הרחק מהמון מתהולל

האיש שהיה יום חמישי של גילברט קית צ’סטרטון הוא סאטירה פוליטית במסווה של סיפור מתח. מהצד של סיפור המתח הוא מזכיר קצת את ארתור קונן דויל ושרלוק הולמס שלו – אחרי הכל התפאורה היא אותה תפאורה של לונדון הויקטוריאנית, אלא שב”האיש שהיה יום חמישי” כבר מהפרק השני או השלישי קל מאוד לנחש את המשך העלילה ומיהו ה”נבל” שעומד במרכזה. מהצד של הסאטירה הפוליטית הספר הזה, ובעיקר הפתיחה שלו, הזכירו לי מאוד את “האמן ומרגריטה” של בולגקוב. זו כמובן אמירה אנכרוניסטית: “האיש שהיה יום חמישי” התפרסם ב-1908, ואילו בולגקוב כתב “האמן ומרגריטה” בין השנים 1928 ו-1940. אין לי מושג אם בולגקוב הכיר את הספר של צ’סטרטון, אבל הסצינה הפותחת של שני הספרים דומה באופן מפתיע. עדיין, אין ספק ש”האמן ומרגריטה” הוא ספר מענג הרבה יותר ואנרכיסטי הרבה יותר – צ’סטרטון הוא חסיד החוק והסדר והביקורת שלו היא על הכוחות האנרכיסטיים המנסים לקעקע את יסודות הסדר הטוב (כותרת המשנה של “האיש שהיה יום חמישי” היא “חלום בלהות” – A Nightmare). אבל אם יש סיבה אחת לקרוא את הספר הזה היא בגלל התרגום של משה דור. משה דור הוא משורר, וגם בלי להכיר את המקור, שפת התרגום שלו יפהפיה.

התחנה האחרונה של ג’יי פאריני מתייחסת לשנת חייו האחרונה (1910) של הסופר טולסטוי. פאריני שוזר יחד קטעים מיומניהם (האמיתיים) של האנשים הקרובים ביותר שהקיפו את הסופר הזקן והנוטה למות באחוזתו: אשתו סופיה, בתו סאשה, המזכיר שלו והרופא שלו. כמו בחצר ביזנטית, המאבק כאן הוא על ירושה ועל מורשת – על כסף ועל יוקרה וכוח, הכרוכים בזכויות היוצרים של הסופר לאחר מותו. מהצד האחד ניצבת סופיה, ומהצד השני כל מלחכי הפנכה של בעלה שכרגיל, אהבו מאוד לשנוא אותה מפני שאותו הם העריצו כמו אל. היא מצידה שנאה אותם בחזרה, ונדמה לי שפאריני דווקא נוטה לה חסד ולכל הפחות מבין את הצד שלה במאבק הזה: בשבילם מדובר רק ביוקרה וכוח, אבל בשביל סופיה זו שאלה קיומית: היא יודעת שאם זכויות היוצרים לא יישארו בידיה, היא וילדיה נידונים למחסור כלכלי – אחרי הכל מדובר בשנת 1910 וברוסיה הצאריסטית. הדמות של סופיה כאשתו-של, שנדונה לחיות לנצח בצל בעלה הסופר הגדול, הזכירה לי גם את דמותה של זלדה פיצג’רלד.

“בכל פעם שאני פועלת מתוך רגשות חזקים ואמיתיים מכנים אותי משוגעת. כשליובוצ’קה נוהג כך, מכנים אותו גאון”.

סאלי לוקהארט: הצל בצפון, פיליפ פולמן – אני יודעת שזה ספר נוער, אבל אני אוהבת ספרי נוער. זה הספר השני בסדרת סאלי לוקהארט, וסאלי כבר בת 22 (בספר הראשון בסדרה היא היתה בת 18). כמו בספר הראשון, פולמן מפליא לתאר את כל הפרטים הקטנים ביותר של החיים בלונדון הויקטוריאנית, ובעיקר הוא מפליא לבנות גיבורה פרוטו-פמיניסטית, או ליתר דיוק, בהתחשב בעובדה שהשנה היא 1878, סופרג’יסטית.

