הרחק מהמון מתהולל

המשוטט

חמישי בערב, “אורבניקה” בשוקניון. אפילו במבט חטוף אני יכולה לזהות שהדוכנים שנמצאים לידם הכי הרבה אנשים הם דוכנים של תכשיטים ושל יין. אני לא מתעניינת בתכשיטים או ביין וגם לא במקומות שיש בהם הרבה אנשים. אני מחפשת דברים קצת אחרים. אני מסתובבת בין דוכני הצילום והעיצוב והקרמיקה וזה נחמד, אבל אני נותנת לעצמי ללכת בעקבות מקצב עמום שהולך ומתגבר ככל שאני הולכת ומתרחקת מההמון ומדוכני המעצבים, וככל שאני הולכת ומתקרבת לירכתיים של השוקניון. מוזיקה מנסרת בוקעת ממה שהוא מין חדר מכונות, שנפתח אל רמפה שמיועדת לפריקה וטעינה של משאיות. משהו מתרחש בחדר המכונות. כמו הקרביים של בהמה מפלצתית, לכל קניון יש את חדר המכונות ואיזור הפריקה והטעינה והדחיסה שלו. כזה שאף אחד לא רואה ולא רוצה לראות. הכל כאן חשוף, ובאור הדל והדלוח נראה עגום עוד יותר. תעלות האיוורור והניקוז, צינורות הקירור, שלוליות מי האפסיים, הג’יפה שמרוחה על הקירות, מעליות המשא. זה לא איזור לבני אדם שמסתובבים וקונים דברים מעוצבים ושותים יין. אבל זה מקום שמנגנים בו עכשיו שני בחורים – אחד על תופים והשני על סמפלר וקסילופון צעצוע. דווקא התופים הם הדומיננטיים יותר, ואולי זה לא מפתיע. הסט של המתופף מורכב מתוף דוד פתוח, כמה חביות ושאריות של פסולת מתכת. הוא מתופף על כל זה בקצב שהוא תעשייתי מצד אחד ושבטי מצד שני, ואולי אין הבדל בין השניים, כי בשני המקרים זה קצב פרימיטיבי שחוזר על עצמו בלולאה. אני עומדת שם זמן ארוך ומקשיבה. פה ושם תועים לכאן כמה אנשים, אבל הם עוזבים מהר. בשבילי זה החלק הכי מעניין כאן. כשאני מתעייפת מזה אני עוזבת ויוצאת לרחוב אגריפס.

אני עולה באגריפס וחותכת לתוך בתי מונקטש, המובלעת החרדית הקטנה שבתוך נחלאות. בלילה דומם כאן. אני יוצאת לרחוב בצלאל. ליד נוקטורנו שלושה נערים מפגינים ביצועים על סקייטבורד, אבל חוץ מהם די שומם בחוץ. קר ואנשים מתכנסים פנימה – לתוך נוקטורנו, לתוך קפה בצלאל. המקומות האלה מאירים מבפנים החוצה כמו מגדלורים של יבשה. אני יורדת לאוסישקין והולכת אותו לכל אורכו. חנות המסגרות סגורה. אני עוצרת כמו תמיד לקרוא את השיר של זלדה בחלון הראווה. זה מסלול שהרגליים שלי מכירות בעל פה כל כך טוב, שאני מסוגלת ללכת אותו בעיניים עצומות. אני יורדת עם אוסישקין לרחוב רד”ק וברחוב רד”ק אני מחפשת את בית מספר 14. יש שם מסיבת מחאה נגד הכוונה להרוס את הבניין הישן שנבנה בשנות ה-30 והיום הוא נטוש כמעט מכל יושביו ומיועד לבנייה לעשירי חוץ. אני מסתובבת שם בין הקומות והדירות והחדרים והמרפסות, וגם שם יש די.ג’ייאים ומוזיקה וגרפיטי על הקירות וצילומים, וגם שם נחמד מאוד, אבל אני חוששת שכל זה כבר לא יציל את הבית ברחוב רד”ק 14. אבל יש עוד הרבה בתים אחרים שאולי זה יעזור להם. אני יוצאת משם שוב אל הלילה. דווקא רחוב עזה עדיין שוקק חיים.

אני נזכרת שביום שישי בצהריים לפני שבועיים וקצת היתה בנחלאות מסיבת רחוב, בטח מסיבת הרחוב האחרונה לפני החורף האמיתי. זה היה בנקודה שבה נפגשים רחוב שילה ורחוב רמה, שלמען האמת הם לא ממש רחובות, אלא סמטאות שהרוחב שלהן לא עולה על מטר וחצי. תחת הפיקציה של פתיחת שגרירות דאגסטן בישראל כולם רקדו שם עד שנעשה כל כך צפוף, שבאופן טבעי אנשים התחילו לטפס על גגות הבתים הישנים, החד-קומתיים, כך שחצי מהנוכחים רקדו בסמטאות וחצי על הגגות. היו שם בירה באלטיקה 9%, לימונדה קזאחית, די.ג’יי בלקאדן, בחורים שנראו כמו בוראט, סטודנטיות שנראו כמו נערות פרחים, ו-CCCP של לוס כפרוס. בשלוש אחר-הצהריים המסיבה התפזרה. זר תל אביבי שנקלע למקום – כנראה בעקבות שוטטות אקראית בשוק – ביקש ממני הנחיות והמלצות לאן להמשיך מכאן. אני לא רוצה להיות מרושעת ולשלוח אותו לכותל, אז במקום זה אני אומרת לו לעלות לכיוון בצלאל וש”ץ ולשתות קפה שם, או לרדת לסלואו משה בניסים בכר. לא נראה לי שיהיו עוד מסיבות רחוב בנחלאות עד מסיבת פורים המסורתית בסוף החורף.

יום חמישי בלילה, הסתובבתי כבר כל כך הרבה בערב, אני עייפה ומתה למקלחת ומיטה. אני הולכת ברחוב עזה בדרך הביתה. מול קפה יהושע פתח אלברט סוויסה מהזיגמונים צ’אי שופ בשם “גאנדי” שמגיש אוכל הודי צמחוני. לא רחוק מכאן, ברחוב בלפור, פתחה הקומונה האנרכו-טבעונית מרכז אנרכו-טבעוני ממש מול בית ראש הממשלה. ליד הפיצריה שצמודה לרסטובר אני עוצרת מול קיר הפוסטרים והפליירים ומקלפת בזהירות שלושה פוסטרים של אוגנדה והבאסס שמוצאים חן בעיניי. אולי כדאי שאני אתחיל לטפח תחביב חדש במקום לקלף פוסטרים ופליירים מהקירות באמצע הלילה בחודש דצמבר הקר, כשהאף שלי קופא ותיכף נושר מהקור. אולי כדאי גם שאני אצטרף סופסוף לקבוצת הגיל שלי.

