הרחק מהמון מתהולל

למרות שהלילות עוד קרים, ולמרות שאין מצב עדיין שאני יוצאת בבקרים בלי חולצה ארוכה מעל לזו הקצרה, אני יודעת שהקיץ כבר כאן רק לפי זה ששוב אני לא מספיקה אפילו רבע מכל מה שאני רוצה לראות ולשמוע. לא הלכתי לארחירטטורה ולא הגעתי לפסטיבל No Coast השלישי ופיספסתי מסיבת רחוב ביום שישי לפני שבועיים וזה קצת מבאס אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שאני רק בנאדם אחד ושיש רק עשרים וארבע שעות ביממה ושיהיו עוד הרבה דברים ואירועים.

תזכורת לעצמי, בגילי המתקדם: אם מזמינים אותך למסיבת יום הולדת בשעה 15:00, אל תבואי בארבע-וקצת ותגלי שאת בערך האורחת הראשונה. במקום זה תגיעי רק בחמש-שש. זה פחות או יותר מה שאני מרגישה כשאני מגיעה למסיבת יום ההולדת של אוגנדה ומגלה שהמארחים רק התחילו להתארגן. פדיחה. בפינה אחת הטבח השבדי (הידוע גם בכינויו “לייבל אוכל האינדי הראשון” או “המטבח של חלפיניו”) מרוקן שקית אורז לתוך סיר מים ובוחש בכף עץ את תכולתו של סיר שני. הוא הופך קופסאות, עורך מגשים, מדביק תפריט ותולה על חגורתו מגבת מטבח משובצת. בפינה אחרת מישהו פותח שולחן מתקפל ופורש עליו דיסקים ותקליטים. הברמן מפרק ארגזי בירות ומסדר קופה מאולתרת. אני מרסנת דחף פולני לשאול אם מישהו צריך עזרה. לאחר-צהריים וערב אחד אוגנדה עקרה ממקום מושבה הקבוע לאיזה האנגר/סטודיו/חלל תעשייתי באיזור התעשייה תלפיות, בלב המאפליה של בניין ג’יפה מזעזע, שהכניסה אליו היא דרך אולם חתונות. נקודת האפס של התרבות האלטרנטיבית בעיר מציינת חמש שנים. אז זה קצת כמו יום שדה. אני מתיישבת על אחד הספסלים/ספות מאולתרות בצד, ולאט לאט מגיעים אנשים שאני מכירה ושמחה לדבר איתם. בני, שלא ראיתי פחות או יותר מאז שיצאתי משערי מוסררה ב-2002. יותם, שלא ראיתי מאז הלילה החורפי הקפוא ההוא שבו הסתובבנו בעיר בעקבות אירועי די-פרוסט. הרבה פרצופים שאני מכירה בעיקר מעבודות הלילה שלהם: המתופף של אשכרה מתים, הבסיסט והסולן של אמזונה קוס, הגיטריסטית והבסיסטית של דירטי הנדס, מישהי שעיצבנה אותי באיזו הופעה ועכשיו אני מגלה שהיא דווקא נחמדה. אוגנדה מחברת אנשים זרים לכלל קהילה. אני מסתכלת שוב על החותמת שהוטבעה על פרק כף ידי בכניסה: הלוגו של אוגנדה עם השורשים שמצמיחים אנטנה. או להיפך: האנטנה שהיכתה שורשים.