סלון יופי | דמקה סינית, מריו בייטין – אחת לכמה זמן אני צריכה לקרוא ספרות כזאת כדי להזכיר לעצמי כמה אני שונאת ספרות מנוכרת. היא כל כך נעדרת אמפטיה וחום אנושי בסיסי, שהיא באמת סטרילית לגמרי – סטרילית גם במובן האנגלי של עקרה. עקרה וקרה וצחיחה – בעיקר “דמקה סינית”, הנובלה השנייה. ב”סלון יופי” עדיין יש משהו הומני יותר, ולכן היא נסבלת יותר בעיניי. לגמרי לא הפתיע אותי לקרוא שמריו בייטין הוא אמן מיצג. משהו מהיחס הזה שלו הוא מביא גם לספרות.

תחת הכותרת “המסע בעקבות האיש על החמור הלבן” מציג יעקב ישראל סדרה של צילומי צבע גדולים ויפים בגלריה ברבור. זו תערוכה אניגמטית ומסקרנת, כי למרות השם שלא יכול להיות יותר ישראלי ממנו (יעקב ישראל), ולמרות שכל הצילומים צולמו בנופים ישראליים כמו הנגב, ים המלח, קיסריה – משהו בצילומים עצמם מעורר תחושה של אמריקנה דווקא. המוח שלנו כל כך מוטבע בדימויים אמריקאיים.

(יעקב ישראל, צריף במערב הנגב)

בצבעים ובאווירה שלו הצילום הזה הזכיר לי מיד את וויליאם אגלסטון, הצלם יליד מיסיסיפי שצילם הרבה מאוד ברחבי הדרום העמוק של ארצות הברית, והיה מחלוצי צילום הצבע והכנסתו לקאנון הצילום האמנותי. בנוסף, שם התערוכה, “המסע בעקבות האיש על החמור הלבן”, הזכיר לי מיד את Searching for the Wrong Eyed Jesus – סרט המסע של ג’ים ווייט לתוככי הדרום העמוק של ארצות הברית, על כל המוזרויות, האידיוסינקרטיות והאקסצנטריות של האיזור הזה.

(וויליאם אגלסטון, ליד מטע וואנאלו הנטוש, מיסיסיפי)

בטקסט שלו לתערוכה מציין יעקב ישראל בצדק שהמושג “מסע” מתקשר אצלנו כבר כמעט אוטומטית לאמריקה/אמריקנה – בארץ אי אפשר ממש לערוך “מסע” בגלל שגם אם אתה יוצא לדרך עם שחר, תמיד תוכל לחזור הביתה, אם רק תרצה, לכל המאוחר עד חצות. אין פה ממש מרחבים בשביל לערוך “מסע” – מסע במובן האמריקאי העמוק שלו. אבל יעקב ישראל מודע למסורת של הצלמים הנודדים בדרכים שנמצאת בלב ליבו של הצילום האמריקאי, והוא הולך בעקבות המסורת הזאת.

אחד החיבורים היפים ביותר של ג’ק קרואק לא מופיע באף אחד מהספרים שלו, כולל לא בספר שהביא לו תהילת עולם. הוא מופיע בהקדמה שחיבר לספר הצילומים של רוברט פרנק, “האמריקנים”. רוברט פרנק הוא מהאבות המכוננים של הצילום המודרני, ואולי הצלם האהוב עליי ביותר. הוא הגיע לאמריקה כמהגר משווייץ ב-1947, וכבר בתחיל שנות ה-50 התחבר אל חוג הסופרים והמשוררים שקרואק נתן לו את השם דור הביט: אלן גינסברג, וויליאם בורוז, קרואק, גרגורי קורסו, לורנס פרלינגטי. בשנת 1955, בסיוע מענק מטעם קרן גוגנהיים, יצא פרנק לדרכים כשהוא חמוש במכונית ובמצלמה. מה שקרואק עשה “בדרכים” מרגע שהשחיל גיליון נייר ארוך לתוך מכונת הכתיבה שלו, הוא מה שפרנק עשה מרגע שהשחיל סרט צילום במצלמה שלו.

פרנק חיפש את אמריקה של החצרות האחוריות, העזובות, המתפוררות. אמריקה של הדיינרים העלובים והמוטלים הזולים, של האנשים הזנוחים והחלומות הכבויים. הוא עזב את ההייווייז והאינטרסטייטס והדרכים המהירות וירד לשוליים ולדרכים הישנות. חלקים מהנסיעה שלו הוא עשה על דרך 66 המיתולוגית – אותו כביש שנסלל בסוף שנות העשרים בין שיקגו ולוס אנג’לס ושעליו עשו במשך שנות השפל הכלכלי של שנות השלושים (שלו נוספו במערב התיכון גם שנות בצורת וסופות אבק) אלפי אנשים את דרכם מערבה, בחיפוש אחר לחם, עבודה והארץ המובטחת: קליפורניה.

