איך נשמע יופי

מה שהמם אותי במפגש הראשון עם האלבום של ה-Fleet Foxes הוא לא עצם זה שהם נשמעים כמו הביץ’ בויז, אלא זה שהם נשמעים כמו הביץ’ בויז בשנת 2008 – אין כמעט שום דימיון בין העולם היום לעולם כפי שהוא היה בשנות השישים: לא מבחינה פוליטית, לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה תרבותית, לא מבחינה טכנולוגית ולא משום בחינה שהיא – והעובדה הזאת הופכת את ה-Fleet Foxes לכל כך תלושים מהקשרים של זמן ומקום. אני מאוד מחבבת להקות שנשמעות תלושות מהקשר של זמן ומקום (Sixteen Horsepower, Gun Club). אני מניחה שזה מפני שזה נתפס בעיניי כעדות לכך שניצב מאחוריהן מישהו שמתעקש ללכת בדרך פרטית ואישית משלו, במקום להיות חלק מזרם כזה או אחר. במקרה של הפליט פוקסז ורובין פקנולד זו גם לגמרי נקמת היורמים. העובדה שפקנולד, שהיה נער דחוי ובודד בגלל עודף משקל ועודף אלרגיות ונשר מהתיכון בסוף השישית, אחראי לאלבום שהוא לא רק הטוב ביותר והמושלם ששמעתי מזה שנים, אלא שאין לי שום דרך אחרת להגדיר אותו מלבד פיסה צרופה ומזוקקת של יופי טהור – מעידה על כך כאלף עדים.

האמת היא שההשוואה לביץ’ בויז קצת מתעתעת. על אף שהפליט פוקסז הם מסיאטל, ההרמוניות הקוליות שלהם מזכירות מיד את השמש הנצחית של קליפורניה – כמו אצל הביץ’ בויז; אבל זה רק עד שנזכרים שגם אצל בריאן ווילסון והביץ’ בויז היה תמיד מתחת לכל זה איזה זרם מלנכולי חבוי. אני חושבת שאצל הפליט פוקסז זה בולט עוד יותר. מתחת למלודיות ולהרמוניות הקוליות הנפלאות שלהם יש זרם תחתי אפל ועמוק שחותר בבירור תחת ונגד מה שנשמע מעל פני השטח. הם שרים בפליאה על יפי הטבע, אבל השירים רצופים איזכורים גם למוות ולאובדן. זה מה שנותן למוזיקה שלהם את המורכבות שלה. מדהים אותי שפקנולד הוא רק בן 22 וכבר אחראי ליצירה כל כך מורכבת, מרובדת ופוליפונית, אבל אז אני נזכרת שגם ווילסון לא היה הרבה יותר מבוגר כשהוא הוציא את Pet Sounds. מצד שני, Pet Sounds היה האלבום המי-זוכר-כמה של הביץ’ בויז, ובמקרה של הפליט פוקסז מדובר באלבום ראשון. זה די מדהים ומעורר השתאות, מכל כיוון שלא חושבים על זה.

הפליט פוקסז נשמעים לא רק כמו הביץ’ בויז, אלא כמו הביץ’ בויז שכבר עברו פילטריזציה במהלך עשרות השנים – כזו שעברה דרך REM, My Morning Jacket ו-Band of Horses, אם לציין רק כמה מההשפעות שאני מצליחה לזהות אצלם. פקנולד מציין כהשפעה גדולה גם את אליוט סמית’, ובהתחשב בעובדה ששניהם מוגדרים אצלי כגאונים מוזיקליים, כל מה שאני יכולה להגיד הוא רק It takes one to know one. עוד אפשר לזהות במוזיקה של הפליט פוקסז עקבות למוזיקת עם אנגלית מהמאה ה-17, השפעות בארוקיות, ואכן, הרבה סיקסטיז (אני חושבת בעיקר על “ג’ון ברליקורן” של טראפיק). לפקנולד יש קול מלאכי לגמרי, שזו דרך אחרת להגיד שהוא נשמע כמו ניל יאנג צעיר מאוד. כל ההשפעות האלה ביחד גרמו לי להבין שבעצם הם בכלל לא נערי חוף: הם אנשי הרים (לשמחתי). אפשר לראות את זה גם בשמות השירים כמו Tiger Mountain Peasant Song, Blue Ridge Mountain ו-Ragged Wood, ובדימויי טבע כמו נהר קפוא, עשב גבוה, חורף לבן ועוד. אחד השירים הבולטים באלבום, Your Protector, מזכיר לא מעט את שירי החטא הדתיים המפחידים של Sixteen Horsepower, ודייויד יוג’ין אדוארדס הוא בכלל מקולורדו, כלומר מהרי הרוקי, והמוזיקה שלו מזכירה באופן לא מפתיע את המוזיקה של ההילביליז של הרי האפלאצ’ים. אפשר לשמוע את כל זה מתנקז למוזיקה של הפליט פוקסז. חוץ מזה, עם חולצות הפלנל המשובצות שלהם, השיער הארוך והזקנים הפרועים, הם נראים כמו חוטבי עצים שהגיחו כרגע ממעבה היער. או מחבקי עצים, לצורך העניין. ועוד היפים! הם לגמרי ילדי פרחים וילדי ירח וילדי טבע.

