הרחק מהמון מתהולל

ערב יום-הולדתי ה-32 / גרגורי קורסו

 

(פואמה איטית מלאת מחשבות וספונטניות)

 

 

אני בן 32 שנים

לבסוף אני נראה בגילי, אם לא יותר.

האם אלו פנים טובות שאינן כבר פני נער?

הם נראים שמנים יותר. ושערותיי,

חדלו להסתלסל. האם אפי גדול?

השפתיים נותרו.

והעיניים, אה העיניים משתפרות כל הזמן.

32 ואין אישה, אין תינוק; לא מכאובי תינוק,

אבל יש המון זמן.

כבר איני נוהג בטיפשות.

ולכן עלי לשמוע מאלו הנקראים ידידים:

“השתנית. היית כה מטורף כה גדול”.

כשאני מרצין הם אינם מרגישים איתי בנוח.

שילכו לאולם-הנגינה של רדיו-סיטי.

32; ראיתי את כל אירופה, פגשתי במיליונים של אנשים;

הייתי גדול עבור כמה, איום לאחרים.

אני נזכר בשנתי ה-31 כשצעקתי:

“לחשוב שעליי להמשיך עוד 31 שנים!”

איני חש באותו אופן ביום-ההולדת הזה.

אני מרגיש שברצוני להחכים עם שיער לבן בספריה גבוהה

בכסא עמוק ליד האח.

עוד שנה שלא גנבתי בה כלום!

כבר 8 שנים שלא גנבתי דבר!

חדלתי לגנוב!

אך לעיתים אני משקר,

חסר בושה עדיין ובכל זאת מתבייש כשזה בא

לשנורר כסף.

בן 32 שנים וארבעה ספרי-שירה קשים מצחיקים

אמיתיים עצובים רעים נהדרים

העולם חייב לי מיליון דולר.

אני חושב שהיו לי 32 שנים די מוזרות.

זה לא היה בידי, כלום מזה.

לא ברירה של שתי דרכים; לו היו,

אין לי ספק שהייתי בוחר בשתיהן.

אני אוהב לחשוב שבגלל המזל אני מצלצל בפעמון.

המפתח, אולי בהצהרתי הבלתי מבויישת:

“אני דוגמא טובה שקיים דבר הנקרא נשמה.”

אני אוהב שירה הרי היא הופכת אותי לאהוב

ומציגה לי את החיים.

ומכל הבעירות המתות בי,

ישנה אחת הבוערת כמו השמש;

יכול להיות שזה אינו מאיר את חיי האישיים,

התאגדותי עם אנשים,

או התנהגותי לחברה,

אבל זה אומר שלנשמתי יש צל.

 

(תרגום: דן עומר. מתוך “נהמה: שירה ביטניקית אמריקנית”. הוצאת י. מרכוס, ירושלים 1967)

 

 

מ”ם, השיר הזה הוא בשבילך.

 

 

 

 