אמריקה שפרנק תפס בעדשת מצלמתו היא אמריקה סדוקה, גרעינית ומטושטשת. אני תמיד חושבת שרק זר – אאוטסיידר מוחלט, מהגר שבא מבחוץ – היה יכול לקלוט את מה שהוא קלט. אלה הסדקים הראשונים שניבעו בחלום האמריקאי: חלום הבית עם הגינה והמכונית, הפרברים, תרבות הצריכה, קונפורמיות ופוריטניות חונקת. יעברו עוד עשר שנים עד שיורשיהם של הביטניקים – ההיפים – יתרגמו את הבקיעים הללו למהפכה תרבותית כוללת.

(צילום דרך: אגלסטון)

(צילום דרך: רוברט פרנק)

בעיניי הצילום הזה של הדרך של רוברט פרנק הוא הדבר הקרוב ביותר שיכול להיות לצילום מופשט. למרות שמדובר בדרך קונקרטית – US 285 בניו מקסיקו – הצילום הזה הוא הפשטה של כל הדרכים הקונקרטיות כולן. למרות שאם מאמצים את העיניים אפשר לראות בהמשך הדרך, בנתיב השמאלי, מכונית – מכונית שנוסעת בשעה לא ברורה איפשהו על הדרך שמובילה מקולורדו דרך ניו מקסיקו לטקסס – בסך הכל 1260 ק”מ – הצילום הזה בעיניי הוא ייצוג של האידיאה של הדרך.

ובגלל שהדרך היא בסופו של דבר אידיאה, והמסע הוא לעולם מצב נפשי, אפשר בסופו של דבר לצאת למסע גם פה ושם בארץ ישראל, ולהביא את כל המוזרויות, האינדיוסינקרטיות והתלישות של המקום הזה – כפי שמדגימים יפה הצילומים של יעקב ישראל. יותר מכל דבר אחר מסע, או הדרך, הוא המטאפורה הגדולה ביותר של החיים (עוד יותר מהמטאפורה של הנהר ויותר מהמטאפורה של הגן). אולי זו הסיבה שהאידיאה הזו חוצה זמנים ומקומות לכל אורך ההיסטוריה האנושית. זה באמת לא מפתיע שהדרך היא מקור השראה אינסופי ליוצרים מכל התחומים.

משירי אלוורו דה קמפוס / פרננדו פסואה

אני מצונן מאוד,
והכל יודעים איך ההצטננויות הגדולות
משנות את כלל המערכת של היקום,
מסכסכות בינינו ובין החיים
וגורמות לכך שאפילו המטפיזיקה תתעטש.
אבד לי היום הזה, שהוקדש לחובת קינוח האף.
הראש כואב לי באורח בלתי מוגדר.
איזה מצב אומלל למשורר שולי!
למען האמת, היום אני משורר שולי.
מה שהייתי פעם היה כמיהה, וזו נשברה לרסיסים.
שלום ולא להתראות, מלכת הפיות!
כנפייך היו שמש, ואני כאן, סוחב לי בקושי…
לא ארגיש טוב אם לא אצנח על המיטה.
מעולם לא הצלחתי להרגיש טוב בלי לצנוח על היקום.
Excuse un peu… כמה קשה ההצטננות הפיזית הזו!
אני זקוק לאמיתות ולאספירין.

(תרגם מפורטוגלית: יורם מלצר. מתוך “חנות הטבק”)

אהבתי מאוד את “ארץ יצורי הפרא” של ספייק ג’ונז. אני בכלל לא חושבת שזה סרט לילדים. זה עיבוד למבוגרים של ספר ילדים. רק מבוגרים יקלטו מיד שארץ יצורי הפרא שאליה מגיע מקס היא ממלכת המבוגרים, ולא סתם ממלכת המבוגרים אלא ארץ המבוגרים ביום רע במיוחד. יום שבו כולם מתלוננים, מייבבים, מרירים, ציניים, תחרותיים, מניפולטיביים ופאסיבים-אגרסיביים. מה שמלבב במיוחד לגלות הוא שגם למפלצות (כלומר למבוגרים) יש מפלצות משל עצמן: למשל, עצב, צער ובדידות. והם מוכנים להמליך עליהם את מקס למלך אם רק יבטיח לעשות אותם מאושרים ולגאול אותם מהבדידות, העצב והצער שלהם. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני חושבת שהסרט הזה הוא חתיכת סרט רדיקלי. אני מכירה לא מעט מבוגרים שיעדיפו לשתות חלב עקרבים לפני שהם יודו שהם הביאו ילדים לעולם – והמליכו אותם למלכי עולמם – בגלל הפחד מכאב ומבדידות. בגלל שהם חושבים שילדים יהפכו אותם למאושרים. כמה הרבה אנחנו מניחים לפעמים על כתפיהם הצרות של הילדים. אז מי פה בדיוק המבוגר האחראי ומי הילד?