בדף הנלווה לאלבום כותב פקנולד כי היו לו תמיד זיכרונות ילדות ברורים מאוד גם מגיל צעיר מאוד, עד שיום אחד הוא דיפדף באלבומי התמונות המשפחתיים וגילה שכל הזיכרונות שלו לקוחים מהתמונות הללו. כלומר, אלה זיכרונות מאוחרים יותר ו”שתולים”. יש משהו שתול באלבום הזה של הפליט פוקסז – באופן שבו הוא נשמע לגמרי אורגני ואותנטי מצד אחד, ומצד שני, כאמור, תלוש ומושתל בזמנים שאנו חיים בהם. זה היופי של האלבום. באופן דומה, עטיפת האלבום עושה שימוש בציור של פיטר ברויגל האב משנת 1559, שנקרא “פתגמים הולנדיים”, או “הגלימה הכחולה”, או “הטיפשות שבחיי אנוש”. בציור הזה מתוארות סצינות שונות שבמקרה הטוב הן גרוטסקיות, ובמקרה השכיח יותר אכזריות. אבל ברגע שמוציאים את האלבום מתוך העטיפה ומקשיבים לו, מבינים כמה חסד ויופי יכולים להיות גם בתוך עולם גרוטסקי, מכוער ואכזר.

ובגלל זה, האלבום הזה לא היה יכול לבוא לי יותר בזמן. כבר שבוע שלם שהוא לא עוזב את המערכת שלי. אני מתעוררת והולכת לישון איתו, כבר איחרתי בגללו לעבודה פעמיים, הלכתי ליוגה לפחות שלוש פעמים כשהוא מתנגן לי בראש, ואני מדמיינת איך זה יהיה לשמוע אותו בנסיעה בינעירונית במרחבים פתוחים, ולעשות איתו אהבה עם מישהו בחדר סגור. אני מסמנת לעצמי בראש גם לקנות אותו במתנה לאחי. אני חושבת שהוא יאהב אותו.

שנות חושך

אני לא יודעת אם המלחמה הזאת אכן כבר הסתיימה, אבל כרגע מסתמן שהספר הטוב ביותר שקראתי במהלכה הוא “כוכב רחוק“ של רוברטו בולניו. למרות שהוא מתרחש כביכול בפלנטה רחוקה – צ’ילה תחת שלטון החונטה הצבאית של הגנרל פינושה בשנות ה-70 של המאה הקודמת – הוא הצליח להגיד לי כמה דברים על החיים שלנו כאן היום. למעשה, זו בדיוק הסיבה שקראתי אותו. כי כבר בעמוד השני, כשהמספר חוזר לימים ההם, הוא כותב שאלה הימים שבהם צ’ילה נעה “בין בית המשוגעים לייאוש”. בין בית המשוגעים לייאוש נשמע לי כמו תיאור מדויק של החיים כאן בזמן האחרון.

במרכזו של “כוכב רחוק” עומדת דמותו החידתית של קרלוס וידר, שמתגלגל בשמות בדויים ובדמויות שונות, ותחת מעטה הטישטוש הזה אחראי לשורה של רציחות שהן חלק ממשטר האימים של הגנרל פינושה (כנראה; מה שמעניין בסיפור הוא שהדבר הזה לא ממש מוכח). אני יכולה רק להניח שקרלוס וידר, על קסמו האפל והמושך-מרתיע, נוצק במידה לא מועטה בדמותו של פינושה. וידר הוא טייס, אבל יש לו גם יומרות אמנותיות כצלם (פורנוגרפי), אמן קונספטואלי ומשורר. הוא מבקש לייסד שירה חדשה ש”ייצרו הלא-משוררים ויקראו הלא-קוראים”. הוא כותב שירים בעשן הלבן הנפלט מסילונו של מטוס מסרשמיט 108 של הלופטוואפה מודל 1940, ובהם שורות כמו “המוות הוא ידידות/המוות הוא צ’ילה/המוות הוא אחריות/המוות הוא אהבה/המוות הוא צמיחה/המוות הוא אחווה/המוות הוא ניקיון/המוות הוא לבי”, וכיוצא באלה אפוריזמים ריקים.

אני חושבת שהחשבון הנוקב ביותר שבולניו מבקש לנהל עם המשטר הפשיסטי הרצחני של פינושה והחונטה שלו הוא חשבון שהוא עורך כסופר: על זה שכמו כל שלטון פשיסטי וטוטליטרי, שלטון האימים ההוא אז בצ’ילה לא מסתפק רק בזוועות שהוא מחולל, אלא שכמו כדי להוסיף עוד זוועה על פשע, הוא מבקש לשוות להם נופך “אמנותי”. זו לא רק האסתטיקה של קיטש ומוות, אלא הרצון להפוך את המוות, את הרציחות, את העינויים, למשהו שהוא מעין אמנות קונספטואלית. והרעיון הזה הוא כל כך מפלצתי וכל כך מבחיל, שהוא מעורר – ובצדק – את זעמו של בולניו. הוא כמו מבקש לומר, אתם יכולים להרוג, לענות, להעלים ולמחוק אנשים מעל פני האדמה, אבל תסירו את הידיים המגואלות בדם שלכם מהאמנות בכלל, ומשירה בפרט. לא יכול להיות שמישהו כמו קרלוס וידר יישא בתואר “משורר” או “אמן” ויימנה כאחד משורת משוררים צ’יליאניים ודרום ומרכז אמריקאיים שבולניו מציין את שמם ופועלם ברשימות ארוכות לאורך הספר. וזה לא בגלל שהוא סתם משורר גרוע, אלא בגלל שהוא מבקש בכלל להיכלל תחת הקטגוריה של שירה או אמנות. קרלוס וידר לא יכול להיחשב משורר בגלל שהוא רוצח מפלצתי, נקודה. והנקודה הזאת היא שמזעזעת כל כך בעיניו של בולניו. מכאן עולה מאליה, אני חושבת, התפיסה שאמנות אמיתית היא לעולם עניין אתי, ולא רק אסתטי. גם אם – ואולי דווקא כאשר – היא לאו דווקא “מגוייסת” או “פוליטית” באופן ישיר, נקודתי ומיידי. התפקיד האתי שלה הוא הרבה יותר עמוק וסובטילי ונמדד לאורך זמן.