זואי פולנסקי, חמושה בגיטרה בס, סוללת פדלים ושם הבמה בלה טאר, מופיעה ראשונה. אני עדיין אוהבת את מה שהיא עושה – שו-גייז חלומי שמהפנט את כל הנוכחים בחדר ההופעות. שמש אחר-צהריים חודרת מבעד לשמשות הקבועות כמעט בגובה התקרה, יחד עם רוח קרירה שפורעת את השערות. כמה יופי. הנוף שנשקף מבעד לשמשות הוא של מלחה והולילנד. הנוף הזה, והשעה הזאת, הם רקע הולם מאוד לאד טרנר והדנילוף סנטר שעולים מיד אחרי זואי. אני לא יודעת מה קרה בין האינדי-פאדה של יום העצמאות להופעה הזאת בערב שבועות, ואם זה משהו שקשור לאד טרנר או אליי. אני מהמרת על האופציה השנייה, אבל כך או כך, כל מה שאני יודעת הוא שהפעם הם לגמרי עושים לי את זה. אני מגלה שהבסיסט שלהם, שנושא בעצם את כל הנטל המוזיקלי של הלהקה על גבו – המתופף, כידוע, אחראי לקצב, והסולן שלהם לא שר אלא מדקלם ונואם – עושה עבודה נפלאה. אני רואה גם פתאום שרצועת איזולירבנד שחורה מכסה בכוונה (כנראה) את שם יצרן הגיטרה שלו. אני תוהה אם זה בגלל שהטקסטים של אד טרנר הם כל כך אנטי-תאגידיים ונגד תרבות הצריכה, ואז פתאום מכה בי הדימיון שלהם ל-Fugazi: המוזיקה הזוויתית והמשוננת, הרזה אבל מלודית, הבס הכוחני, ואיך לא שמתי לב שהסולן שלהם דומה מכל כך הרבה בחינות לאיאן מקיי. אני לוקחת בחזרה את כל הדברים הרעים שאמרתי אחרי האינדי-פאדה, לפחות בנוגע אליהם (וגם קצת בנוגע לאמזונה קוס, כי צריך להגיד שיש להם המון פוטנציאל, אבל הם צריכים עוד לעבוד על זה).

אני עוזבת אחרי שתי ההופעות האלה למרות שכל האירוע בעצם רק מתחיל, כי אם יש משהו שלמדתי אחרי האינדי-פאדה הוא ששתי הופעות זה פחות או יותר מה שאני מסוגלת לספוג בערב אחד. מעבר לזה זה כבר הרבה מעבר ליכולותיי. ככה אני צריכה את המוזיקה והחוויות שלי – במנות קטנות ומדודות. עד העונג הבא.

וחוץ מזה זה לא היה היום הולדת היחידי בסביבה. ביום שישי שעבר גם התקליט חגג יום הולדת שלוש, ובצהריים שמשיים וחמים היה שם יריד תקליטים יד שנייה. השמש זורחת ואני לובשת שמלה פורחת ומשקפי שמש אדומים ובעיקר אני שמחה לראות שוב, אחרי כל השנים הללו, את עופר מבאלאנס. אני קונה תקליט ישן עם הפסקול של “הבוגר”, אות לחיבתי הגדולה לגברת רובינסון, הדי ג’יי מנגן קנטלוּפּ ובידי-בידי-בופ, פאנקי פאנקי ג’אזי גרוּבי, יש גם (כמובן) כמה דוכני בגדים יד שנייה ודוכן אחד של קאפּקייקס שמתחילים קצת להינמס בשמש. כן, שוב הוא כאן, הקיץ, ושוב הכל משנה צורה.

יום חמישי, שש בערב, אני יוצאת מהעבודה ונושמת עמוק. כל הטרדות והלחצים של השבוע החולף נושרים ממני. אני חוצה את צומת ממילא הסואנת – אני מחבבת אותה דווקא בגלל הסאון שלה – ומטפסת בשלומציון. בחוץ עדיין אור, שעון קיץ, ונעים. אני נכנסת לקפה קדוש לפני שאני ממשיכה בתוכניות שלי להסתובב בשעת בין הערביים הזאת. בקפה קדוש הביטלס מתנגנים ברקע, Because ו-She’s So Heavy, שהם שניים מתוך ארבעת השירים שלהם שאני הכי אוהבת (שני האחרים הם ג’וליה ויום בחיים). רעש מכונת הקפה ושקשוק הצלחות, פטפוט המלצרים והלקוחות – זה ההמהום השמח של תחילת הסופשבוע. זאת שעה שמחה בלי אף טיפת אלכוהול. רק קפה וברוסקטה ומים ולהתמתח ולהתבונן באור שמתמעט בחוץ וצמרות העצים שמתנועעים ברוח הקלה והרחובות שמעלים אור בפנסים. כשכבר כמעט חושך, אבל השמיים עדיים כחולים כהים ולא לגמרי שחורים, אני קמה והולכת למוסררה.

