וויסקי לרוח הקודש

צריך להיות די סתום כדי לא להבין איזה אופי יש לאלבום מסוים אם יש בו שירים עם שמות כמו The Seventh Proof, Death Bells, All the Way Down, Shadows Fall, Wise Blood. זה האוונגליון על-פי מארק לאנגן. שנתיים אחרי האלבום הקודם שלהם, ה-Soulsavers חוזרים עם מארק לאנגן ועם אלבום חדש, שמהרבה בחינות מזכיר מאוד את זה הקודם, ומכמה בחינות קצת נבדל ממנו. מתוך 13 השירים ב-Broken מארק לאנגן שר עשרה, וזה רק בגלל ששניים מהקטעים הנותרים הם אינסטרומנטליים, ואת הקטע השלישי שרה זמרת אוסטרלית אלמונית שעונה לשם הנפלא רוזה אגוסטינו (Rosa Agostino בלטינית/ספרדית היא רוח רפאים אדומה). רק שהשיר הזה, Praying Ground, הוא במקור שיר של לא אחר מאשר לאנגן עצמו, והוא מופיע באלבום הסולו השלישי שלו, משנת 1998, Scraps at Midnight. במילים אחרות, גם כאן, כמו במקרה של האלבום המשותף הקודם שלהם, Broken הוא לגמרי אלבום של מארק לאנגן לא פחות משהוא אלבום של הסולסייברז (צמד האלקטרונאים הצעירים ריץ’ מאצ’ין ואיאן גלובר, איפשהו מצפון אנגליה). ודוק: גם באלבום הקודם לאנגן עשה גירסת כיסוי ללאנגן, כשהוא ביצע את Kingdoms of Rain – שיר ישן שלו משנת 1994, שמופיע על גבי האלבום Whiskey for the Holy Ghost. אם הביצוע המקורי שלו היה קודר ועגום, הרי שהביצוע החדש שלו הוא מוזיקה לחיתוך ורידים.

רוזה אגוסטינו היא לא רוח הרפאים היחידה שמסתובבת כאן. האלבום הזה מלא בהן. כבאלבום הקודם, יש כאן אורחים שבאים והולכים וגירסאות כיסוי מסקרנות: מייק פאטון (Faith No More) וגיבי היינס (Butthole Surfers) הם הקולות הבולטים שמתלווים כאן ללאנגן, יש גירסת כיסוי יפה מאוד ל-You Will Miss Me When I Burn של וויל אולדהם, ול-Some Misunderstanding של הבירדז. הסולסייברז עדיין מכירים היטב את ההיסטוריה של הרוק שלהם. אבל בעוד שהאלבום הקודם היה אקלקטי יותר, עם הרבה יותר קטעים אלקטרוניים-אמביינטיים-צ’ילאאוטים-טריפ-הופיים בין השירים, כאן מדובר באלבום שנוטה יותר לרוק. ואם לדייק, רוק אמריקנה: אמריקנה של מערבונים ישנים ומרחבים פתוחים. של עיירות רפאים וטריילר פארקים, של מטיפים נוצריים אדוקים וירידים כפריים. זו טריטוריה לאנגנית מובהקת, כזאת שהוא פוסע בה עוד מראשית ימיו עם ה-Screaming Trees, דרך כל אלבומי הסולו שלו, ועד שיתוף הפעולה האחרון שלו עם תאום הביבים שלו. זו טריטוריה שהולמת מאוד את העיסוק של לאנגן – שנולד וגדל (לפני שהתפקר לגמרי) במשפחה בפטיסטית אדוקה בעיירה נידחת במזרח מדינת וושינגטון – בנושאים ודימויים של חטא וגאולה, פיתוי וכפרה, גן עדן וגיהינום, נפילה מחסד והיצרפות באש, רוח הקודש ומלאך המוות.

אם אני אוהבת בכל זאת קצת יותר את האלבום הקודם, זה מפני שהוא כאמור קצת יותר אקלקטי וניסיוני ומעז, וקצת פחות מעובד ומלוטש מזה הנוכחי. אבל זה לא ממש משנה. אני הולכת עם מארק לאנגן כברת דרך ארוכה מאוד. הוא לבטח אחת האהבות המוזיקליות הגדולות ביותר שלי. עם קול ה(לפעמים אי אפשר להימלט מקלישאות) וויסקי וסיגריות שלו, הוא נמצא איפשהו בין טום ווייטס לג’וני קאש, אבל מאלבום לאלבום הוא נעשה יותר ויותר הוא עצמו. כבר אי אפשר לטעות בקול שלו ובנוכחות שלו, למרות כל ההשפעות הנזכרות. אני חושבת שמה שהכי מושך אותי אצל לאנגן זה הדמות שלו של אדם מחפש. הוא אדם שנמצא במסע מתמשך של חיפוש. ואדם במסע הוא אדם שנמצא תמיד הכי קרוב לעצמו. גם שם האלבום, Broken, קשור לזה. אחרי הכל, אין דבר יותר שלם מלב שבור. ואפשר לסמוך על הסולסייברז שגם הפעם, כבאלבום הקודם, העטיפה תהיה סימבולית: מצפן בקידמת העטיפה, נחש בצידה האחורי. האלבום הזה כבר מטפטף לי לאט לאט לתוך הוריד.