חוץ מזה בולניו הוא גם אמן ביצירת אווירה של אימה ושל תלישות (המספר הוא גולה שנעקר מצ’ילה והיגר לספרד לאחר שהשתחרר מהכלא בעקבות ההפיכה הצבאית), דווקא באמצעות הכתיבה הלאקונית שלו – כל הספר כולו לא מחזיק יותר מ-167 עמודים, ועוד בפורמט הקטן של ספרי הכיס של ספריה לעם של “עם עובד”. וכרגיל, התרגום מספרדית של טל ניצן הוא ללא רבב.

עוד בסביבה:

נתן אנגלנדר – “המשרד למקרים מיוחדים” (מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת כתר/מטר)

אנטוניו מוניוס מולינה – “החורף בליסבון” (מספרדית: טל ניצן, הוצאת עם עובד)

פול אוסטר – “איש בחושך” (מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

ועכשיו אני מתחילה לקרוא את “המחוננים” של אסף צפור (מי שכתב את התסריט לסדרת הטלוויזיה “הבורגנים”).

דו”ח צפייה

1.
בחלומי, חזרתי לסיאטל כדי לבקר שוב את ידידי משכבר הימים(!) סטון גוסארד(!!). בקפיטול היל מוצג בקולנוע “ואלס עם באשיר” עם ביקורות מהללות מקיר לקיר, כך שאני לוקחת אותו איתי לראות את הסרט. במציאות, אני לוקחת את עצמי לראות שוב את “ואלס” בקולנוע סמדר*, בפעם השנייה. שתי הסצינות שנחקקו לי בזיכרון בפעם הראשונה שראיתי את הסרט עדיין חזקות מאוד בעיניי: העדות של רוני דייג על השחייה שלו בים בלילה כל הדרך מלבנון חזרה למקום מבטחים, לאחר שהכוח שלו נפגע ונסוג והוא נותר נטוש לבד בעומק שטח האויב. האירוע הזה, ותחושת הפחד העמוק שמתלווה אליו, נשארו מזעזעים בעוצמתם בעיניי; והבלבול של הגיבור כשהוא יוצא לראשונה הביתה לאחר שישה שבועות ומגלה שבתל אביב החיים נמשכים כסדרם – סצינת המועדון עם This Is Not a Love Song ברקע ואווירת הפוסט-פאנק האפלה והמנוכרת היא אחת האפקטיביות ביותר בסרט. אבל סצינה שלא זכרתי מהצפייה הראשונה ודווקא הפעם נחרטה לי בראש, היא הסצינה המצמררת של הסוסים בהיפודרום. הסצינה הזאת קשורה קשר הדוק למצבי ניתוק ומצבים דיסוציאטיביים, שמשמשים כמנגנוני הגנה. ואיכשהו הסצינה הזאת הצליחה קצת להבהיר לי סופסוף למה אני מרגישה די מנותקת ומנוכרת הפעם למלחמה הזאת. כן, אני חושבת שיש אסון הומניטרי מזוויע בעזה, ואם בסברה ושתילה היתה לנו אחריות, ולו גם משנית במקרה הטוב, הרי שכאן יש לנו אחריות ישירה ומלאה. אבל זו יותר עמדה מוסרית-שכלתנית מאשר תגובה רגשית. די ברור לי למה הפעם, בניגוד לכל מלחמות העבר, אני מרגישה מרוחקת רגשית מכל המלחמה הזאת. די ברור לי למה זה קיים אצלי כמנגנון הגנה ומפני מה זה מגן עליי. אבל זה גם מוזר לי לחוות את זה ככה הפעם, כי לכל המלחמות הקודמות היו לי תגובות רגשיות ברורות. במיוחד כלפי מלחמת לבנון הראשונה, שהיתה המלחמה שבה איבדתי את תומתי הפוליטית. בה וברצח של אמיל גרינצווייג ב-1983. לא הזלתי דמעה אחת כשרבין נרצח ב-1995 – לא מפני שאני חושבת שזה לא היה נורא והרה אסון, אלא מפני שרבין היה פוליטיקאי, ובעיניי זה חלק מהסיכונים של המקצוע. אבל אמיל גרינצווייג היה “סתם” אדם פרטי שהלך להפגין את דיעותיו ועמדותיו, ולכן הרצח שלו היה אצלי נקודת שבר קשה.