כל כך הרבה זמן לא עשיתי את המסלול הזה ברגל. כשלמדתי כאן הייתי עושה את זה כמעט כל יום: עולה בהלני המלכה עד מגרש הרוסים ואז יורדת לרחוב שבטי ישראל ועוד למטה לרחוב הע”ח. ממגרש הרוסים אפשר לראות כבר את הצריחים והמגדלים של העיר העתיקה. מצער אותי שגילחו כאן את בתי מונבז, מה גם שבסופו של דבר זה נעשה לשווא. מדהים אותי, במיוחד בשבוע הזה על כל פרשיותיו, איך העיר הזאת מצליחה לספוג כל כך הרבה מעשי כיעור ועדיין להישאר כל כך יפה. אבל זה לא יישאר כך לנצח, אם כסף ונדל”ן וחמדנות ותאוות בצע ימשיכו לאנוס בברוטליות את העיר.

בין התקליט לאוגנדה אני מקלפת מהקירות שלושה פוסטרים. ברחוב הע”ח המקום של עמי עדיין פתוח, הוא רק נקרא עכשיו בית הבז האדום. לנצח פנתר שחור, אפשר לשמוע עוד מרחוק את גיל סקוט הרון עם The Revolution Will Not Be Televised מתנגן מתוך בית הקפה הקטן שלו. כמה הולם. מסביב ומאחורנית אני מוצאת את המקלט שבו מציגים כמה תלמידים ממגמות מוזיקה ומדיה דיגיטלית מיצבי וידיאו וסאונד. בכניסה למקלט, ליד התרמיל של אחד הסטודנטים, מונח “רעש לבן” של דון דלילו. כמה הולם גם כן. אני משתהה זמן ארוך בחברת המיצבים, שניים-שלושה מתוכם ממש טובים ומעניינים, ואז אני יוצאת החוצה ומתיישבת על הספסל בגינה בחברת אמיר ב. אני שמחה לראות אותו, אז אני מחבקת ומנשקת אותו. בזמן האחרון אני מחבקת ומנשקת את כל מי שאני אוהבת, גם אם אנחנו לא ממש מכרים קרובים. לאנשים זה בטח נראה מוזר, הם בטח חושבים שהפכתי סופית לזקנה אקסצנטרית ותמהונית. אבל זקנה אקסצנטרית ותמהונית זה בסדר, נראה לי, וכיף לי לשבת עם אמיר על הספסל בגינה במוסררה. מעלינו דואה וצולל עטלף בין העצים והשמיים כבר חשוכים וריח של מיליון פריחות נישא באוויר. איך אפשר שלא לאהוב את מוסררה עם כל הפנתרים השחורים והבזים האדומים והעטלפים שלה. עם צלצולי הכנסיות וקולות המואזין שמעבר לכביש המהיר שמשרטט את קו התפר בין העיר המערבית החדשה לעיר המזרחית העתיקה, עם חומות האבן ושערי הברזל שמסתירים ישיבות ובתי כנסת, כולל סניף תורה ועבודה שה-מ’ מהכתובת “סניף מורשה” שעל השלט שלו נמחקה, וכך עומד לו “סניף ורשה” באמצע מוסררה. אני חושבת בעצב על זה שאת ממילא השכנה מחקו לחלוטין בשביל לבנות מרכז קניות. כל כך הרבה פשעים בוצעו בעיר הזאת, ועדיין היא כל כך מסעירה.