צ’רלי מגירה הוא תמיד שמחה גדולה. אני לא זוכרת כבר כמה פעמים ראיתי אותו: פעם-פעמיים לפני שש או שבע שנים יחד עם נערת ההפקר (מיכל קהן), שאז הם ניגנו את הגירסה שלהם לרוקבילי וסרף; לפני שנה, או קצת פחות, עם הטרלה-לה-לה בויז, שאז הם ניגנו מוזיקת פוסט-גאראג’ ופרוטו-גראנג’ (רק על עצמי אני צוחקת כשאני כותבת את התת-תת-ז’אנרים המופרכים האלה); ואתמול בצהריים עם המודרן דאנס קלאב, עם הפוסט-פאנק/פסיכובילי/סייקובילי שלהם, או במילים אחרות, בפאזת הקראמפס שלהם. והאמת, הפאזה (והפוזה) הזאת יושבת עליהם בול. היא מתאימה להם כמו כפפה ליד, כמו משקפי שמש אחרי חשיכה. כי האמת היא שתמיד יותר מחיקוי ישיר של אלביס, צ’רלי מגירה הוא מחווה לחיקוי הטראשי של לוקס אינטריור את אלביס (עם קמצוץ של רוקי הורור פיקצ’ר שואו). או כמו ששר ג’פרי לי פירס על לוקס אינטריור: הוא נראה כמו אלביס מהגיהנום. באופן דומה, הבסיסטית (עם בס בצבע טורקיז מהמם, צלליות עיניים כהות, מכנסי עור צמודים שחורים ומגפי שפיץ על עקבים דקיקים) היתה גילגול של פויזן אייבי/פטרישה מוריסון. מיכל קהן על התופים היתה מעולה, ויותר מכל אחד אחר היא הזכירה לי את אנימל מהחבובות. היא היתה פשוט חיה רעה (וזאת המחמאה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה). התיפוף שלה משך את כל רכבת הקרקס הזאת בדהרה קדימה. הם ניגנו כמעט שעה ברציפות, בלי אף הפסקה בין שיר לשיר. זאת היתה מוזיקה מרעישה, ממוסכת, דחוסה ומלודית מאוד. והיא היתה גם רקידה מאוד. האמת שחסרו לי שניים-שלושה-שישה אנשים שיעשו פוגו. אין שום פסול במוזיקה רקידה. רוקנ’רול נולד, אחרי הכל, מנענוע ירכיים. הגעתי להופעה היישר מטיפול שיניים וחצי מהפרצוף שלי היה רדום ומעוות. הרגשתי כמו אחד היצורים מ”באטמן” (הג’וקר? דו-פייס?). עד סוף ההופעה ההרדמה חלפה עברה לה (המוזיקה משחררת), אבל הצטלצלו לי האוזניים. קניתי סיכת צ’רלי מגירה לאוסף הסיכות על ז’קט הקורדרוי שלי, קיבלתי במתנה פוסטר היסטורי, והלכתי הביתה רצוצה אך מרוצה. היה מעולה.

  

(צ’רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב, אתמול, שישי בצהריים, אוגנדה)

 

זה רק צירוף מקרים שיומיים לפני שאני הולכת בצהרי יום שישי לאוגנדה לראות את פתיחת התערוכה “הוצלו מן התופת“, אני מוצאת בפינה שכוחה במרפסת את הסרט “על אדמה מקולקלת“ של רן אייזנשטדט ויורם אליקים, שמתעד בדיוק אותן להקות (נושאי המגבעת, 3ח’, סרטן השד, ישראל) שפעלו בפרגוד בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. זה רק צירוף מקרים שיחד עם אותה קלטת וידיאו של  “על אדמה מקולקלת”, אני מוצאת גם גיליון ישן של “סופשבוע” של מעריב מתאריך 2.8.2002 ובו כתבה גדולה על יורם אליקים והלייבל שלו “פאקט”. וזה רק צירוף מקרים שיומיים אחרי שניר ברקת זוכה בבחירות לראשות העירייה והעיר “חוזרת” לידיים חילוניות, נפתחת התערוכה הזאת באוגנדה. זה רק צירוף מקרים.

 

או שמא לא?

 

זה אולי צירוף מקרים למתבונן מן החוץ. אבל למי שחי בעיר הזאת מספיק שנים, ולמי שמכיר לפחות חלק מהאנשים שפועלים בה, הנקודות מתחילות להתחבר. יש כאן סיפור שנמשך כבר לאורך עשרים שנה לפחות, שרוחש ומבעבע מתחת לפני השטח כבר הרבה זמן, ויום אחד מישהו יצטרך לכתוב את הסיפור הזה במלואו.