אבל ביום שישי בצהריים, אחרי היוגה, אני הולכת לשוטט בדירות סטודנטיאליות ברחבי רחביה, במסגרת שוטטות דירות. רחביה יפה תמיד, עם כל הצמחיה שלה והבתים הישנים, אבל במיוחד בסתיו ובחורף. כל המדרכות, החצרות, הגינות והשבילים מכוסים עכשיו מרבדים של שלכת. לפעמים אני שמחה שאני גרה על גבול רחביה, ולפעמים אני מרגישה קצת אשמה על זה. אני מגיעה לבית שברחוב עובדיה מברטנורה 2, שנמצא מהצד השני של הכיכר מול הבית ברחוב רד”ק 14. כמו הבית היפהפה ההוא גם הוא נבנה פחות או יותר באותו שנתון, וחוץ מקווי המתאר הבאוהאוסיים שלו, יש בגינה שלו עץ אחד שבוער בבורדו בשלכת ולידו עץ לימונים צהובים. בדירה הזאת יש שני סטודנטים משנה ד’ בבצלאל שמציגים אנימציה ידנית – ההיפך הגמור מהאנימציה הממוחשבת חסרת הנשמה שרואים בדרך כלל בכל מקום. זו אנימציה שמתבססת על איור, שצויירה קודם ביד, ולכן נראית ומרגישה הרבה יותר אורגנית ונושמת. הם באמת מוכשרים, שני הסטודנטים האלה. יפה מצידם גם לפתוח את הבית לסתם אנשים זרים. הם פתוחים ומחייכים ושמחים לדבר ולהסביר. הם הכינו מרק חם ותלו ציורים ורישומים על הקירות. תמיד מעניין לראות דירות של אנשים – להסתכל להם בספרים ובתקליטים ובתמונות ובחתולים שלהם שנושאים שמות כמו צ’כוב, שמתמתחים על המיטות סתורות המצעים שלהם. אה, חיי סטודנטים.

עשרה לעשור

מבין עשרות הספרים שקראתי בעשור החולף, אלה עשרת הספרים שהכי ריתקו אותי, ניחמו אותי והשפיעו על האופן שבו אני מתבוננת בעולם. כשאני עוברת עליהם עכשיו מעניין אותי לראות איך זה מבטא את הלכי הרוח שלי ואת השאלות שהטרידו והעסיקו אותי.

הרשימה לא מסודרת באופן היררכי; היא משקפת רק את מעבר העיניים שלי על פני הספריה, כשאני מרפרפת עליה מלמעלה למטה ומימין לשמאל.

הדרך – קורמאק מקארתי בדיוק סיימתי לקרוא עכשיו את המהדורה החדשה של “בדרכים” של קרואק (המגילה המקורית). היה מרתק להיווכח איך הקריאה המחודשת ב”בדרכים” נצבעה פתאום בכל הצבעים הקודרים והפסימיים של “הדרך”. זו הוכחה מאלפת לזה שלספר טוב יש השפעה גם אחורנית – על האופן שבו אנחנו קוראים ספרים שנכתבו לפניו. יהיה מעניין לראות את העיבוד הקולנועי של “הדרך”, מפני שזה ספר כל כך לירי, שמסקרן מאוד לראות איך ייראה התרגום הויזואלי שלו.

ההיסטוריה הסודית – דונה טארט לפעמים האנשים הכי מושכים – מושכים בגלל היופי החיצוני שלהם, הברק האינטלקטואלי שלהם, הכריזמה האישית שלהם – הם האנשים הכי מרתיעים והכי דוחים כשזה מגיע לעולם הערכים המוסריים שלהם. חוץ מזה, למעט אנשים יש כזה אורך רוח וסבלנות לבנות לאט-לאט רומן של 640 עמודים כמו דונה טארט.
(עוד בסביבה: “הקפיצה מהמזח” של אן פאקר, עוד רומן איטי ודורש-סבלנות של 500 עמודים. וגם בגלל שלפעמים, דווקא הדמות המשנית בסיפור היא זאת שנחקקת בזיכרון, והדמות של קילרוי היא באמת דמות בלתי נשכחת)

התיקונים – ג’ונתן פרנזן רק לקראת הסוף מתברר מי באמת עושה תיקון, ועל מה, ומה גודל ההקרבה ומעשה החסד שנעשה. בדרך זה כמובן מאוד מצחיק, כדרכה של כל משפחה שהיא מאושרת ואומללה בדרכה שלה, או אם לצטט את ג’ומפה להירי בהקשר הזה: “טיפוסית ומבעיתה כמו כל משפחה אחרת”. על שני הורים מזדקנים ושלושת ילדיהם, שלפי גילם כבר מזמן היו צריכים להיות מבוגרים אחראיים, אבל עושים הכל כדי לא להגיע לשם.

יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה – דייב אגרס מי היה מאמין שנושאים כמו מות הורים וגידול אחיך בן ה-10 כשאתה עוד רק בן 22 בעצמך יכולים להניב רומן כל כך מצחיק. כמובן: זה מצחיק בגלל שזה כל כך מקאברי. וכמובן: בגלל שזה כל כך מצחיק זה גם שובר לך את הלב למיליון רסיסים קטנים. זה באמת קורע לב וזה באמת מרעיש.

על פני הבריאה כולה – רות אוזקי “שנת הבשרים שלי” היה מהודק יותר וחד יותר – בחלקו זו היתה ההפתעה של היתקלות ברומן ביכורים שמסוגל לקחת אג’נדה חברתית-סביבתית ולהפוך אותה ליצירה ספרותית – אבל אהבתי גם את “על פני כל הבריאה” גם אם הוא קצת מפוזר יותר, מפני שלצד העיסוק באג’נדה סביבתית הוא עוסק גם ביחסי הורים וילדים.

כל קבצי הסיפורים של אליס מונרו בכל הסיפורים של מונרו שום דבר הוא לא באמת כפי שהוא נראה בהתחלה, ומספיקה תזוזה של מילימטר בזווית הראייה כדי לשנות את התמונה כולה. כשאני חושבת על הכתיבה של מונרו המילים שקופצות לי לראש הן שקוף, צלול, מדויק. ואני חושבת שהכתיבה השקופה, הצלולה והמדויקת שלה היא לא (רק) בחירה אסתטית אלא קודם כל, ובראש ובראשונה, החלטה אתית. הכרעה מוסרית. כי אם אתה רוצה לכתוב משהו בעל משמעות על בני אדם ועל החיים – שאלה בסופו של דבר שני הנושאים היחידים שמעסיקים אותנו ומעניינים אותנו בחיים האלה – אין לשנינויות, פירוטכניקה מילולית וכל מיני הצטעצעויות וקישוטים מיותרים שום מקום.

שני קבצי הסיפורים של פאם יוסטון על הכמיהה לאהבה ולקשר של אישה עצמאית אחת, בלי שום התבכיינות ובלי רחמים עצמיים ובלי הטחת האשמות בגברים מתנכרים ומרוכזים בעצמם. רק קבלה ואירוניה דקה והתפעמות מכל היופי שיש לעולם הזה להציע, גם כשמה שהוא מציע לנו הוא אף פעם לא בדיוק מה שאנחנו רוצים, איך שאנחנו רוצים ובזמן שאנחנו רוצים. החוכמה היא ללמוד לקבל את זה ולהעריך את זה כמו שזה. חוץ מזה פאם יוסטון היא אמנית של מטאפורות דקות וכמעט בלתי מורגשות, ורק על כותרת כמו “בוקרים הם החולשה שלי” מגיע לה אות הצטיינות.
(עוד בסביבה: “סיפורי וויומינג” של אנני פרו – הקובץ שהביא לעולם את “הר ברוקבק”, שהביא לעולם את הגירסה הקולנועית, אבל שבגירסה הספרותית הצנומה והיבשה שלו הוא אחד הסיפורים הכי קורעי לב שאני מכירה על אהבה והחמצה וחוסר ברירה)

אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך – מירנדה ג’ולי קודם כל בגלל השם, ואז בגלל המוזרות היפהפיה של הסיפורים. עמוק בפנים כולנו מרגישים מוזרים ומעוותים ואף אחד לא מרגיש ממש שייך (והאמת היא שאם מישהו כן, אז הוא ממילא לא מעניין אותנו).