אני חושבת שהגדולה של “באשיר” היא שהוא שם את האצבע בדיוק על כל השסעים והניתוקים האלה. מרוב טראומות על גבי טראומות, שכל אחת מהן אמורה למחוק כביכול את זו שקדמה לה, אנחנו כורעים תחת נטל הפוסט-פוסט-פוסט-פוסט טראומה, עד אינפיניטום. לנצח נדונו להתבוסס ברחמים עצמיים, בתחושת קורבנות ובמסכנות של עלה נידף ברוח, גם כאשר אנחנו הכי חזקים וכוחניים שיש. וזה באמת טראגי, אין מה לדבר.

2.
הלכתי לראות את “האורח” גם מפני שגלובליזציה, ובעיקר הביקורת עליה, הם נושאים שמעניינים אותי, וגם מפני שזכרתי שאהבתי את סרטו הקודם של הבמאי, טום מקארתי, “אנשי התחנה”. לא שאני זוכרת ממנו הרבה – רק פחות או יותר במעורפל שהיו שם כמה אנשים שחיים בשוליים, כמו גמד, אם ששכלה ילד ועוזבת את בעלה ושאר ילדיה, פושטק צעיר איטלקי (נדמה לי) שמנסה להתחיל עם האם השכולה שמבוגרת ממנו כמובן בשני עשורים, ונדמה לי שלקראת הסוף יש גם קטינה תיכוניסטית בלונדינית שנכנסת להריון. אבל יכול להיות שכאן אני כבר מתבלבלת עם ג’ונו, שבתורה מתבלבלת אצלי עם איניד, הגיבורה של “העולם שבפנים”. ככה זה כשרואים יותר מדי סרטי אינדי אמריקאיים: הם מתערבבים בראש לעיסה אחד דייסתית דביקה וסמיכה.

“האורח” הוא סרט גרוע בעיקר מפני שהוא לא מצליח ממש לגעת, לא בצופה ולא בנושא שהוא מבקש לטפל בו. מי שבכל זאת חושב שהוא רוצה לראות את הסרט שלא ימשיך לקרוא, כי מכאן זה ספוילרים: הכל בסרט הזה מופרך ולא אמין, החל מהנסיבות שבהן “פלשו” לכאורה זוג המהגרים הלא חוקיים לדירתו הניו-יורקית של המרצה מקונטיקט (כאילו הם מסוגלים לשלם שכר דירה על דירה מעוצבת בלב הווילג’ הניו יורקי!), דרך ה”התחברות” כביכול של המרצה לתופים אפריקאיים, וכלה ברומן הקצר שלו עם אמו של המהגר שנעצר. הדבר היחידי האמין בסרט הזה הוא שאכן, ארצות הברית אינה טובה יותר מכל שלטון טוטליטרי-דיקטטורי אחר בטיפול שלה באסירים פוליטיים, במהגרים ובשוהים לא חוקיים. אבל בשביל זה לא צריך סרט באורך מלא – לזה מספיק סטיקר. “בבל” בעיניי הוא עדיין הסרט הטוב ביותר שטיפל עד כה בנושא של הגלובליזציה והשלכותיה. כנראה שבשביל לעשות סרט כזה צריך באמת להיות מקסיקני ולא אמריקאי.

* אני לא משתגעת על המראה החדש של בית הקפה ב”סמדר” אחרי השיפוץ. משהו מהקסם החורני והזרוק הישן שהיה שם קצת הלך לאיבוד. לא שזה הפריע לי לשבת בקצה הבר (כמובן) ולהטביע את ה-doom & gloom שלי בסיידר חם עם ה-Doors ברקע, שסיפקו פסקול הולם לפני “באשיר”.

שברי פנים

(שישי בצהריים, פנים, חוץ)

גבר מתחיל עם אישה בגלריה. היא נתקלת בו חזיתית כשהיא עוברת מחלל תצוגה אחד לשני. הוא מחייך ושואל אותה מה מהדברים כאן היא מציגה. האישה צוחקת ואומרת שהיא לא מציגה כלום, ושואלת אותו אם הוא מציג משהו. הוא מחייך ואומר שגם הוא רק מתבונן. הם פונים כל אחד לחלל אחר. מהחלל השני האישה רואה את צדודיתו של הגבר ומבחינה בכיפה סרוגה לראשו. את משקפי האינטלקטואלים והדוק מרטינס היא קלטה כבר קודם. האישה זוקפת גבה בינה לבין עצמה. האישה הגיעה לכאן אחרי תערוכה בגלריה ברבור על “ידיעה, שתיקה וגילוי: שקט על פני תהום”. התערוכה שם נוגעת באלימות, עינויים, סבל מתמשך, קבוצות שלמות מהאוכלוסיה שנדחקות הצידה ולתהום הנשייה, סמויות מהעין ומהלב. התערוכה שהיא מתבוננת בה עכשיו עוכרת שלווה וטורדת מנוחה לא פחות. הכל בה שסוע, משונן וזוויתי. האישה חושבת לעצמה ששם התערוכה, “שברי פנים”, מעיד על האלימות שהתערוכה מבקשת להציג. יש שם כמה עבודות שמוצאות חן בעיניה וכמה עבודות שנראות לה בנאליות ופשטניות. ממיצג וידיאו אחד נשמעת מוזיקה דיסוננטית מעיקה ובמיצג אחר פסקול של סרט מצויר תקוע בלופ על הצרחה “אל תמותי! אל תמותי!”. כשהאישה נתקלת בגבר בפעם השנייה בחלל התערוכה השלישי, הוא שואל אותה אם היא ירושלמית. הוא אומר לה שגם הוא. שניהם מחייכים ואומרים שזו עיר לא קלה. הם מדברים על התערוכה ועל האופן שבו היא משקפת עיר קרועה, גזורה ומסוייטת. לרגליהם ניצב מיצב של חלקי תרנגולים מפלסטיק צבועים בשחור, על מה שנראה כמו קרקע חצצית שחורה. הגבר שואל את האישה מה היא חושבת על זה. האישה אומרת שהתרנגולים מזכירים לה תרנגולי כפרות, והחצץ השחור עושה לה אסוציאציות של משהו מפוחם, של משרפות ומוות. הגבר אומר שלו זה דווקא נראה כמו זפת, וחלקי התרנגולים עושים לו אסוציאציה של אוכל, כלומר פת. האישה מרגישה נבוכה פתאום, היא חושבת שזה קשור לרגישות לשפה ואיך זה יכול לחשוף על אדם כל מיני דברים. הגבר שואל את האישה איך קוראים לה. היא עונה לו נטע. הוא אומר לה עופר. היא חושבת שהיא מזהה איזה מבטא זר בקולו, אבל היא לא בטוחה. הם נבוכים ולא ממש יודעים מה לעשות. הוא קצת משתהה והיא קצת משתהה, ואז הם מחייכים ונפרדים לשלום. האישה יורדת במדרגות, וממש ליד היציאה היא מתעכבת עוד על טקסט התערוכה. הגבר משיג אותה שם. אני רוצה ללכת לשתות איתך קפה, הוא אומר בשקט. היא נותנת לו את מספר הטלפון שלה.