 

בשנות השבעים פעל תיאטרון “פרגוד” של אריה מארק ברחוב בצלאל כמקום להצגות פרינג’ ולמוזיקת ג’אז. זה השתנה באמצע שנות השמונים כשאריה מארק עבר לנהל את תיאטרון ז’ראר בכר ומסר את ניהול פרגוד לידי בן יהוה, איש להקת ישראל. ישראל הסיטו את הפרגוד בפני שורה של להקות צעירות, שאם היה להן משהו במשותף, זו אווירת הייאוש והחידלון מהעיר שאין בה מה לעשות, אין לאן ללכת, אין מה לאהוב. נושאי המגבעת ואחר-כך הפה והטלפיים, 3ח’ ו-3ח’B, לויטיקוס, סרטן השד – הפריחה היצירתית הזאת נמשכה עד תחילת שנות ה-90. אני לא יכולה להגיד שהייתי עדה לה בזמן אמת. בשנים האלה הייתי שרויה בתרדמת שאותה מפילים בדרך כלל על אדם חיי נישואים וגידול ילד בשכונה פרברית. כש(ה)נירוונה העירה אותי סופית בבעיטה אי-שם בשנת 1993-1994, זה כבר לא היה קיים. רוב האנשים שעשו את הרעש הגדול היגרו לתל אביב, וירושלים חזרה להתנמנם.

 

לא לגמרי, מסתבר. מתחת לפני השטח כבר החלה האינקובציה הבאה. ברחוב ש”ץ מכרו תקליטים בפיקדילי כמה בחורים צעירים: יעד, שעבר אחר-כך לבית המוזיקה ועד לפני כמה שנים הפך אותו גם למקום של הופעות אקוסטיות; דודו המנחם שפועל היום ברדיו הר הצופים ומנהל את פורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet; ובחור צעיר בשם יורם אליקים, שבשנת 1999 הקים חנות תקליטים משל עצמו בשם “באלאנס”, ולייבל קטן ועצמאי בשם Fact. בין פיקדילי לבין באלאנס – גם על ציר הזמן וגם על ציר רחוב ש”ץ – נחבאה באמצע שנות התשעים עוד חנות תקליטים, בשם בית התקליט, שבה עבד אלי שרגורצקי. במשך תקופה מסויימת הושכרה הקומה העליונה של בית התקליט לבחור אנגלי שחי בארץ כמה שנים והיה חובב ג’אז (וחתולים) מושבע. בקומה הזאת, עם מסך קטיפה בצבע בורדו וסקסופון מוזהב ישן, אפשר היה למצוא תקליטי ג’אז. באמצע שנות התשעים עשתה גם “האוזן השלישית” ניסיון קצר למכור דיסקים בחנות שלה ברחוב עמק רפאים, אבל לאורך זמן זה לא החזיק מעמד. אילן לובטון, שעבד שם במהלך האפיזודה הקצרה הזאת, הוא היום מנהל מחלקת הוידיאו של “האוזן” בתל אביב.

 

אני מסתכלת על התמונה של יורם אליקים ובני טיפוחיו במוסף הזה של סופשבוע מ- 2.8.2002: אלון אבנת, שי יחזקאלי (שלפני כמה חודשים עזב לתל אביב ומכר את כל אוסף התקליטים שלו. שישה-שבעה מהתקליטים שלו מצאו אצלי בית, ואמרתי לו שיום אחד הוא יצטער על זה שהוא נפטר מהתקליטים שלו), סגול 59, האחים קיצ’לס המופלאים (ישי קיצ’לס כתב במשך שנים ביקורות קולנוע ב“כל העיר”) – יאפים עם ג’יפים ופוריטנים צעירים, פרוייקט הגומיה, אריאל קן (או שמא אריאל קליינר? אני כבר לא זוכרת), ניתאי שאני לא זוכרת את שם משפחתו, ליאור אשכנזי, אורי קריסטל שבזמן שהתמונה הזאת צולמה הוא עוד לא ידע את זה, אבל תוך כמה שנים הוא יקים עם חבר טוב את אוגנדה. השנה היא 2002, בעיר מתחילים להתפוצץ אוטובוסים, ונדמה שהפריחה המוזיקלית הקצרה שוב נגדעת באיבה. אולי. באמצע התקופה החשוכה הזאת, כשכל מי שעוד נשאר בעיר מתבצר בבית ומסרב לצאת החוצה, מתחיל ערן זקס לפרסם את “מסיבות בטחוניות” – בהתחלה כפנזין מודפס שמחולק בחנויות תקליטים, פאבים ובתי קפה, ומאוחר יותר כאתר באינטרנט. ערן עומד גם מאחורי כמה יוזמות והופעות בחאן ובזירה, שאז שכנה במבנה התעשייתי שבו שוכן גם בית הספר סם שפיגל.