Into the Wild – Jon Krakauer ברור שקראתי את הספר רק אחרי שראיתי את הסרט. פעמיים. ואם יקרינו אותו בסינמטק שוב אני אלך לראות אותו גם בפעם השלישית. ברור ששמעתי גם את הפסקול של אדי ודר אינספור פעמים. אבל רק הספר, בגלל שהוא ספר, מצליח באמת לפתוח צוהר אל עולמו הפנימי של כריס מקנדלס ואל מה שדחף אותו. הסוף עדיין שובר את הלב, וגם לספר אין הרבה נחמה להציע בעניין הזה. לא תמיד יש נחמה.

כוכב רחוק – רוברטו בולניו אני חושבת שבשנה הקרובה יראה אור בתרגום לעברית “בלשי הפרא” שלו, ואני מקווה שמתישהו יתרגמו גם את “2666”, כי אפילו אני לא מסוגלת לקרוא רומן של 1100 עמודים באנגלית. כך שיש למה לחכות.
(עוד בסביבה: “חמניות עיוורות” של אלברטו מנדס)

חוף לובייבו – מיכאל ויטקובסקי החיים בשוליים של השוליים: זיכרונות מחיי אוחצ’ות פולניות על התפר שבין קריסת המשטר הקומוניסטי ועליית הקפיטליזם בפולין של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. אימת האיידס, התנכלויות של בריונים, התנכרות מצד הומואים “סטרייטים” ועליבות כללית – ועדיין, כמה יופי ורגש וצבעוניות וחיים יש בכל זה. הלוואי שמישהו יתרגם את שאר הספרים של ויטקובסקי לעברית (או שאני אתחיל ללמוד סופסוף פולנית).

אני יודעת שהגעתי כבר ל-11, וזה עוד לפני שהזכרתי את “מהגרים” של זבאלד, “כרוניקות” של בוב דילן (וידויים של מוח סוליפסיסטי), ג’ונתן ספרן פוייר, ג’ונתן לת’ם (או.קיי, גם פול אוסטר ומייקל שייבון, למרות שהספרים האחרונים שלהם היו ככה-ככה), ג’ומפה להירי, אקירה יושימורה, ארווינד אדיגה, האניף קוריישי, לוסיה אצ’ווריה, דאה הדר, ענת עינהר, יניב איצקוביץ, רון לשם – בגלל ש”אם יש גן עדן” כן תפס אותי חזק בבטן, אסף גברון, ינון ניר – שנעלם לגמרי אחרי “התקופה הכחולה” וחבל, ולא הזכרתי אפילו נובלה גרפית אחת, והיו כמה וכמה כאלה שקראתי ואהבתי בשנים האחרונות. אבל די.

כי כל הרשימות האלה הן חסרות משמעות כשאני חושבת על זה שהדבר הספרותי המשמעותי ביותר שקרה לי בעשור האחרון זה שהתחלתי לקרוא ולאהוב שירה. ושירה היא בדיוק מה שיצחק לך בפרצוף בזמן שאת עושה רשימות טיפשיות.

אור קטן

The ideal is terrifying to behold, lost as it is in the depths, small, isolated, a pin-point, brilliant but threatened on all sides by the dark forces that surround it; nevertheless, no more in danger than a star in the jaws of a cloud

Victor Hugo

שני

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בפאנק, זה שהוא נותן לך מה שאת צריכה הרבה לפני שאת מבינה שזה מה שאת צריכה. אז ביום שני הראשון של דצמבר אני הולכת לראות את יום שני האחרון של אוקטובר. אני לובשת את מעיל הפאנקיסטים-במשרה-חלקית שלי ויוצאת אל הקור. הלב שלי קר עוד יותר. משהו אצלי קפא בפנים, ואני לוקחת איתי להופעה את כל המועקה והמחנק של הימים והשבועות האחרונים. את ההנגאובר וההתפכחות ממה שנראה כל כך קל ונעים בהתחלה ועכשיו רק מכאיב לי. אבל ככה זה בחיים. לא הכל קורה כמו שרוצים או מתכננים. רותם לימד אותי Resistance, Persistence. יכולת עמידה ואורך רוח. להחזיק מעמד גם במצבים לא טובים. זה לא נושם, זה לא מדמם, זה רק נעל את לסתותיו ועכשיו זה מעכל. יש לי טעם של דם, חמוץ ומתכתי, בפה.

שתי דקות לתוך ההופעה של שני/אחרון/אוקטובר, הכל מתמסך. המוזיקה שלהם ממסכת, ממגנטת, מטאלית, מלודית. אני יכולה להשתמש בעוד מיליון מילים שמתחילות במ”ם אבל כל מה שאני רוצה להגיד זה
תקשיבו –
תשמעו –
אתם לא מאמינים כמה שהם מעולים.

הפאנק שלהם הוא מטאלי באופן נחרץ ולא מתבייש, בגלל שזה מטאל בלי המניירות הבומבסטיות המגוחכות. זה מטאל צנום וקשוח שעבר את ההפשטה של ההארדקור פאנק. זה נשמע כמו הארדקור פאנק אמריקאי מסביבות 1983. רזה וקשוח ומרעיד עצמות. כמו הסולן שלהם, שיש לו טונות של כריזמה והוא יורק את כל הפחד והתיעוב, את כל המשטמה והניכור והבחילה, את כל הזעם שלו נגד המכונה. זה כמעט תעשייתי, אבל עדיין בטריטוריה של הפאנק, ועדיין מלודי ורב שכבתי וחללי. פה ושם הם הזכירו לי את ה-Wipers. כל כך מעט להקות מסוגלות להזכיר בכלל את הווייפרז. מאז סמרטוט כחול לבן לא שמעתי כזאת מוזיקה בעברית. הרבה זמן לא שמעתי להקה כל כך חדה וחותכת ומשוננת ומהודקת ורדיקלית. אף פעם גם לא הרגשתי את הרצפה בצוללת רועדת. והרצפה בצוללת רעדה יותר מפעם אחת.

אני לא מאמינה שלמישהו אשכרה היה אומץ להביא אותם כדי לצלם הופעה שלמה שלהם לערוץ הראשון.

ההופעה הזאת עוררה מחדש את המיגרנה שלי. הם נגעו לי בכל הקצוות החשופים של הנוירונים והסינפסות. בדרך מעוותת – קצת כמו שאני מרגישה בימים האלה – זו כנראה המחמאה הגדולה ביותר שנתתי ללהקה אי פעם.

אני חושבת שיש להם עוד הופעה לקראת סוף החודש במעבדה. ממש בסוף החודש יש גם הופעה של אשכרה מתים באוגנדה. למרות שכל אחת משתי הלהקות האלה עושה את הפאנק שלה באופן אחר, יש ביניהן גם נקודות דימיון. הביקורת החברתית-פוליטית של שני הסולנים. הסארקזם של “יאמי” של אשכרה מתים ושל “יופי” של שני/אחרון/אוקטובר. העובדה שהן שתי הלהקות הטובות ביותר שפועלות כרגע בעיר. חייבים לראות אותם בועטים.

ואם זה לא מספיק, אז לקראת סוף החודש יש גם הופעה של “בני המה”. אני לא מזכירה אותם סתם בהקשר הזה. אוהד פישוף וישי אדר הם נושאי המגבעת. העיר הזאת מדממת מוזיקה.

