הרחק מהמון מתהולל

רגע לפני הכפרות, התעניות והצומות אני הולכת לשוטט בשוק מחנה יהודה. זה יום של חסד של סוף הקיץ, בהיר ויפה אבל כבר לא חם. בכניסה לשוק שלט מאולתר עם חץ ימינה: לשוק הכפרות. אני נכנסת לחצר פנימית מעלה אבק. נערה דתיה בבגדי מתנחלות מחזיקה סידור ביד ומסובבת מעל ראשה תרנגול לבן עם כרבולת אדומה. סביבה חג מישהו, מצלם בלי הרף. אני חושבת על כריסטין קאפ מצלמת את ההוטריטים. אבל בצד החצר אני כבר רואה בחטף פחים גדולים נוזלים דם ומזווית העין מבזיקה אליי סכין חדה ובוהקת. אני מסתובבת והולכת. אני הולכת לחנות הבגדים החביבה עליי ברחוב האגוז, שמתנהלת כמו ביקום מקביל לזה של השוק למרות שהיא גם מרגישה לגמרי שייכת. כשזה מגיע לבגדים אני חמדנית מאוד. אני קונה מכנסיים שחורים עם פסים דקיקים לבנים וחולצה ארוכה אפורה שנראית כמו חצי שמלה וחצי בגד עבודה סיני של מאו. אני קונה גם סיכה אדומה. אני חמדנית וגנדרנית. עוד מעט צהריים והשוק ממהר היום להיסגר. אני הולכת הביתה ברגל. ברחוב אגריפס נפתח בית קפה/מאפיה חדש בשם ללוש. כפל מילים ומשמעות מקסימים, כמו המקום. בילקוט ובמופת אני מדפדפת בספרים חדשים, אבל יש לי עוד ערימה ענקית מלפני ראש השנה. חוץ מזה אני צריכה להתחיל לארוז את כל הספרים כי אחרי החגים מסיידים. זה מה שאני אעשה ביום כיפור ובחופש סוכות ובכל השבתות שביניהם. המדרחוב של ש”ץ ובצלאל שטוף שמש צהריים, ולמרות שברחובות כבר אין הרבה אנשים קפה בצלאל מלא וכך גם נוקטורנו. נחלאות כבר שקטה מאוד וגם רחביה. הרחובות מתרוקנים ומשתתקים. יום כיפור הוא היום שבו אפשר לדעת מי באמת ירושלמי. כל השאר עוזבים את העיר. נשאר רק מי שאין לו שום בעיה ללהישאר בחברת עצמו, בחברת השקט, וזה לא מפחיד אותו. מי שפוחד מהדממה, מי שזקוק לחברה וגירויים חיצוניים תמיד, לא יישאר בירושלים. זו תמצית ההגדרה שמבחינה בין ירושלמים ותל אביבים. ברחובות ובגינות של רחביה אפשר להרגיש את סוף הקיץ. רימונים אדומים ופרחי דביקונים תכולים, בוגנוויליות סגולות וכתומות, אבל בחנויות הפרחים הנסגרות כבר יש רקפות. חמדת ימים ויום הכיפורים.

  

 

לקח לי קצת זמן להבין מה הפריע לי בסרט אתמול (“לאהוב אותך מאז”). תחושת אי הנחת המטרידה שהרגשתי אתמול התנסחה למילים רק היום (ומכאן זה כבר ספוילר): מה שמפריע לי זו ההרגשה שהסרט עושה לעצמו הנחה ענקית בסיום, כשהוא חושף למה באמת ג’ולייט הרגה את הבן שלה. הסרט מנסה לבנות אצל הצופה בהדרגה, ולמן ההתחלה, אמפטיה וחיבה – או לפחות סובלנות מסויימת – כלפי ג’ולייט, גם כשמתברר כבר ב-20-30 הדקות הראשונות שלו שהיא רצחה את בנה. מתוך האמפטיה או הסובלנות הזו הצופה מצפה ללמוד בסופו של דבר למה היא רצחה את בנה, ואני חושבת שזה רק לגיטימי שאני ציפיתי לזה שיתברר שג’ולייט עשתה את זה מתוך המצוקה החריפה, הבדידות והדיכאון שלה (הסרט מתייחס לזה כשהיא מזכירה את הגירושים שלה). כלומר, מה שציפיתי לו הוא שהסרט יצליח להראות שגם רוצחים הם בני אדם בשר ודם, שהגבול בין אדם והורה נורמטיבי לרוצח עלול להיות לפעמים דק מאוד, ואין מה לעשות, עם האמת הלא נעימה והמציקה הזאת כולנו צריכים לחיות. אם זה הכיוון שבו היה מתפתח ומסתיים הסרט הייתי חושבת שזה סרט טוב וחשוב שמטפל ברגישות רבה בנושא טורד מנוחה ומציק שלא לעיתים קרובות אנשים, ובעיקר הורים, מוכנים לדבר עליו בגלוי.  אלא שבסוף הסרט מסתבר שג’ולייט לא באמת רצחה את בנה, אלא שמכיוון שהתגלה שהוא חולה במחלה סופנית, היא הרגה אותו כדי שלא יצטרך לסבול סבל נוראי עד מותו. במילים אחרות, לא מדובר בדיוק ברצח בדם קר אלא בהמתת חסד. כמובן שאפשר להתווכח בעד ונגד גם על המתת חסד, אבל זה לא בדיוק אותו דבר כמו רצח. התוצאה היא פתרון זול מאוד לדילמה שהסרט מציג – איך אפשר לגלות חיבה ואמפטיה כלפי רוצח – מפני שבסוף מסתבר שלא מדובר בכלל ברצח. מה שיוצר אצל הצופה קתרזיס מזויף במקרה הטוב, או תחושה שקצת רימו אותו, במקרה הפחות טוב (שהוא המקרה שלי).