 

בתחילת 2003 התחיל בחור צעיר בשם גדי ברינקר לערוך את אתר האינטרנט “השרת העיוור”. הפריחה של השרת בתקופה הזאת ליוותה גם את הפריחה של Fact. עד לפני זמן קצר ערך את השרת גם עמרי גרינברג, ששידר וערך גם ברדיו הר הצופים. את האנשים של רדיו הר צופים אפשר לשמוע מתקלטים בקביעות ב“סירה”.

 

רן אייזנשטדט, שעשה כאמור יחד עם יורם אליקים את “על אדמה מקולקלת” על הלהקות של פרגוד בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, עובד כיום על סרט תיעודי על “פאקט” של יורם אליקים. רן איזנשטדט הוא בוגר המגמה לאנימציה ומוזיקה דיגיטלית ב“מוסררה”. בראש המגמה הזאת עומד אורי דרומר, איש להקת “דורלקס סדלקס”. יחד עם רן למדו במוסררה גם אורי קריסטל ואיתמר וינר, שלפני שלוש שנים, בקיץ 2005, הקימו את “אוגנדה”. השם הזה עצמו הוא כמובן סמל לאלטרנטיבה, או לפחות האפשרות לדמיין אלטרנטיבה ותסריט חלופי אחר. למה שזה לא יהיה.

 

היום אוגנדה היא כבר לא היחידה. ביום שישי בצהריים אני עוברת גם ב“באסס”, שם מתקיים יריד קטן וצבעוני של בגדים ומוזיקה. אני פוגשת שם את פטר ו-MFM שלו, ואחר כך אני אראה אותו שוב באוגנדה.

 

אבל עדיין, מבחינות רבות ההצגה של התמונות ש“הוצלו מן התופת” באוגנדה היא לא רק טבעית, אלא גם סגירת מעגל. קו ישיר ורצף היסטורי מחבר בין פרגוד של סוף המאה והאלף הקודמים, ואוגנדה של תחילת המאה והאלף הנוכחיים. באחד הצילומים של להקת 3ח’B נראים חברי הלהקה מצולמים על רקע הקיר של פרגוד, עליו מודבק פוסטר שנושא את הכותרת “רוק בפרגוד: יום ב’, 5.9.88, 9:30 בערב: נסיעה מהירה אחורנית”. התערוכה הזאת היא אכן נסיעה מהירה אחורנית. באותיות קטנות יותר על אותו פוסטר נכתב: “בכורה מאוסף התקליטים של אוהד פישוף החל מ-9.9.88”. 

 

אני לא יודעת איך בדיוק התמונות האלה הוצלו מן התופת – יש לי ניחוש שבסיפור הזה מעורב בני אורן, הידוע גם בכינויו דאב-ני-מין מהלייבל “מקלטתקליטים”, ומי שעבד ב”כל העיר” ולמד יחד עם רן, אורי ואיתמר במוסררה. והניחוש שלי הוא שמה שעמד מאחורי הכליה שאיימה על התמונות הוא חיסולו של “כל העיר” כמקומון ירושלמי שפועל בירושלים, והמעבר שלו לקונגלומרט שוקן בתל אביב. אחרי הכל, שוקן הוא שעומד גם מאחורי “המקומון התל אביבי ‘הארץ'”, כמאמר יוסף כהן אחרי הבחירה השבוע בניר ברקת. וגם זו סגירת מעגל. או נקמה קטנה. או חתרנות גדולה. כי חתרנות ואלטרנטיבה תמיד היו לאורך השנים בירושלים בשפע. דברים תמיד קרו כאן, גם אם מתחת לפני השטח.