בדרך חזרה הביתה האישה עוצרת בחנות פרחים וקונה צבעונים סמוקים ובתוליים. המוכר מחייך אליה והיא אליו, הם מפטפטים וכשהיא משלמת ולוקחת את הזר, הוא שולף חרצית צהובה ונותן לה במתנה. האישה חושבת לעצמה שכשיורד גשם יורד מבול, ובדיוק אז פורצת השמש מבעד לעננים, והאישה יודעת שלפרק זמן קצר מאוד של איזה חצי שעה יהיה עכשיו קצת יותר חם, לפני שיחזור שוב הקור. כשהאישה מגיעה הביתה היא הולכת להסתכל במראה. היא חושבת שהיא תמצא שם תשובה למשהו שהיא לא מבינה. היא רואה פנים לבנים מאוד, צוואר ומחשוף חיוורים, מסגרת משקפיים שחורה ורצינית וז’קט של פאנקיסטים. היא חושבת שזה בטח זה. כשהיא שמה את הצבעונים במים בצנצנת ישנה היא חושבת איך זה יהיה לשכב עם הגבר מהגלריה. איך אפשר להיות רעה, אפלה וקינקית עם גבר זר, מוזר ולא מוכר. האישה נזכרת שכבר כמה זמן שהיא לא שכבה עם גבר. המחשבה הזאת מפלחת אותה פתאום. היא הולכת לאונן.

דממה

כמעט ארבעה שבועות בלי לראות את עומר וכמעט שבועיים בלי לשמוע אף מילה, משהו בתוכי כבר מתוח ועומד לפקוע. אבל לאן בדיוק אני יכולה או אמורה להוליך את התיסכול? כשאנשים מהצד האחד מתים ואנשים מהצד השני חיים חיים שאינם חיים, למי בדיוק אני יכולה ללחוש שזה כמעט לא אנושי לא לשמוע אות חיים? למי אני יכולה להגיד שאני הולכת ומתקרבת לקצה גבול היכולת? על כתפי מי בדיוק אני אמורה לבכות – על כתפי מש”קית ת”ש בת 18 או 19 שהתקשרה – והיא לגמרי מתוקה, ואני בטוחה שגם לה קשה – ביום שישי האחרון בצהריים להגיד שהכל בסדר, והיא עושה סבב טלפונים בין כל ההורים? והנה הדואר הצבאי ואפשר לשלוח מכתב אבל לא חבילות, כי יש להם הכל וכל הזמן דוחפים להם אוכל ובגדים? ורק אני חושבת לפעמים אם לא קר לו, ואם יש לו בכלל מספיק תחתונים, כי הוא לא היה בבית ארבעה שבועות ולא נראה לי שיש לו כל כך הרבה זוגות תחתונים. כן, זה עד כדי כך טפשי, אז למי בדיוק אני יכולה להגיד את הדברים האלה?

איזה מין בנאדם הוא יהיה כשהוא ייצא משם? מה זה יעשה לו? הוא בטוח לא יהיה אותו דבר כמו שהוא היה לפני.

וכשהלכתי לדואר ביום ראשון עם פתיחה בשעה שמונה-אפס-אפס כדי לשלוח לו מכתב לצבא, נזכרתי שלפני קצת יותר מעשרים וחמש שנה, בשנת 1982, שלחתי מכתבים לאבא שלו, שנכנס עם הטנקים שלו ללבנון. שנינו היינו אז בני עשרים. עומר יהיה בעוד כמה חודשים בן עשרים, והוא צנחן. ביום שני בלילה “ואלס עם באשיר” זכה בפרס, ואני חושבת לעצמי, זה לא ייגמר אף פעם, העניין הזה שכל דור ודור חייב למצוא את עצמו יושב בארץ אויב זרה, קרה, כבושה?

לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ
לילה שקט עבר על כוחותינו בלבנון
לילה שקט עבר על כוחותינו בעזה

דממת אלחוט.