אבל מה שחשוב באמת הוא שרק כשיצאתי החוצה מהצוללת, מרגישה שוב את הקור החודר, הבנתי מה בעצם קרה. אף לא פעם אחת במשך השעה וחצי לא חשבתי על הדברים שמטרידים אותי. כל השאלות וההתלבטויות והטרדות חדלו מלהתקיים. למשך 90 דקות הייתי שוב מאושרת רק לראות ולשמוע להקה מנגנת. הכל חזר להיות פשוט. לחזור לנשום, לנענע את הראש, את האגן, לחייך. למשך זמן מה, ולו גם קצר, כל מה שהיה קיים זו רק להקה, מוזיקה, אנרגיה, ומשהו שגדול ממך עצמך. עוד לא קל לנשום מול הרוח ועוד לא נוח ובטח לא נעים, אבל אני יודעת בוודאות שיבואו עוד זמנים טובים.

עם הגב לקיר

אני לא זוכרת מי מהמורים שלי לצילום היה זה שאמר פעם שבשבילו, המשמעות האמיתית של האימרה “צילום טוב שווה אלף מילים” היא שצילום טוב שווה שיכתבו עליו אלף מילים. אני לגמרי מסכימה. יש כמה וכמה צילומים שאני מוכנה ומסוגלת בקלות לכתוב עליהם אלף מילים. אפילו עשיתי את זה כמה פעמים. הצילומים האלה הם כמובן הצילומים שהכי מדברים אליי. ביניהם נכלל גם הצילום הזה.

(את הצילום הזה צילם כריס קיליפ בעיירה בשם ג’ארו בצפון אנגליה, ב-1976. קיליפ הוא צלם בריטי תיעודי-חברתי שצילם הרבה מאוד בצפון-מזרח אנגליה בשנות ה-70 וה-80. אלה השנים האכזריות של מרגרט תאצ’ר, ולא היה מקום שסבל מהמדיניות הכלכלית-חברתית האלימה וחסרת החמלה שלה יותר מהערים והעיירות בצפון-מזרח אנגליה, על המפעלים, המכרות, המספנות והרחובות שלהן)

מכיוון שכבר כתבתי משהו כמו אלף מילים, אני פטורה מזה הפעם. כל מה שאני יכולה להגיד הוא שהצילום הזה מגלם בשבילי את כל מה שאני יודעת על נעורים. על הברוטליות והשבריריוּת שלהם, על הקשיחות והפגיעוּת. רק טיפש ילך שולל אחרי החזות החיצונית של הדוק מרטינס והראש המגולח. כשהוא מכודרר ומכווץ כולו עם הגב לקיר, אין מילימטר בגוף הזה שלא צורח זעם, כאב ועלבון. מבקר האמנות מקס קוזלוף אמר פעם שהמאפיין הבולט ביותר של הזרם בצילום המכונה חברתי או מעורב (concerned photography) הוא הברוטליות של החמלה שלו. הצילום הזה וודאי מדגים את זה. הוא גם מזכיר לי בכל פעם מחדש שכל מה שהוא קדוש מגיע מהנעורים (כמו שכתב פעם כותב שירים אחד). שהדברים החשובים באמת בחיים הם אלה שהתעצבו אצלנו בשנות הנעורים: הלהט וההתלהבות, החמלה, האהבה, המיניות, החופש, החיפוש אחרי האינדיבידואליות שלנו יחד עם הצורך להשתייך לקבוצה, להיות חלק מחברה, מקהילה, האמונה שאפשר וראוי להיאבק על עולם טוב יותר. רק אם החיים לא הפכו אותנו לציניים, ואם המשכנתא, הנישואין, הגירושין, העבודות המשרדיות המחורבנות, הטלוויזיה, הכסף, האלכוהול ומשככי הכאבים לא הקהו אותנו, אנחנו זוכרים איך זה היה להיות ככה. חשופים ופרועים. פראיים ופגיעים. כמו שהיינו פעם. כשהיינו נערים.

שנות האפס

שנות האפס התחילו דווקא בנימה אופטימית. בשנת 2000 הייתי בת 38 ולמדתי צילום במוסררה. הייתי מבוגרת בעשר שנים לפחות מרוב הצעירים שלמדו איתי, אבל הם קיבלו אותי מאוד יפה. הם פתחו בפני את העולם שלהם והיו נדיבים כלפיי. הם לקחו אותי למסיבות באומן 17. הם השמיעו לי בחדרים השכורים שלהם בנחלאות מוזיקה אלקטרונית וצ’יל-אאוט ודאבּ והיפ-הופ וטריפ-הופ. הם סיפרו לי על הטיולים שלהם בהודו ובדרום אמריקה. הם דיברו איתי על האהבות והזיונים וההשתכרות והעישון והסנפת הקוקאין שלהם. דרך הצילומים שלהם למדתי על החלומות והפחדים שלהם. אלה היו שנתיים אינטנסיביות וטובות מאוד. אהבתי לצלם, באלאנס עוד פעלה במרכז העיר ויורם אליקים הקים את פאקט. בצוללת ובזירה הבינתחומית, שפעלה אז ברחוב יד חרוצים 4, באותו מבנה תעשייתי וקומה מעל סם שפיגל, אפשר היה לראות הופעות של כל הלהקות של פאקט. באינטרנט פעלה אז מערכת הפורומים של IOL – יואל, כפי שנקראה אז בחיבה, ואני עשיתי את צעדיי הראשונים בכתיבה אינטרנטית, בפורומים של מוזיקה ושל קולנוע. הייתי מאוהבת ביורם, המורה הראשון שלי לצילום, שלימד אותי כל מה שאני יודעת עד היום על צילום ושבמידה רבה בזכותו הגעתי למוסררה. אבל הוא לא רצה אותי באופן רומנטי או אירוטי. כך שהיחסים בינינו היו חבריים לגמרי. היה גבר אחר שאיתו שכבתי והיו לי איתו יחסים פורנוגרפיים. יום אחד זה נפסק ועד היום אני לא יודעת מה שמו האמיתי, גילו, מאין הוא בא ומה הוא עושה. אבל חיבבתי אותו. גם דרך מגע גופני בלבד צומחת לאורך זמן אינטימיות.

כשעזבתי את מוסררה בסוף 2001 התחלתי לעבוד במקום של ספרים. אהבתי לקרוא ואהבתי את העבודה עם הספרים, על אף שזו היתה גם עבודה קשה. בתחילת 2003 פגשתי את גדי ב והתחלתי לכתוב ביקורות מוזיקה באינטרנט. זו היתה תקופה של חזרה לרוק בסיסי וגולמי, גאראג’-רוק ופּאנק. מגל הרטרו הזה הכי אהבתי את הווייט סטרייפס ואת Black Rebel Motorcycle Club. לא סבלתי את הסטרוקס. דרך ביקורות המוזיקה נכנסו לחיי כמה מהאנשים הנפלאים ביותר שזכיתי להכיר אי פעם. מ”ם, ערן, רותם, ליאור ורוני, הללי, תמי, אסף, עמרי ונינו. היה לי רומן קצר עם מישהו בשם דויד פ’ ומשהו כמו שנה אחר כך עם ערן. היתה לי מערכת יחסים ארוכה הרבה יותר ומוגדרת הרבה פחות עם מ”ם, שהתחילה באמצע העשור. היתה אינתיפאדה ואוטובוסים התפוצצו, וכמו כל ירושלמי שחי אז בעיר גם לי יש לפחות שלושה סיפורים על איך לפחות שלושה פיגועים פיספסו אותי בדיוק בשלוש דקות. אנחנו חולקים סיפורי קרבות. אבל סיפור המלחמה האמיתי – את זה אני יודעת רק היום – היה עוד לפניי.