 

זו ההיסטוריה של ירושלים האלטרנטיבית, ובאופן פרטי, כל האנשים האלה הם יקירי העיר שלי.

 

 

אני קוראת עכשיו את “ממערב לירדן” של לילא חלבי ונהנית ממנו מאוד. האלה, מוואל, סוראיה וחדיג’ה הן ארבע בנות-דודות שמוצא משפחתן מנווארה – כפר פלסטיני ממזרח לג’נין, שאני בושה לספר שמעולם לא שמעתי עליו. כמו ישראלים רבים אחרים, באשמתם או שלא באשמתם, ההיכרות שלי עם כפרים פלסטינים מסתכמת באפס. אחרי הכל, מסגרת ההתייחסות התרבותית שלי נמצאת ממערב לים התיכון. אני חושבת שזו אחת הסיבות העיקריות לכך שאני נהנית כל כך מהספר הזה – העובדה שהוא פותח פתח לעולם אחר ושונה וקצת זר ומוזר מצד אחד, ומצד שני יש בו דברים שיהיו מוכרים לכל אישה, בכל מקום בעולם (נראה לי). כל פרק נמסר בקולה של אחת מהארבע לסירוגין, מהמקום שאליו נשאו אותה החיים: עמאן, אריזונה, קליפורניה ונווארה. האופן שבו סיפוריהן נשזרים אלה באלה מזכיר מעשה רקמה: הכפר נווארה, מסתבר, ידוע בזכות עבודות הרקמה של נשותיו. רקמה היא גם תמיד מטאפורה למלאכת הכתיבה – האופן שבו מילה מתחברת למילה כמו תך אל תך בעמל רב, בשקדנות ובסבלנות. זה מזכיר לי את Embroideries של מרג’אן סטראפי, ובאופן דומה, הסיפור האישי של האלה הזכיר לי את “פרספוליס” של סטראפי. לעומת זאת, סוראיה הפרועה, המרדנית וה”מופקרת” כביכול, מזכירה לי את כריסטינה – הגיבורה-המספרת מ”אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות” של לוסיה אצ’ווריה. גם אצל אצ’ווריה זה ספר שבו הגיבורות הן שלוש אחיות, וכל פרק נכתב מנקודת המבט של אחת מהן. חלבי, סטראפי, אצ’ווריה – כל אלה הן סיפורי נשים שאהבתי מאוד.

 

למרות שאחת החוויות המרכזיות המתוארות בספר היא חוויית ההגירה – העקירה, הטלטול, החיפוש אחרי זהות חדשה – יש בו גם משהו אוניברסלי. אולי זו החוויה המשותפת לכל-כך הרבה נשים של תחושת זרות בעולם, שבשביל רוב הגברים הוא מגרש הבית. תמיד נראה לי שלנשים לוקח הרבה יותר זמן מלגברים למצוא מקום בעולם, למצוא בו חדר משלהן, להרגיש בו לגמרי ובאמת ובתמים בבית. ומעניין שהספרות המרתקת ביותר שנכתבת בשנים האחרונות היא ספרות של מהגרים. כשמדובר בנשים מהגרות, מדובר כמובן באחרוּת כפולה, ובמקרה של “ממערב לירדן” זו אחרוּת יפה מאוד.

 

