתוכו)

שהעננים לא יהרגו את האדם / נזים חיכמת

האמהות עושות את האדם אדם,
הן הולכות לפנינו באורן החם.
אתכם לא הביאה אם לעולם?
רחמו על האמהות, אדונים.
שהעננים לא יהרגו את האדם.

רץ לו ילדון בן שש שנים,
עפיפונו מעל לצמרות העצים,
גם אתם רצתם כך ביום מימים.
רחמו על הילדים, אדונים.
שהעננים לא יהרגו את האדם.

במראות מסרקות שערן הכלות,
ואל דמות אהובן עיניהן שם כלות.
גם בכם כך עיניים היו מסתכלות.
רחמו על הכלות, אדונים.
שהעננים לא יהרגו את האדם.

כשהגבר חי את ימי זקנתו,
יבוא רק זיכרון טוּב בדעתו.
שמא אינכם זקנים כמותו?
רחמו על הזקנים, אדונים.
שהעננים לא יהרגו את האדם.

פברואר 1955

(תירגם מטורקית: רמי סערי. נמצא בחלון של חנות הספרים-יד-שנייה “ילקוט”)

כשאתה בא אליי / מאיה אנג’לו

כשאתה בא אליי, מרצונך,
מפתה אותי
לחדרים של-פעם,
שם מונחים הזיכרונות,

שוטח לפניי, כמו לילדה, עליית-גג,
אוספים מימים כה מעטים,
נצנצים של נשיקות גנובות,
קישוטים של אהבות שאולות,
תיבות של מילים סודיות,

אני בוכה.

 

תרגום: מכבית מלכין ויואב ורדי

בלשנות בין-דורית / רמי סערי

את מולדת האם נותנת האם
כמו בטפסים הישנים שנהגו לברר
מה ארץ הולדת האם
ומה ארץ הולדת האב.
את שפת האם נותן המקום.
בגללו המקום הוא האב,
או האם, או שניהם גם יחד,
או ציבור בלי פנים הלוקח אותך
ונוטע אותך בחיקו, כדי שתזכור
כל עוד תזכור, באיזה עונג נוצרת
ובאיזה כאב תגורש.
אבל בין העונג לבין הכאב,
ביניהם ואיתם ובלעדיהם,
כל אורח האורך הזה
שמולדת האם היא נר תמיד בו, ממש
כמו חוכמת אמהות מאז ומתמיד:
“ילדים קטנים דורכים על האצבעות,
ילדים גדולים רומסים את הלב”.

הפיחות הגדול / נתן וסרמן

כמו קים פילבי במוסקבה, המורה שלי לחיתית
נעלמה יום אחד בפריז. נסעה להשתלמות ולא שבה.
נטשה את המיתולוגיה החיתית והחלה לתרגם
שירה רוסית לשירות השידור הצרפתי.
זכתה בפרסים ספרותיים, זכתה בשנאת פטרוניה,
זכתה באובדן שמה. זכתה בהגירה נוספת, כמו
בכרטיס הגרלה. האמנו לה, אמר האחד, לא
השיבה טובה תחת טובה, רמז השני. אובדן גדול,
אמר השלישי, אבל צפוי, הוסיף בלחישה.
לו יכלו היו שולחים להתנקש בחייה החדשים,
גוררים אותה בשערה השחור היהודי כל כך,
מתחנת המטרו אל משרדה הזוויתי באוניברסיטה,
מושיבים אותה מתנשמת לשעת הקבלה,
מאלצים אותה ללמד לנצח חיתית למתחילים,
או לחלופין, מבוא לבלשנות הודו-אירופית.
אבל היא מכרה את דירתה הישנה לפני הנסיעה,
ולמחרת אבדה לה מחצית תמורתה בפיחות הגדול,
שכולם ידעו שיגיע, רק לא היא. בעלה הצייר (הראשון? השני?)
העדיף את צבעי המים בפריז, והחתול
הענק הכתום שלהם סבל מן החום הלבן שנשפך
בנקמנות מארמון הנציב, הר העצה הרעה.
לא הייתי מאוהב בה, אבל חברי, שכנראה
הייתי מאוהב בו, היה מאוהב בה עד טירוף,
וכך לא ידענו את נפשנו. למדתי צרפתית,
התחלתי דוקטורט, גיליתי שאין לבטוח
בשורות האלים חובשי המגבעות הגבוהות
מאסיה הקטנה, ניירות הסטנסיל המחוספסים
התחלפו בנייר איי-ארבע מבריק. התחתנתי.

ערב יום-הולדתי ה-32 / גרגורי קורסו

 

(פואמה איטית מלאת מחשבות וספונטניות)

 

 

אני בן 32 שנים

לבסוף אני נראה בגילי, אם לא יותר.

האם אלו פנים טובות שאינן כבר פני נער?

הם נראים שמנים יותר. ושערותיי,

חדלו להסתלסל. האם אפי גדול?

השפתיים נותרו.

והעיניים, אה העיניים משתפרות כל הזמן.

32 ואין אישה, אין תינוק; לא מכאובי תינוק,

אבל יש המון זמן.

כבר איני נוהג בטיפשות.

ולכן עלי לשמוע מאלו הנקראים ידידים:

“השתנית. היית כה מטורף כה גדול”.

כשאני מרצין הם אינם מרגישים איתי בנוח.

שילכו לאולם-הנגינה של רדיו-סיטי.

32; ראיתי את כל אירופה, פגשתי במיליונים של אנשים;

הייתי גדול עבור כמה, איום לאחרים.