ב-2004 עומר היה בן 15, בכיתה ט’ ובסוף חטיבת הביניים, ואבא שלו יצא לשליחות של ארבע שנים בחו”ל. עומר תמיד היה קשור מאוד לאבא שלו, אבל הוא לא רצה להצטרף אליו בארצות הברית. הוא רצה להישאר כאן. פעם שאלתי אותו למה והוא הסתכל עליי בתערובת של קוצר-רוח ורחמים, כמו שמסתכלים על אנשים שמתעקשים לשאול שאלות מפגרות. בגלל שאני קשור אלייך, לחברים שלי, לעיר הזאת ולקבוצת כדורגל שלי. אני די בטוחה שזה היה סדר הדברים בתשובה שלו, אבל זה לא ממש עקרוני. ההכללה של קבוצת הכדורגל שלו, לעומת זאת, היתה עקרונית ועוד איך. מה שעוד היה עקרוני זו העובדה שבית הספר שעומר למד בו החליט שלא לאפשר לו להמשיך בלימודיו שם בתיכון. הציונים שלו היו גרועים והיו לו בעיות משמעת. לא עזרו כל ההסברים שהוא נמצא בתקופה קשה בגלל הפרידה מאבא שלו. לא עזרו ההפצרות שיחכו עם זה שנה והדברים ישתפרו, לא עזרו התחינות שדווקא בנקודת הזמן הזו עומר זקוק יותר מכל למסגרת קבועה ומוכרת, לחברים שלו שהוא נמצא איתם כבר שנים, שהציונים זה לא העיקר ובעיות המשמעת ייפתרו – הכל נפל על לב אטום ואזניים ערלות. עומר הועף מבית הספר בסוף חטיבת הביניים ונאלץ למצוא בית ספר אחר.

הוא לא מצא את עצמו בבית הספר החדש. הוא לא הצליח להשתלב לא מבחינה חברתית ולא בהשלמת חומר הלימודים. המורים והמחנכת והמנהלת שם לא הפסיקו לרדת עליו, לצעוק עליו, להעליב אותו. הם היו אטומים ואיומים לא פחות מבית הספר הקודם שהנשיר אותו. במחצית השנה כבר חיפשנו בית ספר חדש. מצאנו בית ספר שהסכים לקבל אותו גם באמצע השנה, וטכנית עומר כבר נרשם אליו והיה צריך להתחיל, אבל בשלב הזה הוא כבר היה כל כך פגוע ומותש, חסר ביטחון וחדור תחושת כישלון, שהוא לא היה מסוגל יותר ללכת לבית ספר. למעשה, עומר מעולם לא למד את כיתה י’. אי אפשר היה להעיר אותו בבקרים, לא עזרו כל הצעקות והאיומים, התחינות וההבטחות – הוא פשוט לא היה מסוגל לעשות את זה. הוא בילה את כיתה י’ בבית. ליתר דיוק, הוא היה ישן בימים בבית, ובלילות הוא היה מסתובב בחוץ. אני לא חושבת שאני אצליח אי פעם לתאר את התחושה הזאת שמתיישבת לך בבטן כמו משקולת שמשהו מסביבך הולך ומתעוות, שמשהו באופן בסיסי ויסודי נעשה לא בסדר ויוצא מתחום הנורמה והשגרה. לעומת זאת, אני לא חושבת שאני אי פעם אשכח את הפעם הראשונה שבה עומר יצא מהבית ביום שישי בצהריים ולא חזר בערב הביתה. כל הלילה ניסיתי להשיג אותו בנייד שלו והוא לא ענה, וכל הלילה ההוא לא ידעתי איפה הוא ומה קרה לו וטיפסתי על הקירות והתקרה. את הלילה ההוא והדממה והבדידות והזמן שחולף באיטיות כבדה מנשוא, אני לא אשכח לעולם. הוא התקשר רק בשבת מוקדם בבוקר ואמר שהוא היה עצור. שהמשטרה עצרה אותו ועוד כמה אוהדים של בית”ר, שהם היו בכלל ברמת גן, ולא, הוא לא יודע מתי הוא חוזר הביתה, הוא לא רוצה שהמשטרה תשיג אותו.

אני חושבת שמכאן כבר יש לי בליל אחד גדול של אירועים בראש, אני כבר לא זוכרת מה קרה קודם ומה אחר כך. אני לא זוכרת אם המעצרים הלכו ותכפו באותה שנה או בשנה שלאחריה. לילות שהייתי מקבלת טלפונים מתחנת המשטרה במוריה, ובקרים שהייתי מתייצבת במגרש הרוסים, וטפסי ערבות שהייתי חותמת עליהם בפני שופט שהיה משחרר את עומר למעצר בית של שבוע. עד ששופט אחד קיבל שכל והרחיק אותו מכל משחקי הליגה עד סוף העונה, אני כבר לא זוכרת באיזו עונה. אחרי זה – או לפני זה? – היה המעצר בארצות הברית, בקיץ אחד שבו עומר נסע לבקר את אביו. זה היה המעצר שבו התברר שהוא משתמש בסמים. אני זוכרת את הלפיתה הקרה של הפחד בפנים. אני אפילו לא יודעת מה הפחיד אותי יותר – הסמים או המעצר בכלא אמריקאי. אני זוכרת שנסעתי להורים שלי, זו היתה שבת בבוקר, וסיפרתי להם הכל. הם היו המומים ואמרתי להם שאני אצטרך את התמיכה שלהם כי אני לא אצליח להמשיך עם זה לבד. ההורים הטובים שלי. זו לא היתה הפעם הראשונה שהם סגרו שורות מאחוריי. לא הייתי יכולה לעבור את זה בלעדיהם. אני זוכרת שהיו ימים רבים אחר כך ששנאתי את הגילוי הזה שעומר משתמש בסמים. רציתי להמשיך לא לדעת, כי לא ידעתי מה לעשות עם זה ואיך להתמודד עם זה. מצד שני, היתה הקלה בידיעה שלאותו משהו שהיה עד אותו זמן לא בסדר באופן בסיסי ויסודי, משהו שהיה מעוות ועקום – למשהו הזה יש עכשיו שם וזהות. אז הלכתי ומצאתי לעצמי קבוצת תמיכה של הורים לילדים שמשתמשים בסמים.

יש קטע אחד ב”שר הטבעות” – הסרט, לא קראתי את הספר אבל את הסרט אהבתי מאוד – שבו פרודו וחבריו מגיעים למוריה, ובחיפוש אחר דרך קיצור נסגרת מאחוריהם הדלת והם מוצאים את עצמם בעלטה בתוך מעבה ההר. ואז גנדולף אומר – בערך, מזיכרון – אין לנו ברירה עכשיו אלא לעשות את המסע הארוך והאפל דרך מוריה. כל מה שאני יכולה להגיד זה שכשאתה מתחיל ללכת בגיא צלמוות אין לך ברירה אלא לעשות את כל המסע הארוך והמפרך הזה מתחילתו עד סופו, כשאף אחד לא יכול להבטיח לך מה יהיה בסופו. היו רגעים שחשבתי שהסוף יהיה הרע ביותר האפשרי, כשאני יכולה רק לבחור מה נראה לי יותר רע – שעומר יסיים את חייו ברחוב או בכלא, או שהוא פשוט יסיים את חייו, נקודה. היתה החלטה בסיסית שקיבלתי שהבית תמיד יהיה הבית של עומר – שתמיד תהיה לו קורת גג, מזון, אמבטיה, בגדים, תרופות, וכשהוא יחליט יום אחד שהוא רוצה לחזור ללמוד יהיו לו גם לימודים. אבל יותר מכל דבר אחר זו היתה הכרעה מוסרית. כי באותה תקופה, ואין דרך יפה לומר את זה אבל זו האמת ואין יפה ממנה – באותה תקופה שנאתי את עומר. אתה לא יכול ממש לאהוב מישהו שמסב לך כאב וחרדה בעוצמות כאלה. שנאתי אותו על הבלגנים והבאנגים והצעקות והמריבות והחקירות בנוער חשיפה והחרדות והפאניקה המוחלטת שלי כשהוא היה נוסע לאבא שלו לחו”ל – אחרי שהייתי צריכה לקבל אישור יציאה מהארץ בשבילו ממחלק הנוער – שיעצרו אותו שלטונות ההגירה והמשטרה האמריקאיים והוא יבלה את שארית חייו בכלא שם. והיה לילה אחד שקיבלתי טלפון מחדר מיון שעומר שוכב מחוסר הכרה כי הוא שתה עד אובדן חושים והתמוטט, ונפל על משהו שכמעט הוציא לו עין. הוא היה אז בן 16 וחצי בלבד.