מוסה חזר מניו-יורק, ואני לוקחת אותו להכיר כמה מקומות חדשים בעיר שלא יצא לו להכיר כשהוא גר כאן לפני יותר מחמש שנים. בפעם האחרונה לפני החזרה שלו לארץ, כשהוא ביקר כאן באביב, הלכנו לשבת בין עזה לברלין ודיברנו על איך זה לחיות כל החיים באותה עיר, ועוד עיר כמו ירושלים, בלי לעזוב אותה אף פעם (אני), לעומת מעבר בין מקומות שונים וצורות חיים שונות, כמו חולון, קיבוץ, ירושלים וניו-יורק (הוא). הפעם אנחנו נפגשים ברח’ עמק רפאים, בגלל אירוע ההתחדשות/סוף הקיץ/תחילת שנה (עברית, אקדמית). בניגוד לפופולריות שלו, רחוב עמק רפאים – למעט הבתים הטמפלריים היפהפיים שלו (כולל בית הקברות) וקולנוע סמדר, כמובן – הוא רחוב שאני לא לגמרי מתה עליו: יותר מדי ריחות של סויה-המבורגרים-טיגון-והקפצה. הבעיה היא שזה בעיקר מה שהיה שם אתמול בערב, באירוע רחוב/התחדשות הזה. מצד שני, אני סנובית ידועה לשמצה, כך שהטעמים וההעדפות שלי לא אומרים כלום על שום דבר: בהחלט ראיתי מסביבי אנשים נהנים. מוסה ואני קונים כמה ספרים ב”תמיר”, ונמלטים על נפשנו למקום אפלולי ואינטימי יותר. אני לוקחת אותו ל”קצה”. איכשהו חשבנו שאמורים לתקלט שם כמה סטודנטים ממוסררה, אבל בסוף היתה שם הופעה של נגני מוזיקה ספרדית/פלמנקו. אנחנו משתרעים על הספה, מוסה עם בירה ואני בוהה בתקרה. אני אוהבת את העיצוב והאווירה של הקצה. אני מספרת למוסה על מסיבת הרחוב שהיתה כאן בעיצומו של הקיץ.

 

אני מדפדפת אחורנית ביומן הבלגן שלי (באדיבות סלון מזל) ונתקלת בכל אירועי הקיץ התוסס והמבעבע ביותר שהיה לי כאן אי פעם. לא לכל האירועים, ההופעות, התערוכות, הסרטים והחגיגות הצלחתי להגיע, אבל מה שרשום אצלי ביומן מתעד לא מעט מהדברים שעשיתי בקיץ האחרון.

 

יום שישי, 2 במאי – לוס כפרוס בעמק המצלבה. God save GodSaveJerusalem ואני מפספסת את לוס כפרוס בפעם הראשונה.

 

מוצ”ש, 3 במאי – ז’אן קלוד ג’ונס ב”דילה”. אני מגלה את סדרת הופעות הג’אז The Vanguard בדילה, שתימשך עמוק לתוך אמצע הקיץ. תודה, אוריאל ויונתן.

 

מוצ”ש, 10 במאי – נדב הבר ואבשלום בן שלמה ב”דילה”. במסגרת The Vanguard. 

 

11 – 15 במאי, פסטיבל סופרים במשכנות שאננים. “חותכי ורידים” על-פי אתגר קרת בסינמטק, נתן אנגלנדר ב”תמול שלשום”.

 

מוצ”ש, 24 במאי – הופעה של “עכברושים” ב”דילה”. במסגרת The Vanguard.

 

27 – 29 במאי – מוסררה-מיקס במוסררה. תערוכות, וידיאו-ארט ומוזיקה סביב בית הספר לצילום במוסררה, שיש לי הרבה סנטימנטים כלפיו.

 

27- 30 במאי – Euroשלם: פסטיבל מחול מודרני ו-וידיאו ארט בזירה, בברבור ובמעבדה.

 

יום חמישי, 29 במאי – הופעה של Aids Wolf באוגנדה.

 

יום רביעי, 4 ביוני – פיפ-דאנס ברחבת תיאטרון ירושלים. מיצג/ריקוד של להקת המחול תמי/נמרוד פריד ולהקת KYAM – שיתוף פעולה של רקדנים ישראלים ויפניים. הם די מהממים ומעוררים מחשבה לגבי היצר המציצני של כל אחד מאיתנו, ותחושות הבושה שכרוכות בזה.

 

חמישי-שישי, 5-6 ביוני – “עט לשינוי” בגלריה ברבור, אירוע אלטרנטיבי לשבוע הספר הממוסד. יניב מגיע לביקור מתל אביב, ומשם אנחנו ממשיכים ל“דג מלוח” בגן העצמאות.