הירוק היום ירוק מאוד/והאפור היום אפור מאוד/קצת שחור, ואין לובן בעיר/הנסער היום נסער מאוד/והעבר היום עבר מאוד/קצת עתיד, ואין הווה באוויר // ועוד לא קל לנשום/ועוד לא קל לחשוב מול הרוח/ועוד לא קל לנשום ועוד לא קל לחשוב/ומאוד לא פשוט לחכות/הסערה נוגעת בריסים/ומשתבר כל רגע לרסיסים/אך הירוק היום ירוק מאוד
(לאה, אלא מי)

נאמנות, בגידה, זהירות, תשוקה

על הלוח מעל שולחן העבודה שלי תלויות כמה תמונות מתוך “תשוקה, זהירות”. הגבר בתמונות האלה מזכיר לי אותך. סצינות הסקס בסרט הזכירו לי אותנו. העוצמה השקטה שלו, הדרך שבה הוא נושף את עשן הסיגריות שלו, המבט המרוכז בעיניו כשהוא פוסע לצידה של אהובתו, ששפתיה מסגירות חיוך קטן של מי שמודעת לכוח שיש לה עליו. למרות שבסרט זה התהפך בסוף, ואולי זה מה שגורם לי לחשוב על נקודת ההתחלה שלנו. אני תמיד חושבת על הצומת שבה הדרכים של שנינו הצטלבו. על זה ששנינו היינו כבר כל כך מבוגרים כשהגענו לזה, ולכל אחד מאיתנו היה המשא שלו. על זה שלכל אחד מאיתנו היתה הנאמנות שלו, ודווקא מתוך זה צמחה לאט-לאט הנאמנות שלנו. על זה שמה שהתחיל כמערכת יחסים גופנית בעיקרה, הצמיח עם הזמן אינטימיות גדולה. אבל מה ששנינו הבנו וידענו מהרגע הראשון, הוא שהתשוקה שלנו היא רצינית, והיא כרוכה בכל-כך הרבה סכנה, שאנחנו חייבים להיות זהירים.

מה שהיה בינינו הגדיר בשבילי מחדש מושגים של נאמנות ובגידה. לך היתה המשפחה שלך ולא אתה ולא אני רצינו לפגוע בזה. לי היה עומר, וגם לי וגם לך היה ברור שהוא בא לפני הכל. אז יכלו לחלוף שבועות וחודשים שבהם לא דיברנו ולא התראינו, וידענו שכל פעם שבה אנחנו מתראים עשויה להיות גם הפעם האחרונה. לא היו שום הבטחות לעתיד והיתה רק הכרה עמוקה שמה שאינו אפשרי אינו אפשרי, שכל מה שיש לנו הוא עכשיו, והעכשיו הזה הוא גן עדן ומקלט ומפלט. זו היתה בעירה איטית על להבה קטנה שאינה מורגשת לאף צופה מהצד אלא רק לשנינו. וידעתי שאתה נשאר ותישאר עם אשתך, והערכתי אותך על זה. בעיניים זרות, מוקיעות, אתה עשוי להיתפס כבוגד, אבל אני יודעת שבדרכך שלך אתה נאמן לה מאוד, לה ולמשפחה שבנית איתה לפני כל כך הרבה שנים. אתה לא תעזוב אותם ולא תפגע בהם. אשר לי, אחרי כל כך הרבה שנים של חיים לבד אין שום דבר שחשוב לי יותר מהחופש שלי, ואני לא מסוגלת לחיות עם עוד מישהו תחת קורת גג אחת. אז אני נשארתי נאמנה לעצמי, ואתה נשארת נאמן לעצמך ולמשפחה שלך, ואני יודעת שהאהבה והנאמנות שלך אליי הן אחרות. בי התאהבת כשהיית כבר בן חמישים, ואני הייתי בשבילך החופש והפראות והסערה שבחוץ והיכולת להתאהב עוד פעם אחת בחיים ולהרגיש שוב צעיר. ידעתי שאתה אוהב אותי ונאמן לנו וזה הספיק לי. האהבה שלך היתה מתנה ענקית ונפלאה ויפהפייה בעיניי. אי אפשר לבקש יותר בחיים האלה.

אני לא יכולה להגיד שהייתי נאמנה לך לאורך כל התקופה. שכבתי לפעמים עם גברים אחרים, ואהבתי לפחות עוד גבר אחד. אף פעם לא סיפרתי ואתה לא שאלת ואני חושבת שזה מפני שאתה חכם מספיק כדי לדעת לבד. שכבתי עם אחרים ואהבתי אחרים מפני שרציתי להגן על עצמי מפני פגיעה אפשרית. עשיתי את זה כדי לאפשר ללהבה שבינינו להישאר קטנה ואיטית ולא להתפרץ פתאום ולשרוף את שנינו. זה הגן גם עליך. כך שככל שהדברים אמורים בי, גם אני הייתי נאמנה למה שהיה בינינו. זה מה שאיפשר לי להמשיך להיות איתך ארבע שנים. לא תמיד נאמנות מינית היא הצורה היחידה או האולטימטיבית של נאמנות.