עד שעומר לא עשה את כל הדרך עד הקצה שלו, עד שהוא לא נגע במה שהיה מבחינתו התחתית, הוא לא התחיל לעשות את כל המסע בדרך חזרה. בתחילת כיתה י”א הוא החליט לחזור ללמוד, בבית ספר ערב. כמו שיש לי רק דברים רעים להגיד על בית הספר שהנשיר אותו – עד היום מתחשק לי לקחת פח בנזין ולשרוף את בית הספר הזה, ואת ה”מחנכת” שלו מאז אני מקללת בלב עד היום בקללות הכי איומות – ככה אין לי מספיק מילים כדי להגיד מספיק דברים טובים על תיכון ערב ואיך הוא הגבול האחרון שמחזיק ילדים שנמצאים רגע אחד וצעד אחד לפני חיי רחוב ועבריינות. עומר מצא שם מחנך אחד שהאמין בו ופשוט אהב אותו, והדבר הפשוט הזה – אבל נדיר כל-כך במערכת החינוך הרגילה – עשה את כל ההבדל. עדיין, היו לו עוד הרבה דברים להתמודד איתם חוץ מהלימודים. לא היה לו קל, פיזית ונפשית, להפסיק את השימוש היומיומי במריחואנה, חשיש, אדולן ואלכוהול. אבל הוא עשה את זה פעם אחת בתחילת השביעית, ובקיץ שבין השביעית לשמינית הוא שוב נשבר ואז היה צריך להפסיק שוב את השימוש בתחילת השמינית. באמצע השמינית היתה לו תגרה אלימה אחרונה אבל כזאת שעלתה לו הכי ביוקר – עם מעצר שוב וחקירות ושני תיקים שהדיון בהם בפני שופט נוער בא אל סיומו רק לפני חודש. טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל לפעמים בצדק. כי בשלוש השנים שעברו מאז התגרה האלימה והאומללה ההיא בחצר הבר של ינקי’ז – אני לא מסוגלת לעבור שם – שהיו מעורבים בה גם כמה כלי משחית, ושלשני הצדדים היה יותר מזל משכל שאף אחד לא גמר עם יותר מכמה שריטות וחבורות – בשנתיים האלה עומר הצליח לסיים את השמינית והוציא תעודת סיום של 12 שנות לימוד, התגייס לאיזו סיירת שהיה ברור שאחרי כל מה שעברנו אין סיכוי שאני לא אחתום לו למרות שהוא בן יחיד (אצלי), עבר את כל המסלולים בהצטיינות, ושבוע אחרי שהוא קיטר לי במטבח שבחיים אף בחורה “נורמלית” לא תרצה אותו אחרי כל המסלול הלא נורמלי שהוא עבר, הוא הכיר את נועם. אז לפני חודש בערך הסתיים גם המשפט שלו, בלי הרשעה ובלי עונש, בגלל כל הדרך שהוא עבר והכוחות שהיו לו לעשות את הדרך הזאת, לקצה התהום ובחזרה. אני עפר לרגליו של עומר על מה שהוא עבר ועל הכוחות והיכולות שלו.

בתוך כל השנים הכאוטיות האלה המשכתי לעבוד ולתפקד כרגיל. כשאת ראש בית-אם של שתי נפשות ונפש אחת מפסיקה לתפקד, את לא יכולה להרשות לעצמך את המותרות שבלהתמוטט גם כן. בגלל זה אני כן מבינה קצת משפחות לא מתפקדות, ובגלל זה אני מחבבת אותן. אני יודעת כמה זה קשה. המשכתי לתפקד פשוט כי לא היתה לי ברירה. מישהו הרי צריך ללכת לעבודה, לפרנס, לשלם חשבונות, לעמוד בהתחייבויות. אני סוגרת את העשור הזה כשמאז החלפתי עוד שני מקומות עבודה. בקיץ 2005 התחלתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי. זה היה בלוג ספרותי. קראתי המון כל השנים הללו, פשוט מפני שגיליתי שספרים הם נחמה כל כך גדולה. כשהכל מתפורר ומחשיך מסביב, ספרים הם אור שלעולם איננו כבה. הכתיבה מצידה ייצרה בשבילי מובלעת אוטונומית של יופי וחסד. כל מה שלא היה לי בחיי היומיום היה שם בקריאה ובכתיבה. ראיתי סרטים. הלכתי פה ושם להופעות. השתדלתי לשמור על קשרים עם חברים, אבל זה לא תמיד היה קל. הייתי שקועה בעצבות ובאומללות, ולדברים האלה יש מחיר. בגלל זה אני כל כך אסירת תודה למוסה, שהיה שם תמיד לשמוע את כל סיפורי האימה והבלהה, ושעד היום מסוגל עוד לסבול את כל הבכיות והקיטורים שלי. אני כזאת בכיינית.

ובתוך כל השנים הכאוטיות האלה נכנס לחיי אורי. אין לי מושג מה הוא ראה ומה הוא מצא בי בשנים שבהן באופן מילולי, נראיתי והרגשתי כמו הצרות שלי. אבל הוא ראה ומצא שם משהו, כי הוא חיכה לי. בסבלנות. לא היה לו הרבה מה להציע לי, כי הוא היה – הוא עדיין – נשוי, אבל אני גם לא נזקקתי להרבה. ממילא לא היו לי זמן ופנאי, פיזי או נפשי, לנהל שום מערכת יחסים, ולא ראיתי שום דבר ואף אחד ממטר. אבל כשהסכמתי לקבל את האהבה שלו זו היתה מתנה נפלאה. אני שמחה שעשיתי את זה.

קצת הפסקתי לעקוב אחרי מוזיקה – לא היו לי בדיוק זמן וחשק לעשות את זה, אבל פה ושם דברים טובים טיפטפו והגיעו אליי. הפריק-פולק של M Ward, דבנדרה בנהארט, סופיאן סטיבנס ובטח עוד כמה שמות ששכחתי, שהציעו לי יופי בתקופה כעורה. האמריקנה של קלקסיקו ו-ווילקו. שלא בזמן אמת גיליתי במהלך העשור הזה את ניוטרל מילק הוטל. עוד מאמצע שנות ה-90 מארק לאנגן מכבה לי סיגריות על הלב ואז שופך עליהן גלון של וויסקי. פליט פוקסז ואוקרביל ריבר ו-Iron and Wine הם אמנים שאני אשמח לשמוע מה הם יעשו ואיך הם יתפתחו במהלך העשור הבא.