אנחנו אולי מציבים לילדינו גבולות, אבל ילדינו מציבים בפנינו מראות, והן מדויקות מאוד ולא פעם גם אכזריות. במידה רבה זה גם מה שהסרט הזה עושה.

כשמקס אומר בנקודה מסויימת ליצורי הפרא שחבל שאין להם אמא, זה משפט שאין לו שום זכר בסיפור המקורי של מוריס סנדק, אבל זה משפט שיש לו זכר ועוד איך ב”פיטר פן” של ג’יימס ברי וארץ הילדים האבודים שלו. גם פיטר פן – וגם אליס בארץ הפלאות, אם כבר נמצאים בסביבה – הם במובהק ספרים שמשום מה נחשבים לספרים לילדים, אבל רק מבוגרים מסוגלים להבין באמת ולהתמודד עם התוכן שלהם (שגם הוא לא ממש נעים).

חוץ מזה העיצוב והצילום של הסרט מרהיבים. הם מדגישים את האיכות המלנכולית, המוזרה והאפלולית שלו. גם הפסקול מקסים, אבל זה לא ממש מפתיע כשמדובר בספייק ג’ונז. אבל אני בעיקר חושבת על התפקיד המכריע שהיה לדייב אגרס, שלקח ספר ילדים קלאסי שיש בו לא יותר מ-18 משפטים קצרים ותמציתיים, והפך אותו לכזה סרט יוצא דופן.

אני מנסה לחשוב איזה זיכרונות נותרו לי ממך מקץ עשר, אחת-עשרה, תיכף שתים-עשרה שנה. אני חוזרת לחודש פברואר 1998, אולי אחת השנים האחרונות שבהן עוד היה חורף אמיתי, לפני שכדור הארץ והאקלים התחילו להשתגע לגמרי. תל אביב, בר בשם לולה ברחוב אלנבי או אחת הסמטאות שיוצאות ממנו. שישי בערב, מוזיקת גראנג’, אנחנו יושבים ומדברים, הידיים שלנו נוגעות זו בזו, העיניים שלנו שואלות ומהנהנות. אנחנו יוצאים החוצה אוחזים ידיים. הרוח מצליפה ומתחיל לטפטף. אנחנו סוגרים מעילים והולכים לכיוון הים. היד שלי בתוך היד שלך בתוך כיס המעיל שלך. רק כשאנחנו מגיעים אל הטיילת ואל הים אנחנו עוצרים. אתה מסובב אותי אליך. אנחנו עומדים עם הגב אל מגדל האופרה, ים שחור לפנינו, רוח מצליפה באלכסון ואיתה רסיסים מלוחים וטיפות של גשם. אנחנו מתנשקים. הורדת את המשקפיים שלך, אני לא זוכרת אם הורדתי את שלי. כשראיתי לפני שנה וקצת את “ואלס עם באשיר” עם אחת הסצינות הראשונות שמתרחשת בלילה סוער וגשום כזה על הטיילת בתל אביב, היה לי פלאשבק אדיר. משם כבר לקחנו מונית לדירה השכורה שלך באחד הרחובות הקטנים שיוצאים משדרות רוטשילד. דירה ישנה ומקסימה עם תקרות גבוהות ומרצפות מצויירות, אבל גם מתפוררת ומטה ליפול. גם אנחנו מטנו ליפול.

בבוקר הכנת לי פנקייק ואני נסעתי חזרה לירושלים. מכאן ואילך היו לנו כמה שבועות ממש טובים. הייתי מגיעה אליך לתל אביב בסופי שבוע, כשאבא של עומר התגורר עדיין בירושלים ועומר בילה את כל סופי השבוע אצלו. היית לקראת סיום התואר שלך בווטרינריה וטרוד בלימודים ובחינות. פעם הבאתי לך צנצנת עם בראוניז שעליה הדבקתי פתק שעליו כתבתי “מזון למחשבה”. בשבתות סוערות וגשומות בבוקר היית קם מוקדם ויוצא אל הים לגלוש. היית כזה נער של ים וגלישה וגלים. אהבתי לראות את הגלשן בפינת החדר שלך. פעם, כשהייתי צריכה לעזוב לפני שחזרת, השארתי לך על השולחן דף נייר שעליו כתבתי את המילים של Oceans.