אבל עכשיו אני מרגישה שדברים מתחילים להשתנות אצלי. אלה שינויים קטנים מאוד, כמעט בלתי מורגשים, בזרמי המעמקים. רעידות אדמה קטנות שנרשמות רק בשכבות העמוקות ביותר. אבל אני יודעת שכשהן מתחילות, זה רק עניין של זמן עד שיתגלו סדקים גם על פני הקרקע. הזמן שלנו תמיד היה קצוב, מההתחלה. עכשיו הוא הולך ואוזל. זה ייקח עוד קצת זמן, אני יודעת שאולי אפילו נשכב עוד פעם או פעמיים לפני שזה ייחתם סופית – לגוף יש סדר יום משלו – אבל כמו שזה התחיל, כך זה גם יסתיים.

כיצד לעבור ימים, מדריך

אל תפתחי טלוויזיה. אל תעקבי אחרי החדשות יותר משלוש-ארבע פעמים ביום. זכרי שחדשות רעות תמיד ישיגו אותך בסוף, וכל השאר רק יחריד אותך לשווא

וגם: בתוך הרעש הגדול, מה שאת זקוקה לו באמת הוא שקט. דממה

המשיכי ללכת לשיעורי יוגה. זכרי שכל החיים שלך הם יוגיים עכשיו. עשי כל דבר מתוך ריכוז והתכווננות מלאה. התרכזי ביומיום

היי אדיבה. היי נדיבה. זכרי שהדרך הטובה ביותר להתגבר על מצוקה היא להציע עזרה למישהו אחר

הביעי חיבה וקרבה ליקירייך ואהובייך: ההורים שלך, החברה הכי טובה שלך, אחיך, קומץ ידידים קרובים

המשיכי להעסיק את עצמך בקריאה. קראי רק ספרים טובים – זה לא הזמן לזבל. יש לך מספיק טרדות ודאגות מבלי להוסיף עליהן גם ספרות גרועה

הירדמי עם ספרי שירה

עברי על כל סיכומי השנה בבלוגים המוזיקליים שאת מכירה. ערכי רשימה של אלבומים שנראים לך מסקרנים ושתרצי לקנות בשבועות הקרובים. עד אז, המשיכי להאזין למוזיקה שתמיד סיפקה לך נחמה, גם אם היא כרוכה בצער וגעגוע. זה בסדר להרגיש צער וגעגוע

שתלי רקפות, נרקיסים, נוריות, אמנון ותמר, דווקא מתוך ידיעה שהם יסיימו את חייהם בעוד מספר שבועות. חשבי על מחזורי חיים של קמילה וצמיחה, רקב ופריחה. היזכרי במשפט ההוא ב”על פני כל הבריאה”, על כך שהחיים הם שבריריים ובני חלוף, אך אם מניחים להם פשוט לקרות, רק לעיתים נדירות הם אינם מצליחים להמציא נחמה

היי פתוחה לכל היופי הזה מסביב

לכי לקנות מעיל רטרו בחנות יד שנייה. שלמי 70 שקלים על מעיל שהיה עולה 700 או יותר בחנות מעצבים. תפרי לו כפתורים צבעוניים

בחנות אחרת, קני לך צעיף נגד הקור. חייכי למראה שתי חיילות שממששות גרביוני תחרה שחורים וגרביוני רשת זהובים. חשבי לעצמך שאכן, מייק סקס נוט וור

שמחי על שיחת טלפון מגבר ששכבת איתו תקופה כה ארוכה. הכירי תודה אבל אל תתקשרי חזרה. זה לא הזמן להצית שוב מערכת יחסים שהתקררה

היצמדי לשגרה

זכרי ששום דבר אינו קבוע והכל משתנה כל הזמן. גם מצבי הרוח שלך. הבקרים קלים יותר והערבים קשים יותר. קבלי זאת כעובדה

זכרי שכבר עברת בעבר תקופות של חרדה ואי-וודאות גדולה. היזכרי במה שעזר לך לעבור אותן אז

כתבי. כתבי בכל זמן ומקום והזדמנות

שפת אם

בלשנות בין-דורית / רמי סערי

את מולדת האם נותנת האם
כמו בטפסים הישנים שנהגו לברר
מה ארץ הולדת האם
ומה ארץ הולדת האב.
את שפת האם נותן המקום.
בגללו המקום הוא האב,
או האם, או שניהם גם יחד,
או ציבור בלי פנים הלוקח אותך
ונוטע אותך בחיקו, כדי שתזכור
כל עוד תזכור, באיזה עונג נוצרת
ובאיזה כאב תגורש.
אבל בין העונג לבין הכאב,
ביניהם ואיתם ובלעדיהם,
כל אורח האורך הזה
שמולדת האם היא נר תמיד בו, ממש
כמו חוכמת אמהות מאז ומתמיד:
“ילדים קטנים דורכים על האצבעות,
ילדים גדולים רומסים את הלב”.