אמיר ואני מדברים קצת בינינו. הפעם האחרונה שנפגשנו וישבנו ככה היתה לפני כמה שבועות, בגינה שמחוץ לגלריה ברבור, לפני הופעה של הרולד רובין. דיברנו אז על שיעורי הבס שלי ושיעורי החצוצרה שלו. על זה שהוא עזב להקה מקומית אחת רגע לפני הפריצה הגדולה שלה בגלל שהוא רצה להתרכז ולעשות את הדברים שלו. על התוכניות שלו לעשות מסע חוצה אירופה בקיץ, ברכבת, עם כלי הנגינה שלו ועוד חבר סקסופוניסט, לאסוף ככה כסף שיאפשר להם להמשיך לנוע בדרכים. אנשים עם חלומות הם הגיבורים הפרטיים שלי. אני מכירה כבר את החלומות של כל האנשים שמנגנים בעיר הזאת.

אני עושה את דרכי חזרה לרחביה, ובדרך הביתה עוצרת במסיבת-בתים-נטושים בבית הרפאים שברחוב אבן גבירול 7. אני חותמת במקום על ההתנגדויות לתוכנית המתאר ל”שימור” רחביה. נראה אם גורלה יהיה טוב יותר מזה של אנ-הולי-לנד. אנשים מטפטפים פנימה, יש בירות ומוזיקה ופרצופים שאני כבר מכירה מאינספור אירועים בעיר – מסיבות רחוב, מסיבות בתים נטושים, הפגנות, עצרות, הופעות, דג מלוח. כל האירועים האלה הם מספקים מאוד, ובכל זאת, כשאני מגיעה לבסוף הביתה, פותחת את הדלת ומדליקה את האור, אני משחררת אנחת רווחה ונאנחת בהקלה, סופסוף, בית.

אני רוצֶה לומר זאת פשוט:
האהבה גרמה לה גאווה.
אני רוצֶה לומר זאת יותר פשוט:
ליבה גבה לעומק אהבה.
לא,
אני רוצֶה לומר זאת יותר,
יותר פשוט,
גובה האהבה היה לה קישוט:
אינני זוכר דבר,
אני רוצה לומר זאת פשוט.

(יאיר הורביץ)

ואז בלילה כשאורי היה כאן ושכבנו והוא אסף אותי אליו וחיבק אותי חזק ושאל, אבל את לא בודדה, כל הערבים האלה לבד? אין לך אפילו טלוויזיה! ואני חייכתי וידעתי שהוא יכול לשמוע אותי מחייכת גם בלי לראות את הפנים שלי כי הן היו דבוקות לו לחזה, ואמרתי, אבל יש לי ספרים! ובאמת, ספרים מציעים לך כזאת חברה נפלאה. כשהם טובים הם יותר טובים אפילו מבני אדם. הם כזאת נחמה ובבואה ומבט וחלון וראי. בדיוק ככה הרגשתי כשסיימתי לקרוא את “בנים חוזרים” של יריב דומני. הספר הזה הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה, לבטח בקטגוריית הספרים הישראליים. דומני כותב על חברת הילדים שאיתה גדל מגיל אפס בקיבוץ ועל הקורות אותם בבגרותם, אבל בעצם זה ספר על חלומות ושברם – כמו החלום הקיבוצי כולו – והוא כל כך אנושי ואוניברסלי דווקא משום כך. והוא כתוב נהדר. לא להאמין שזה ספר ביכורים. הוא כל כך מדויק ורגיש ומרגש. יש בו כל כך הרבה רגישות לדמויות, כך שקשה שלא להיקשר אליהן, לטוב ולרע: לאהוב את דביר, ואת אן, ואת דנה ואת דורה. לרצות להכניס סטירה לארז. לשנוא את אור. ולמרות הדיסקליימר הרגיל של “כל דימיון… בלה-בלה-בלה… הוא מקרי בהחלט”, כל כך ברור שהספר הזה הוא אוטוביוגרפי. רק כשכותבים על מה שהוא כל כך אישי ומוכר וקרוב אפשר להגיע לרמה כזאת של רגישות. ואם כבר דיסקליימר, בעיניי הספר הזה צריך לבוא עם הקדשה כמו זו שבפתיחה של “500 ימים עם סאמר”: “מוקדש לאור כך-וכך. כלבה”. פשוט מעולה הספר הזה.