 

ובקשר לזה שהגבול בין אדם נורמטיבי לפושע, ואפילו רוצח, הוא דק מאוד – מי כמוני יודעת את זה. היום נפתח המשפט של עומר – כן, המשפט ההוא שנדחה כבר למעלה משנה, על דברים שהוא עשה לפני למעלה משנתיים – והזכיר לי כמה דק הוא הגבול הזה, כמה שרירותי ואקראי וסתמי, וכמה הדברים היו יכולים להיגמר לגמרי אחרת והרבה הרבה יותר גרוע. זו הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. אם כי מצד שני, אני נזכרת בסצינת הרצח הארוכה ב”תשוקה, זהירות”, ובדברים שאמר אנג לי על זה שהוא עשה את הסצינה הזו ארוכה במתכוון, כדי להדגים עד כמה קשה באמת להרוג בן אדם. כך שמי יודע.

 

מצחיק, אבל אלדד התקשר חצי שעה לפני שיצאתי ל”לאהוב אותך מאז”. הוא אמר שכבר שכח שיש סרטים בשבת בצהריים, שהוא מרגיש הוא חי בכלא, בכלא שהוא הביא על עצמו במו ידיו. אחי צעיר ממני רק בחמש שנים, אבל אמה, בתו הקטנה, קטנה מעומר ב-17 שנה, מה שהופך כיום את הפער בינינו לגדול. אני כבר עברתי את כל זה, לכן אני מבינה מה הוא אומר גם כשאני יכולה להציע לו רק מעט מאוד ניחומים. לכן אני גם קצת מופתעת וגם קצת לא כשהוא אומר שהוא רוצה שנדבר לעיתים יותר קרובות. לא תמיד אני ואחי קרובים – לא גיאוגרפית ולא מנטלית – אבל אני חושבת שתמיד אהבנו אחד את השני ותמיד היינו שם אחד בשביל השני. אז אני מבטיחה לו שאני אדבר איתו לעיתים יותר קרובות. אחר-כך אני הולכת לסרט, והוא לא רע, אם כי גם לא מצוין. אני יכולה להבין מצד אחד למה הורה מסוגל להגיע למצב שבו הוא רוצה לרצוח את הילד שלו, וגם להבין מצד שני למה מות ילד, כמו שאומרת הגיבורה, הוא ממילא הכלא הנוראי ביותר בעולם. זה כלא שלא משתחררים ממנו אף פעם. ואני גם מבינה את היחסים בסרט בין שתי האחיות – את קשר הדם שקשה מאוד לנתק, את הקירבה והריחוק בו זמנית, את הכעסים והאכזבות אבל גם את האהבה.

 

להסיר את בגדיה של אמילי דיקינסון / בילי קולינס

 

קודם כל, השכמייה שלה העשויה מלמלה,

מוסרת בקלות מכתפיה ומונחת

על מסעד כסא העץ.

 

והשביס שלה,

הסרט מותר במשיכה קלה קדימה.

 

אחר כך השמלה הלבנה הארוכה, עניין

מורכב יותר עם כפתורים של אם-הפנינה

לאורך הגב,

כל כך זעירים ורבים שלוקח הרבה זמן

עד שידי מצליחות להפריד את הבד,

כמו ידי שחיין חוצות מים,

ולהחליק פנימה.

 

תרצו לדעת

שהיא ניצבה

ליד חלון פתוח בחדר שינה בקומה העליונה,

ללא נוע, עיניה פקוחות בפליאה,

מסתכלת למטה אל המטע,

השמלה הלבנה משתכשכת לרגליה

על הלוחות הרחבים של רצפת העץ.

 

מן המורכבות של הבגדים התחתונים של הנשים

באמריקה של המאה התשע-עשרה

אי אפשר להתעלם,

ואני התקדמתי כמו חוקר קוטב

דרך סיכות, אבזמים וקישורים,

פריפות, רצועות ופסים מעצם-לוויתן,

מפליג אל עבר הקרחון של מערומיה.

 

מאוחר יותר, כתבתי במחברת

זה היה כמו לרכב על ברבור אל תוך הלילה,

אך, כמובן, אני לא יכול לספר לכם הכל –

איך היא עצמה עיניה אל המטע,

איך שערה התפזר מסיכותיו,

איך היו קווים מפרידים פתאומיים

בכל פעם שדיברנו.

 

מה שאני כן יכול לומר לכם הוא

שהיה נורא שקט באמהרסט

באותה שבת אחר הצהריים,

מאומה פרט לכרכרה שחלפה ליד הבית,

זבוב מזמזם בשמשת החלון.

 

כך שיכולתי בבירור לשמוע אותה נושמת

כשהתרתי את הוו הכי עליון

מלולאת המחוך שלה

 

ויכולתי לשמוע אותה נאנחת כשלבסוף הוא השתחרר,

כשם שכמה קוראים נאנחים כשהם מבינים

שלתקווה יש נוצות,

שההגיון הוא קורה,

שהחיים הם אקדח טעון

המסתכל ישר אליך בעין צהובה.

 

 

(תרגום: מכבית מלכין ויואב ורדי)