 

מוצ”ש, 7 ביוני – שלישיית יוני סילבר ב”דילה”. במסגרת The Vanguard.

 

חמישי-שישי, 12-13 ביוני – טי-מרקט בצוללת. דחוס, רועש ושמח.

 

יום שני, 16 ביוני – “קולנוע נודד” מגיע למינהל קהילתי עיר גנים. הסרט “כיכר החלומות” + הופעה של חיים אוליאל.

 

שבת, 21 ביוני – אני הולכת לראות את “ואלס עם באשיר” בקולנוע סמדר. האנימציה מהממת וכך גם המוזיקה, יש לי קצת הרהורים לגבי הרובד הסיפורי של הסרט, אבל הסך-הכל טוב.

 

יום ראשון, 22 ביוני – חג המוזיקה במדרחוב בצלאל-ש”ץ. להקת ג’אז צרפתית לא רעה בכלל, מופעי מחול ומיצגי וידיאו, אני הולכת אחרי “בלקן במחסן” מהופנטת כמו הילדים אחרי החלילן מהמלין, הופעות בכל מיני פאבים/ברים/בתי קפה במרכז העיר.

 

יום חמישי, 26 ביוני – סרט + הופעת ג’אז על הגג ברח’ הנביאים 54 א’. God bless GodSaveJerusalem.

 

מוצ”ש, 28 ביוני – אלברט בגר ב”דילה”. במסגרת The Vanguard.

 

יום רביעי, 2 ביולי – קרקס ירושלים במעבדה, הופעה של אורן עמברצ’י באוגנדה + סט חימום מעולה של סנסנה.

 

יום חמישי, 10 ביולי – פתיחת פסטיבל הסרטים בסינמטק. אני הולכת לראות את Into the Wild בפעם הראשונה.

 

יום שישי, 11 ביולי – בבוקר מסיבת סיום של המחלקה לאדריכלות בחצר של בצלאל ברח’ שמואל הנגיד. בצהריים אוגנדה-פסט: קומיקס, מוזיקה, דוכנים, המון שמש והמון אנשים. אדם קומן עם הפולק-פאנק שלו משאיר אותי פעורת פה, וכך גם הדרון הפסכידלי של דוקטלון.

 

שבת, 12 ביולי – סרט תיעודי על פטי סמית’ בקולנוע סמדר, במסגרת פסטיבל הסרטים. בערב: שלישיית מיורה ב”דילה”, במסגרת The Vanguard.

 

יום ראשון, 13 ביולי – “על הזמן ועל העיר” בסינמטק. סרט לירי יפהפה שבו הבמאי טרנס דייויס חוזר לעיר הולדתו ליברפול ומהרהר על הדרך שבה חייו שלובים בחיי העיר, ועל מחזורי חיים של עיר בכלל. מעורר מחשבות גם לגבי ירושלים. חוץ מזה השם הזה, על הזמן ועל העיר, הוא כל כך נפלא, שכמעט השתמשתי בו ככותרת הבלוג.

 

יום שני, 14 ביולי – סדנאות מחול של קולבן דאנס + “רעש לבן” של ורטיגו + שוק מיד ליד, בז’ראר בכר.

 

שלישי עד חמישי, 15-17 ביולי – פסטיבל שירה בנחלאות ומחנה יהודה. קריאת שירה בקוביה, ב”הכל לאופה”, בחצר מוזיאון יהדות איטליה + הופעה של דויד פרץ.

 

יום רביעי, 23 ביולי – שירה ופנתרים שחורים ב”דילה”.

 

יום שישי, 25 ביולי – הופעות בחצר האוזן השלישית. לוס כפרוס ב”קוביה” בשוק. אני מפספסת את לוס כפרוס בפעם השנייה.

 

מוצ”ש, 26 ביולי – RE Trio  ב”דילה”. ההופעה החותמת את סדרת The Vanguard.

 

רביעי עד שישי, 30 ביולי – 1 באוגוסט – זירת מחול בחצר ז’ראר בכר. ורטיגו, קולבן דאנס, כוריאוגרפים צעירים והקרנות וידיאו.