עידו. איידהו, קראתי לך.

אני זוכרת אותך על הכורסא, נשען אחורנית ומעשן, בזמן שאני מעניקה לך עונג אוראלי עד שאתה גומר. אחר כך הזכרת לי את הסצינה הזאת מ”אימפריית החושים” של אושימה. למרות שראיתי את “אימפריית החושים” לא זכרתי את הסצינה הזאת. אני זוכרת את הפעם שלבשתי את השמלה השחורה עם שורה ארוכה של כפתורים מקדימה וכשישבנו בקולנוע היד שלך נכנסה פנימה ונעצרה בהפתעה כשגילית שאני לא לובשת כלום מתחת. אבל התמונה שחרוטה לי כנראה הכי עמוק היא של בוקר אחד, בוקר פברואר חיוור, או אולי היה כבר מרץ, כשעמדנו והתקלחנו יחד באמבטיה הישנה והמתפוררת שלך, ומהחלון הסתנן אור של בוקר, כמו בציורים של ורמיר. הסתכלת על שיער הערווה שלי, וחייכת, ואמרת, את באמת ג’ינג’ית.

כמה גברים יודעים שאני ג’ינג’ית באור הבוקר במקלחת. אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת ועוד יישאר עודף. אולי שלושה. רק אלה שנשארו לישון איתי, והתקלחו איתי בבוקר, והכינו לי פנקייק.

ראינו כמה סרטים ביחד, ודיברנו על ספרים, והתווכחנו בלי סוף על מוזיקה, וישבנו בעוד כמה ברים ובתי קפה. הסתובבנו הרבה בלב תל אביב בזמנים המעטים והנדירים שלא היית טרוד מדי בלימודים ובבחינות. בשאר הזמן, כשלמדת, אני שכבתי במיטה וקראתי. אלה לא היו הלימודים והבחינות שלך והעובדה שהיית צריך להשקיע בהם את רוב הזמן שלך שהפריעו לי, אם כי ידעתי היטב שלא סתם בחרת להיות וטרינר, שאתה מרגיש הרבה יותר נוח בחברת חיות ולא בחברת בני אדם, שקל לך יותר להפגין חיבה ואמפטיה לבעלי חיים ולא לבני אנוש. ידעתי שיש לך פצע עמוק בפנים, אבל אף פעם לא נתת לי להתקרב אליו. גם מקץ שבועות הרגשתי עדיין שלמרות שנורא טוב לך איתי, ושאתה מחכה לבואי ושמח כשאני נמצאת איתך לילה וכמה שעות, אין לזה שום אפקט מתמשך אצלך. אין לי ולזה שום משמעות ומקום אצלך כשאני לא איתך. זה נורא לנסות לקיים מערכת יחסים עם אדם סוליפסיסטי, או לפחות אחד שמתנהג ככה. הרגשתי חלשה ופגיעה וחסרת ביטחון כמו שרק מישהו שמאוהב עד קצה גבול היכולת יכול להרגיש, ובאחת הפעמים האחרונות שהייתי אצלך אמרתי לך כמה קשה לי. שאני מרגישה שבכל פעם מחדש אני מתחילה מאותה נקודה, שבכל פעם מחדש אני צריכה להתגבר ולטפס על אותן חומות, שקשה לי ואני מותשת כמו בטירונות מתמשכת או גיבוש סיירות. לא אמרת כלום, אבל פגישה אחת או שתיים אחר כך אמרת שאתה כבר לא מרגיש מה שהרגשת בהתחלה, ואתה לא רוצה למשוך את זה סתם ועדיף לגמור את זה ככה ועכשיו.

הלוואי שיכולתי להגיד שקמתי והלכתי, כמו שהייתי צריכה לעשות. אבל התחננתי, עליי ועלינו, שתיתן לזה עוד סיכוי. היה לי כל כך קשה לוותר עליך. למרות הקושי העצום שהיה לי איתך, היית הפעם הראשונה – והיחידה – מאז הגירושים שלי שהייתי יכולה לדמיין שוב אפשרות של חיים משותפים עם גבר. חיים תחת קורת גג אחת. בתל אביב. ובנסיבות מסוימות, הייתי יכולה אפילו לדמיין אותי מביאה עוד ילד לעולם, ממך. זו היתה הפעם האחרונה. מאז נעשיתי גרועה בדיוק כמוך, עם חומות הגנה בגובה קילומטרים ומשקל של טון.