כלכלת מיתון

הפיחות הגדול / נתן וסרמן

כמו קים פילבי במוסקבה, המורה שלי לחיתית
נעלמה יום אחד בפריז. נסעה להשתלמות ולא שבה.
נטשה את המיתולוגיה החיתית והחלה לתרגם
שירה רוסית לשירות השידור הצרפתי.
זכתה בפרסים ספרותיים, זכתה בשנאת פטרוניה,
זכתה באובדן שמה. זכתה בהגירה נוספת, כמו
בכרטיס הגרלה. האמנו לה, אמר האחד, לא
השיבה טובה תחת טובה, רמז השני. אובדן גדול,
אמר השלישי, אבל צפוי, הוסיף בלחישה.
לו יכלו היו שולחים להתנקש בחייה החדשים,
גוררים אותה בשערה השחור היהודי כל כך,
מתחנת המטרו אל משרדה הזוויתי באוניברסיטה,
מושיבים אותה מתנשמת לשעת הקבלה,
מאלצים אותה ללמד לנצח חיתית למתחילים,
או לחלופין, מבוא לבלשנות הודו-אירופית.
אבל היא מכרה את דירתה הישנה לפני הנסיעה,
ולמחרת אבדה לה מחצית תמורתה בפיחות הגדול,
שכולם ידעו שיגיע, רק לא היא. בעלה הצייר (הראשון? השני?)
העדיף את צבעי המים בפריז, והחתול
הענק הכתום שלהם סבל מן החום הלבן שנשפך
בנקמנות מארמון הנציב, הר העצה הרעה.
לא הייתי מאוהב בה, אבל חברי, שכנראה
הייתי מאוהב בו, היה מאוהב בה עד טירוף,
וכך לא ידענו את נפשנו. למדתי צרפתית,
התחלתי דוקטורט, גיליתי שאין לבטוח
בשורות האלים חובשי המגבעות הגבוהות
מאסיה הקטנה, ניירות הסטנסיל המחוספסים
התחלפו בנייר איי-ארבע מבריק. התחתנתי.

ספר הג’ונגל

ביום שבו התחילה להתגלגל החרב המתהפכת של הפיטורים במקום העבודה שלי והרבה אנשים איבדו את משרותיהם, התחלתי לקרוא את “הטיגריס הלבן”. זה היה יום שבו הרגשתי זעם גדול כלפי המכונה, או השיטה, או איך שלא קוראים לה ומה שזה לא יהיה: הקפיטליזם, החזירליזם, התאגידים, הגלובליזציה, ובעיקר, אותו קומץ של גברים לבנים עשירים שהחריבו את הכלכלה העולמית, ושברור לגמרי שמי שישלם את המחיר על החרא וההריסות שהם הותירו מאחוריהם יהיו בדיוק אותם אלה שהם לא גברים לבנים עשירים: נשים, לא-לבנים, עניים. כמו שכתבה כבר ברברה ארנרייך, העניים הם הפילנתרופים האמיתיים של העולם. הם, ולא הגברים הלבנים העשירים שימכרו את העולם כדי לספק את תאוות הבצע והחמדנות ותאוות השלטון שלהם. כך שהזעם והחימה והחרון האלה היו דלק רב אוקטן להתחיל לקרוא איתו את “הטיגריס הלבן”.

ההודי הזה הוא חתיכת כותב בנזונה מוכשר. למרות שהגיבור שלו הוא דמות קצת חד-מימדית בחלוקה הברורה שלה בין “אור” (עושר, שפע, צריכה, כל מה שמזוהה עם התרבות המערבית) ל”חשיכה” (עוני, בערות, התרבות ההודית המסורתית, הדתות והאלים ההודיים) ובתמצית הפילוסופיה שלה שבחיים ובעולם שולט חוק הג’ונגל: או שאתה אוכל או שאתה נאכל – עדיין אי אפשר להניח את הספר מהיד. האמת שלקראת הסוף זה נעשה קצת פחות חד-מימדי וקצת יותר מורכב, אבל רק קצת: אחרי הכל, מה שחשוב לארווינד אדיגה להעביר הוא אג’נדה ברורה, ולא אוסף דמויות “מעוגלות” כהלכה.

מי שיש לו בעיה עם זה שהוא מוצא את עצמו מחבב רוצח לאורך “הטיגריס הלבן”, כנראה לא קרא מספיק ספרים ולא מכיר ספרות לעומק. לספרות יש רומן ארוך עם רוצחים כריזמטיים. רסקוליניקוב, החבר’ה הטובים של דונה טארט ב”היסטוריה הסודית”, “בדם קר” של טרומן קפוטה ו”שירת התליין” של נורמן מיילר הם החשודים המיידיים שעולים לי בראש. למרות שעל עטיפת הספר יש איזכור ל”חרדתו של המלך סולומון” של רומן גארי (אני מניחה שזה מפני שבשני המקרים הגיבור הוא נהג והמעסיק שלו הוא איש עשיר. והעשירים, כמו שכתב כבר פיצג’רלד, הם באמת שונים ממני וממך), “הטיגריס הלבן” הזכיר לי לקראת סופו דווקא את “הזר” של אלבר קאמי – משהו באופן שבו הוא מעמיד בפני הקורא (ובפני הגיבור) את הדילמה שבין להיות חופשי או להיות מוסרי. כי בשביל להיות באמת חופשי, מגלה בלראם, אתה צריך לעשות כמה מעשים לגמרי לא מוסריים. ועכשיו תבחר בין שניהם – חופש או מוסר.

אבל מה שבאמת אהבתי ב”טיגריס הלבן” זו ההטחה שלו ללא כחל ושרק את האמת על הודו בפרצופו של המערב השבע והמדושן: הודו שאין בה שום רומנטיקה ורוחניות, אלא הודו של שחיתות, סיאוב, ניוון וניוול. יותר מזה: הספר הזה הוא ביקורת חריפה על ההתעקשות של המערב לראות בהודו את אותן רומנטיקה ורוחניות, מפני שכך המערב מנציח את העליונות שלו על-פני הודו, משמר את הניוון והניוול שלה, ומנצל אותה לצרכיו.