 

יום שישי, 8 באוגוסט – הופעה של צ’רלי מגירה באוגנדה.

 

יום שישי, 15 באוגוסט – צהרי היום, מסיבה תעשייתית ברח’ שושן. אין מילים (ובכל זאת: לא יכול להיות מקום מתאים יותר, ובעל שם סמלי יותר, למסיבה דומה בפורים).

 

יום שישי, 22 באוגוסט – מסיבת רחוב בבולינט. אני מפספסת את לוס כפרוס בפעם השלישית.

 

יום שישי, 29 באוגוסט – מסיבת רחוב בקונסטנטין.

 

שלישי – חמישי, 26-28 באוגוסט – לילות קיץ בזירה הבינתחומית.

 

שבת, 6 בספטמבר – סינמטק, אני הולכת לראות את Into the Wild בפעם השנייה.

 

יום חמישי, 11 בספטמבר – “מנופים”: פתיחת עונת הגלריות בעיר. לא יכול להיות שם מתאים יותר ליוזמה הזאת – מכל מקום בעיר רואים היום קו רקיע של מנופים. אני חושבת על יורם אמיר ו”שודדי י-ם” שלו.

 

יום שישי, 12 בספטמבר – הופעה של לוס כפרוס בכיכר בית הדפוס. אני מפספסת את לוס כפרוס בפעם הרביעית.

 

מוצ”ש, 13 בספטמבר – תערוכה בגלריה/דירה בכורש 14. במסגרת “מנופים”.

 

יום שני, 15 בספטמבר – הסרט Wassup Rockers של לארי קלארק בגלריה ברבור.

 

יום שלישי, 16 בספטמבר – ערב וידיאו-ארט בקולנוע עדן הישן. הלוואי שיפתחו אותו באופן קבוע כחלל תצוגה לאירועים דומים והופעות. הלוואי גם שיפקיעו בחזרה את קולנוע אוריון הישן מ”מקדונלדס”. (בחלומות)

 

שישי-שבת, 19-20 בספטמבר – סיורי “בתים פתוחים”, ובמקביל אירועי “בתים נכחדים”. אני הולכת לבית החולים הנסן, שמן הראוי שאני אקדיש לו פוסט ארוך בפני עצמו; לרח’ הנביאים; ובשבת לבית במחנה יהודה 8 ולגלריה “שודדי י-ם”. אני מפספסת ומצטערת: הבית האוזבקי/מרכז לשלום של שייח’ סופי בעיר העתיקה; מתחם שנלר; קונצרט פעמונים בימק”א (אם כי יש לי כל יום, כמה פעמים ביום, את הפעמונים של המנזר בעמק המצלבה. ובכל זאת).

 

יום שני, 22 בספטמבר –ציור קיר של גרי גולדשטין במוסררה. עוד אחד ממפעלות GodSaveJerusalem.

 

יום רביעי, 24 בספטמבר – ערב וידיאו, שירה ותיקלוט בטיפה. וגם: סיור לילי של רמאדן וסליחות בעיר העתיקה, שמארגן בית שמואל.

 

יום שישי, 26 בספטמבר – הופעה של רות דולורס-וייס בחצר האזן השלישית.

 

שבת, 27 בספטמבר – מכירת כרזות ותמונות של סרטים בקולנוע סמדר. אני קונה את הכרזה של “רכבת לדרג’ילינג”, שהוא סרט שאהבתי בגלל חיבתי למערכות יחסים עקומות בתוך משפחות לא מתפקדות; וארבע תמונות סטילס מתוך “תשוקה, זהירות” של אנג לי, שאני צריכה לכתוב עליו יותר מתישהו.

 

אני חושבת שזהו. אם הייתי נותנת כותרות לפוסטים בבלוג הזה, בטח הייתי קוראת לזה אני יודעת מה עשיתי בקיץ האחרון (פיספסתי את לוס כפרוס בעקביות ובהתמדה).