והיה הלילה האחרון שלנו, אולי באמצע אפריל, עם גל החום הראשון של העונה. שנינו ישנו שינה טרופה, ובאמצע הלילה כשחיבקת אותי היה נדמה לי שאתה ממלמל אני אוהב אותך. שאלתי אותך מה אמרת, ומילמלת כלום, ולא הייתי בטוחה ששמעתי נכון ובבוקר לא הייתי בטוחה שזה לא היה חלום, ובאותו ערב התקשרת אליי ואמרת שזה נגמר. סופית. והפעם לא ביקשתי ולא התחננתי ולא אמרתי כלום חוץ משלום יפה.

היינו יחד שלושה חודשים, אבל לקח לי שלוש שנים להתגבר עליך. וזה בסדר גמור, אני חושבת שזה לא משך הזמן שאת נמצאת עם מישהו שקובע כמה זמן ייקח לך להתאושש ממנו, אלא כמה עמוק הוא נגע בך. וזה לא שלא עשיתי שום דבר בשלוש השנים האלה. ב-1999 התחלתי ללמוד צילום, ושיחת הטלפון האחרונה שלנו היתה כשסיפרתי לך שהתקבלתי ללימודים במוסררה ואני עוזבת הכל והולכת ללמוד. היו לי שנתיים נפלאות בבית הספר לצילום, ובין השאר הן לימדו אותי שהאושר והשלווה והשמחה הגדולים ביותר שלי הם כשאני לבד ועושה את הדברים שאני הכי אוהבת לבד ובשביל עצמי. ב-2002 עזבתי את הצילום, וב-2003 התחלתי לכתוב ומאז לא הפסקתי. היו לי גברים ודברים ושנים סוערות ומלאות, עם כל הדברים הכי נפלאים והכי איומים שלחיים יש להציע. וכל הזמן הזה לא שמעתי ממך וזה לא הטריד אותי. כי החיים באמת חזקים יותר מהכל.

בשנים האלה גם הפסקתי כמעט להגיע לתל אביב – בהתחלה בגלל שהיה לי קשה מדי להסתובב בכל הרחובות שהסתובבנו בהם ביחד, כשכל הזיכרונות ממך עוד צרובים לי כמו כוויה, ואחר כך מפני שהייתי עסוקה מדי כאן. ירושלים הלכה והפכה לאיבר בלתי נפרד ממני, ולא יכולתי שוב לתאר לעצמי חיים בעיר אחרת. רק כשהכל כבר שקע ונרגע, לפני כמה שנים, יכולתי לעבור שוב בלי פחד ברחוב הקטן שיוצא משדרות רוטשילד שבו היתה הדירה השכורה שלך, וראיתי שאת הבניין הישן, המתפורר, המט ליפול, הרסו, ובמקומו בנו בניין חדש.

כמונו.

שום דבר לא הכין אותי לצהרי יום שבת אחת שבו הטלפון יצלצל ואני אענה ואתה תגיד היי, ואני אזהה את הקול שלך מיד. והדבר השני שתגיד מיד אחר כך, בשקט, זה אני מתגעגע אלייך. ולא יהיו לי מילים ולא יהיה לי אוויר, כי לא שמעתי ממך שבע שנים, ושבע שנים זה מספר טיפולוגי, זה בכלל לא משהו ששייך לחיים המציאותיים. גם לא העובדה שחזרת משנים בארצות הברית, ויש לך אישה וילדה, ויש לך מרפאת חיות, ואין לי שום ספק שאתה רופא נהדר, דוקטור דוליטל. דוקטור דוליטל שהיה שלי להרף עין קצר, לא יותר ממצמוץ עיניים חולף כששנינו היינו צעירים וטיפשים ועקשנים וגאוותנים ולא ידענו איך להחזיק אהבה. אתה היית סטודנט בן 28 ואני גרושה עם ילד בת 36, והאמת היא שלא היה לנו שום סיכוי. מה שהיה בינינו שקע במצולות כמו איידהו הפרטית שלנו, וגלים עצומים של אוקיינוסים כיסו על הכל.