אז מה אני יכולה להגיד – נראה לי שהיה עשור די סוער. מלא קושי וייסורים ומפרך ומפרק ומטלטל – אבל גם מלמד ופוקח עיניים ומופלא ונהדר והכי קרוב לחיים שיכול להיות. אני לא רוצה לשכוח ממנו שומדבר אף פעם, ומצער אותי שכבר יש דברים שהולכים ונשמטים לי מהזיכרון. אני מנסה לחשוב איך ייראה העשור הבא. מאז שעומר התגייס, במרץ 2008, אני מרגישה שאני בתחילתו של מסע חדש. מהרבה בחינות אני מרגישה עכשיו שוב כמי שמתחילה מאפס.

אם יש משהו שלמדתי בעשור האחרון זה שאי אפשר לדעת שומדבר על כלום. האשליה האחרונה של שליטה שהיתה לי אי-שם בשנת 2005 התפוגגה כבר מזמן. לא פלא שמזה שנתיים כמעט אני מתרגלת יוגה. מתישהו לקראת סוף הבלוג הקודם שלי כתבתי שמה שאני רוצה ומאחלת לעצמי זה למצוא מעיל ירוק, להתחיל לנגן על בס, שיהיה לי הרבה סקס, ומסע חוצה אמריקה גדול כמו שחלמתי תמיד. על המסע הזה אני עדיין חולמת. הייתי רק פעמיים העשור הזה בארצות הברית. ב-2002 נסעתי לסיאטל כדי להביא למנוחת עולמים את רוח הרפאים של זי, וב-2004 ביקרתי בבוסטון את אחי שהיה שם בשנת לימודים. אבל הצלחתי להגשים את שלושת הדברים האחרים מבין הארבעה, וזה נראה לי הישג לא רע. אחרי העשור הזה, שהולך ונגמר, נראה לי שזה שאני עוד חיה הוא הישג לא רע.

שגרה, בחזרה

את שבה / מרגרט אטווד

את שבה לחדר
מקום בו את גרה
מאז ומתמיד. את אומרת:
מה קרה כאן
כשלא הייתי? מי
ליכלך את הסדינים האלה, ולמה
אין יותר אשכוליות?
את נמצאת במקום ביניים
בין גוף למילה, מקום שמכיל,
או אמור להכיל, אנשים
אחרים. את יודעת שהיית את
זו שישנה, זו שאכלה כאן, למרות
שאינך מאמינה. בוודאי לקחתי
פסק זמן, את חושבת, לטוסט
בחמאה ולאהבה ואולי לשניהם
ביחד, דבר שמסביר
את הסדין המוכתם, אבל לא,
כעת את בטוחה, מישהי אחרת
היתה כאן לבושה
בבגדייך, ואומרת
מילים עבורך, כי לא היה פסק זמן.

נשיקות תיל דוקרני

נדמה לי שבבת אחת נעשה קר בלילות ובבקרים. אחרי שבועות ארוכים של סתיו אינדיאני הטמפרטורה צללה אל מתחת לעשר מעלות בלילה, וזה אומר שכשאני מגיעה הביתה לפנות ערב אני קודם כל מדליקה את הרדיאטור. הוא מפיץ חום איטי, מתמשך וקבוע, וזה נעים.

אין לי מושג למה אני שומעת כל כך הרבה פתאום לאחרונה את ג’יזס אנד מרי צ’יין. כלומר כן, זה בטח קשור גם למזג האוויר הסגרירי ולצינת הבקרים. נעים לקום בבוקר אפרורי ולשים את Psychocandy או את Barbed Wire Kisses. אני חושבת איזה שמות מבריקים אלה לאלבומים ואיך הם משקפים בדיוק את המוזיקה של JAMC – שירי פופ-נויז מושלמים, סוכריות פסיכוטיות ששורטות ומלטפות כמו נשיקות תיל דוקרני. ככה אני אוהבת את המוזיקה שלי. מתוקה ואפלולית. בסך הכל רוב החיים שלי הם די מוגנים ובטוחים, לפחות בדרך כלל, אז אם אפשר שלפחות המוזיקה שלי תהיה קצת יותר משוננת, זה נחמד. ככה אני רוצה את המוזיקה שלי. ככה אני רוצה גם את הגברים שלי. אני לא רוצה להיות תמיד בטוחה. זה בסדר לתת ללב שלי להישרט לפעמים. אז אני שוכבת לילה אחד עם מישהו בן 27 והוא מתוק ואפלולי ומלטף ודוקרני כמו סוכרייה פסיכוטית או נשיקת תיל דוקרני וזה מה שאני אזכור ממנו: איך הוא הדביק אותי לקיר ברחוב שושן והתנשקנו ואהבתי את זה שהוא גבוה ורחב. איך הוא ביקש לטעום אותי ושהה זמן ממושך כשראשו בין ירכיי, מגרה אותי לבלי די. איך הוא החדיר לי לפה את האצבעות שלו למציצה ואחר כך את הזין שלו. איך הייתי עליו ואיך התכופפתי אחורנית ואיך הוא הפך אותי. מעציב אותי שככל שעובר הזמן זיכרון המילים והשיחות שלנו הולך ומתעמעם לי בראש, תווי הפנים שלו הולכים ומיטשטשים, אבל סקס – כל התנוחות והגניחות והאנחות – סקס אני זוכרת לנצח.

ביום שישי בצהריים נפתחו ארובות השמיים וגשם אנכי נשפך על סמטת אריסטובולוס כשאדם קומן יצא לשיר בחוץ, גורר אחריו כמו החלילן מהמלין שובל של אנשים. כולם נכנסו חזרה פנימה אבל אדם קומן עמד יחף ורטוב בגשם, והמשיך לנגן על הגיטרה החצי שבורה שלו ולשיר ולצרוח את כל מה שישב לו על הלב. עם הפריק-פולק-פּאנק שלו ועם הזקן הפרוע והעיניים החודרות שלו הוא נראה קצת כמו נביא זעם. מן הצד התבונן בו דניאל היגס – עוד מזוקן דמוי נביא זעם שהופיע כאן ערב קודם לכן. כשהוא ישב וצייר ורשם רשימות במחברת הסקיצות שלו יכולתי לראות שעל אצבעות ידיו, המקועקעות בכבדות גם ככה, מקועקעות שתי מילים, ארבע אותיות בכל יד: H-O-L-D F-A-S-T.

מוזיקה אף פעם לא צריכה להיות בטוחה. זה בטח חלק מזה שאהבתי את אנטיביוטיקה. זה, ושאני סולחת להם על הפוזה והפמליה שהם הביאו איתם מתל אביב, כי ייאמר לזכותם שהם נראים מספיק מבוגרים ומשופשפים כדי להבהיר שהם היו בסביבה בזמן אמת כשהפציעו הפוסט-פאנק והניו-ווייב. המוזיקה הזוויתית שלהם מושפעת בבירור מג’וי דיוויז’ן והקליק, דורלקס סדלקס ומינימל קומפקט, החברים של נטשה וריקבון אורבני של קירות מתפוררים וטיח אפור, שמעון אדף ושדרות, דליה בן שושן וסולן מטורזן. עם הטווסיות של הסולן שלהם הם צריכים להופיע עם צ’רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב. הקצב והפעימות שלהם חודרים ישר לאגן הירכיים וזה עונג ממכר שאי אפשר לעמוד בפניו. אז ככה אני אוהבת את המוזיקה שלי: סוכריות פסיכוטיות ונשיקות תיל דוקרני מלטפות ושורטות, מכאיבות ומנחמות, דוקרות ופוצעות ומרפאות. בפרפראזה על דבריו של סופר אחד, מוזיקה צריכה לפעול עליי כמו אסון. או אם לצטט משוררת אחרת, שידעה דבר אחד או שניים על סקס, גברים ורוקנ’רול – שתבעט בבטני, שתשבור את שיניי, שתוציא אותי באמבולנס אל העתיד, אל המחר.