אני נזכר בשנתי ה-31 כשצעקתי:

“לחשוב שעליי להמשיך עוד 31 שנים!”

איני חש באותו אופן ביום-ההולדת הזה.

אני מרגיש שברצוני להחכים עם שיער לבן בספריה גבוהה

בכסא עמוק ליד האח.

עוד שנה שלא גנבתי בה כלום!

כבר 8 שנים שלא גנבתי דבר!

חדלתי לגנוב!

אך לעיתים אני משקר,

חסר בושה עדיין ובכל זאת מתבייש כשזה בא

לשנורר כסף.

בן 32 שנים וארבעה ספרי-שירה קשים מצחיקים

אמיתיים עצובים רעים נהדרים

העולם חייב לי מיליון דולר.

אני חושב שהיו לי 32 שנים די מוזרות.

זה לא היה בידי, כלום מזה.

לא ברירה של שתי דרכים; לו היו,

אין לי ספק שהייתי בוחר בשתיהן.

אני אוהב לחשוב שבגלל המזל אני מצלצל בפעמון.

המפתח, אולי בהצהרתי הבלתי מבויישת:

“אני דוגמא טובה שקיים דבר הנקרא נשמה.”

אני אוהב שירה הרי היא הופכת אותי לאהוב

ומציגה לי את החיים.

ומכל הבעירות המתות בי,

ישנה אחת הבוערת כמו השמש;

יכול להיות שזה אינו מאיר את חיי האישיים,

התאגדותי עם אנשים,

או התנהגותי לחברה,

אבל זה אומר שלנשמתי יש צל.

 

(תרגום: דן עומר. מתוך “נהמה: שירה ביטניקית אמריקנית”. הוצאת י. מרכוס, ירושלים 1967)

 

 

מ”ם, השיר הזה הוא בשבילך.

 

 

 

דיוקן עצמי, לא פטור מספקות / אדם זגייבסקי

 

בצהריים אתה נמלא התלהבות,

בערב אין בך עוז-נפש

להביט בעמוד הכתוב,

תמיד יותר מדי או פחות מדי,

כמו אצל הסופרים

שמעלים בך לפעמים רוגז:

מהם צנועים כל-כך, מינימליסטים,

לא אנשי ספר,

עד שבא לך לצעוק –

היי, חברים, אומץ לב,

החיים יפים,

העולם עשיר, מלא היסטוריה.

כנגד זה אחרים, גאים, מוסיפים חשיבות לעצמם

בשל ידענות מופלגת.

רבותי, גם אתם תמותו ביום מן הימים,

אתה פונה אליהם (במחשבה).

תחום האמת, בבירור,

קטן הוא,

צר כמו שביל על מדרון תלול.

התוכל להחזיק בו

מעמד?

ואולי כבר סטית ממנו.

האם אתה שומע צחוק

או חצוצרה של קץ הימים?

ואולי שניהם,

דיסוננס, צרימה מוזרה –

סכין שמחליק

על זכוכית ושורק בעליצות.

 

 

(תירגם מפולנית: דוד וינפלד)

 

 

להסיר את בגדיה של אמילי דיקינסון / בילי קולינס

 

קודם כל, השכמייה שלה העשויה מלמלה,

מוסרת בקלות מכתפיה ומונחת

על מסעד כסא העץ.

 

והשביס שלה,

הסרט מותר במשיכה קלה קדימה.

 

אחר כך השמלה הלבנה הארוכה, עניין

מורכב יותר עם כפתורים של אם-הפנינה

לאורך הגב,

כל כך זעירים ורבים שלוקח הרבה זמן

עד שידי מצליחות להפריד את הבד,

כמו ידי שחיין חוצות מים,

ולהחליק פנימה.

 

תרצו לדעת

שהיא ניצבה

ליד חלון פתוח בחדר שינה בקומה העליונה,

ללא נוע, עיניה פקוחות בפליאה,

מסתכלת למטה אל המטע,

השמלה הלבנה משתכשכת לרגליה

על הלוחות הרחבים של רצפת העץ.

 

מן המורכבות של הבגדים התחתונים של הנשים

באמריקה של המאה התשע-עשרה

אי אפשר להתעלם,

ואני התקדמתי כמו חוקר קוטב

דרך סיכות, אבזמים וקישורים,

פריפות, רצועות ופסים מעצם-לוויתן,

מפליג אל עבר הקרחון של מערומיה.

 

מאוחר יותר, כתבתי במחברת

זה היה כמו לרכב על ברבור אל תוך הלילה,

אך, כמובן, אני לא יכול לספר לכם הכל –

איך היא עצמה עיניה אל המטע,

איך שערה התפזר מסיכותיו,

איך היו קווים מפרידים פתאומיים

בכל פעם שדיברנו.

 

מה שאני כן יכול לומר לכם הוא

שהיה נורא שקט באמהרסט

באותה שבת אחר הצהריים,

מאומה פרט לכרכרה שחלפה ליד הבית,

זבוב מזמזם בשמשת החלון.

 

כך שיכולתי בבירור לשמוע אותה נושמת

כשהתרתי את הוו הכי עליון

מלולאת המחוך שלה

 

ויכולתי לשמוע אותה נאנחת כשלבסוף הוא השתחרר,

כשם שכמה קוראים נאנחים כשהם מבינים

שלתקווה יש נוצות,

שההגיון הוא קורה,

שהחיים הם אקדח טעון

המסתכל ישר אליך בעין צהובה.

 

 

(תרגום: מכבית מלכין ויואב ורדי)