“רקמת סתיו” הוא הספר שקראתי בבית החולים. להגיד שהוא מזכיר את הרוקי מורקאמי יהיה אנכרוניסטי, בגלל הפער שבין זמן כתיבת הספרים לתרגומם לעברית: “יער נורווגי” נכתב ב-1987 ותורגם לעברית כבר לפני עשר שנים. “רקמת סתיו” של טרו מיאמוטו נכתב ב-1982, אבל תורגם לעברית רק עכשיו. בכל מקרה, יהיה מדויק להגיד שכל מי שקרא ואהב את מורקאמי ירגיש בנוח בטריטוריה של “רקמת סתיו”: גבר. אישה. אישה נוספת. מוות. אובדן. היאחזות מחודשת בחיים, בהתחלה בהיסוס ואחר כך באופן נחרץ.

את “ארץ פרומה” של כריסטיאן קראכט קראתי פחות כסיפור של צעיר גרמני שמשא העבר של גרמניה, מולדתו, מכביד על כתפיו, ויותר כסיפורו של בן הדור הנוכחי שגדל בחברת שפע, והאופן שבו השפע הזה רק משאיר אותו יותר ויותר חלול ומרוקן. הטון המנוכר של המספר-הגיבור חסר השם וחסר העבר של קראכט מזכיר מאוד את הטון המנוכר של “התפסן” של סאלינג’ר ז”ל.

מה שאני יכולה להגיד על “הסיפור של מיכאל” של עידו אנג’ל הוא שמרגישים מיד שכתב אותו תסריטאי/איש קולנוע. ולא סתם תסריטאי ואיש קולנוע, אלא מישהו שכנראה מאוד מאוד אוהב את צ’רלי קאופמן ומישל גונדרי (ביחד ולחוד). אם זו מחמאה או גינוי, תלוי כנראה במי קורא את זה. לי הוא הזכיר קצת גם את הספר “זוּם” של המאייר אישטוון בניאי. ואמנם, האיור על גבי העטיפה של רות גווילי המעולה אכן מזכיר קומיקס.

אני לא הייתי הולכת שולל כל כך בקלות אחרי הכותרת “למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים” של מתי שמואלוף. ברור, שמואלוף תמיד העמיד את האג’נדה החברתית שלו מעל לאמנות והוא מעולם לא הסתיר את זה או התבייש בזה. כל הכבוד לו. אני ראיתי אותו באירוע האחרון של “עט לשינוי” בגלריה ברבור – נדמה לי שזה היה אי אז בחודש ספטמבר – והוא עמד על במה מאולתרת מפלטה של עץ שהורכבה על כמה ארגזי תנובה, וקרא משיריו כשמאחור ברקע – בסמטת “עיניים למשפט”, כמה סמלי – נמצאים בית כנסת חב”ד וישיבת נתיבים לחוזרים בתשובה “מדרש וישיבה ללימוד תורה וערכי היהדות – ירושלים ת”ו”. האמנתי לו אז ואני מחבבת את הלהט שלו גם היום. אבל זה בדיוק העניין: שמואלוף אולי לא כותב שירי אהבה רומנטיים, אבל מי אמר שאהבה רומנטית היא האהבה היחידה בעולם? אהבה באה בעוד הרבה אופנים וצורות. כל השירים שלו הם שירים שבאים מאהבה, גם אם היא (כרגיל) כרוכה בכאב: החל מאהבה להורים, למסורת, למשפחה, דרך אהבה לאחיו החלכאים והנדכאים והנאנקים, וכלה באהבות מוזיקליות כגון הקלאש, ג’ון לי הוקר, אביב גדג’. הספר הזה הוא כולו אקט של אהבה. זה לא עושה את המחאה שלו פחות אפקטיבית, אגב.