אני חוזרת הביתה עם האי.פי של אנטיביוטיקה, ואחרי שאני שומעת אותו אני שומעת את ג’יזס אנד מרי צ’יין, ואני נשענת אחורנית על הספה ומערסלת את הבס, ופתאום זה בא. אני מצליחה לעקוב אחרי מהלכי התווים ולנגן יחד עם המוזיקה. ואני מנגנת ככה אולי שעתיים, עד שנעשה מאוחר מדי ואני עייפה וכמעט לא רואה בעיניים וקצות האצבעות שלי איבדו כבר תחושה. אני מכבה את הרדיאטור ונכנסת למיטה, מתכרבלת בשמיכה מפני הקור, ורגע לפני שאני נרדמת אני חושבת לעצמי, אני צריכה להתקשר מחר לסטאס ולספר לו שאני מנגנת. מסורבל, מגושם, בטח מלא טעויות ושגיאות שהוא יתעלף, לחלוטין לא באופן עצמאי עדיין – אבל מנגנת.

אלה חיים טובים, אם רק תחזיק מעמד

הדבר הראשון שאהבתי ברומן הגרפי הזה של Seth הוא השם שלו. It’s a Good Life, If You Don’t Weaken נשמע כמו ניסיון נואש של אדם לעודד את עצמו בתקופה קשה. רק שכמו שיודע כל מי שעבר איזה דבר וחצי בחיים, יש תקופות שבהן הבעיה היא בדיוק להחזיק מעמד. תקופות שבהן נדרשים כל כך הרבה כוחות ומאמצים הרואיים כמעט רק כדי להחזיק מעמד. לא להיחלש. לא להישמט וליפול, כי אם תיפול עכשיו כבר לא תוכל לקום ואף אחד לא ירים אותך. כך שיש בכותרת הזאת משהו שהוא אולי לכאורה מעודד אבל בד בבד גם מדכדך. השניות הזאת עוברת לכל אורך הנובלה הגרפית של סת’. היא מלנכולית כמו סת’ עצמו, ששונא את החיים המודרניים ועורג בנוסטלגיה אל מה שנראה לו כחיים טובים יותר – או לפחות פשוטים יותר – שהיו בעבר. בחיפוש אחרי הזמן האבוד שלו סת’ יוצא גם לחיפוש אחר צייר קומיקס זנוח ונשכח מלב ועין בשם קאלו, שבשנות הארבעים צייר כמה קומיקסים ל”ניו יורקר” – אחת האכסניות החשובות והיוקרתיות ביותר לכל יוצר. אלא שלאחר תקופה של כמה שנים בודדות נעלם קאלו מעל דפי המגזין, או כל מגזין ועיתון אחר. החיפוש הזה, והתשובות שסת’ מוצא (בערך) בסיומו, מעלים שאלות חשובות על מה זו “הצלחה”, האם היא רק פירסום ותהילה וקבלת הכרה חיצונית, או שאולי יש גם מדדים אחרים להצלחה, כאלה שהם אישיים ופרטיים ואינם קשורים למדדים חיצוניים והשוואות עם אחרים. אבל יותר מכל אהבתי בנובלה הזאת פשוט את הציורים: מונוכרומטיות של שחור, לבן ותכלת-אפור. הבחירה בתכלת-אפרפר לא נראית לי מקרית, כמובן. היא מתאימה לתחושות שהסיפור הזה מעורר. הוא מצייר נהדר, סת’, וסגנון הציור שלו עצמו הוא מחווה לקומיקס הישן של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה.

מחויבויות

ביום חמישי בחמש אני יוצאת מהעבודה – אני עדיין עובדת באותו מקום ולא עזבתי לשום מקום אחר; זה יקרה יום אחד אבל בינתיים אני עוד שם – ונושמת עמוק. אני מהדקת סביבי את הצעיף הגדול והמחמם. כבר מתקרר ומחשיך. זה היה שבוע קשה מאוד ומאומץ מאוד, אבל גם טוב מאוד. איכשהו הצלחתי לעשות המון דברים ובאופן פרוורטי כמעט זה גורם לי סיפוק. חוץ מהעבודה בעבודה זה היה גם שבוע של הרבה תחזוקה שוטפת של החיים. טיפלתי בענייני בבנק. שילמתי חשבונות. חידשתי את הביטוח לאוטו, שבשבוע הבא אני צריכה לקחת לטסט. הזמנתי את האינסטלטור. בוקר מוקדם אחד הלכתי לעשות בדיקות דם שאני דוחה כבר הרבה זמן. הלכתי לשיעורי יוגה, התאמנתי על הבס, בכל ערב קראתי עוד קצת בספר שאני קוראת עכשיו. לא צברתי כביסה וכלים בכיור, לא איחרתי לעבודה ולא התבטלתי, ובאופן כללי הייתי חרוצה ותפקודית עד אימה. אבל יש בזה גם משהו נעים. אני תמיד נזכרת בשורה הזאת משיר אחד של קארבר – “אלוהים, שום הרגשה לא משתווה ליכולת לעמוד בהתחייבויות”. ולמרות שעד סוף השיר האמירה הזאת כבר מוארת באור קצת אירוני, אני חושבת שבאופן בסיסי יש בה משהו מאוד נכון. בכל אופן כך אני הרגשתי השבוע.

אז כשהשבוע הזה נגמר ביום חמישי בחמש ואני מרגישה את הסופשבוע מתחיל, עם כל ההתרגשויות של כל האפשרויות שהוא טומן בחובו, אני מרגישה חופש גדול. סיימתי את כל המחויבויות שלי ואני יכולה לעשות את הדברים שאני אוהבת. אני הולכת לשוטט במרכז העיר ונכנסת לחנות ספרים וקונה שלושה ספרים חדשים. אני עולה לכיוון בצלאל ונכנסת לגלריה דאנא, שבניגוד לכל חששותיי בהתחלה מציגה תמיד תערוכות מעניינות, ואחריה אני נכנסת גם לבית האמנים. שקט ונטוש בשעה הזאת בחללי התצוגה, ונעים לי ככה לבד בשקט הזה להתבונן בציורים. יש שם תערוכה של ציירת צעירה בשם נטעלי שלוסר, שהם טובים מאוד ויש בהם גם לא מעט הומור – תכונה לא שכיחה באמנות. אני מוצאת את עצמי מחייכת. אני ממשיכה משם ברגל הביתה.

אני שותה עכשיו את הקפה השני של יום שישי בבוקר, כבר הייתי במכולת והבאתי חלה ועיתונים, קריר וסתווי בחוץ וכל מה שבא לי הבוקר זה לקחת את הסל פלסטיק הכחול מזעזע שלי וללכת לשוטט בשוק ובנחלאות ובמרכז העיר ובכל המקומות שאני הכי אוהבת. אני הולכת לעשות בסופשבוע רק את הדברים שאני אוהבת. יום שישי ה-13 הוא דווקא סימן טוב. יש הופעות בצהריים באוגנדה, והכי כיף זה הופעות ביום שישי בצהריים. אני רוצה לכתוב הרבה בסופשבוע הזה. יש לי ספרים חדשים מעניינים. יש המון מוזיקה שאני רוצה לשמוע. אולי אלך לסרט. אולי מישהו יבוא לבקר אותי ואני יודעת שאני אשמח מאוד.