Mark Lanegan

מארק לאנגן במראת הצד של הביואיק 67′ שלו, כפי שנלכד בעדשת מצלמתו של צ’רלס פיטרסון.
סיאטל, דצמבר 1993

אסיף

ביום שלישי באחת-עשרה וחצי בלילה חצי ממדרחוב ש”ץ הוא רחבת ריקודים. יש כאן להקה מעולה שמנגנת מוזיקה חיה וכולם רוקדים. מישהו לידי רוטן שאין שום שלט עם שם הלהקה, ואני לא רוצה להגיד לו שלרוב ההרכבים והלהקות בעיר הזאת אין שם. כולם כאן מנגנים עם כולם, ואני די מוכנה להישבע שאת הלהקה הזאת שמנגנת כאן עכשיו ראיתי לפחות בשתי מסיבות רחוב בנחלאות, כולל מסיבת פורים האגדתית. אני חושבת שהיא כבר להקת השמחות הרשמית של העיר, ובכל זאת אין לה שם. אני רק יודעת שנגן הקלידים שלה, ישי צרפתי, והבסיסט האימתני שלה, אילן קינן, מנגנים לפעמים גם בטרה רוסה. את טרה רוסה ראיתי במסיבת רחוב בעמק רפאים, ולפעמים הם מופיעים במעבדה ובצוללת. העיר הזאת מתפקעת ממוזיקה וצלילים. לפעמים נראה לי שכולם כאן בעיר מנגנים. כשיורדים או עולים לאורך המדרחוב נתקלים כל שני מטר במוזיקאים: בנגנית נבל, במעגל מתופפים, בשני תיכוניסטים אמריקאיים עם גיטרות חשמליות, במעגל נערים עם טייפ ענקי שמנגן היפ הופ ולצליליו הם רוקדים ברייקדאנס, בסקסופוניסט. בדרך למסיבת הרחוב במדרחוב ש”ץ עברתי במעלה המדרחוב בדרך חזרה מקניית דיסק בתו השמיני, ונתקלתי בנגן קונטרבס שניגן צ’רלי מינגוס וג’ימי הנדריקס. כשהשלכתי לתיבה שלידו מטבע של חמישה שקלים הוא קרא אחריי, תבואי ביום שלישי בערב לבארוד, אני מנגן עם חברים. כולם כאן מנגנים. בצוללת ובמעבדה, בבארוד ובאברם, באוגנדה ובבאסס, ורגע לפני סוף השנה מצאתי סופסוף מורה לבס, ובשבוע הבא אנחנו מתחילים.

ביום שלישי בעשר וחצי בלילה יש במדרחוב ש”ץ מסיבת מרפסות שחותמת את הקיץ, ולא הרבה אנשים באים ובכל זאת כיף גדול. על מרפסת מקושטת בגלגלי הצלה ושמשיית חופים עומד מציל עם מגאפון ומעודד את הרוקדים. באמצע הרחוב רוקדים שלושה תלמידי מחול, בטח מהאקדמיה, שגם אותם אני כבר מכירה מאירועים קודמים. הם רוקדים בהמשך גם על אחת המרפסות, מין תיאטרון מחול של תמונות קיציות, שמשיות, של נערה בבגדים קצרים חובטת במחבט טניס, איש צעיר קורא בספר בעצלתיים, ועוד מישהי מתמתחת בכיסא נוח. הקיץ תם. זו העונה שאני אוהבת עכשיו, של מעבר מחום לקור, שבה כולם מסתובבים עדיין עם מכנסיים קצרים וכפכפים, חושפים שוקיים שריריות ושזופות, אבל מתעטפים גם בסוודר או צעיף גדול כי הערבים כבר קרירים. עכשיו, באמצע המדרחוב, כולם בועטים את הכפכפים לכל הרוחות ורוקדים יחפים. הנה בא פפה אללו, וכולם מחליפים איתו טפיחות וחיוכים. הוא הפטרון של כל הצעירים כאן. נראה לי שהם יכולים להיכנס אליו ללשכה בלי להודיע ובלי שמישהו יעצור אותם, לשמוט את התרמיל מהכתף ולהגיד לו ישר ולעניין מה הם רוצים. כולם מדברים איתו, והוא מחזיר להם מבט אוהב. והנה באים גם הפאנקיסטים. אני מחבבת אותם, למרות שהם קוץ בתחת לפעמים. בגלל שהם קוץ בתחת לפעמים. אני אוהבת את הדרך שבה הם הולכים זקופים, מתריסים, נושאים בגאווה את סמלי השבט שלהם. הם זונחים את בקבוקי הבירה ומצטרפים לרוקדים. הם רוקדים עם הסטודנטיות שנראות הכי ילדות-טובות-ירושלים. ראסטה גירל יחפה רוקדת עם צעיר דתי בחולצת פטרול שלוש סוף קו רמאללה.

ביום שישי בצהריים עומר ואני שותים קפה בעמידה במטבח. בלילה הוא ונועם הסתובבו במרכז העיר וישבו בגולדי. בחיים, הוא אומר, אבל בחיים, לא ראיתי את העיר כל כך מפוצצת ומלאה. אני אומרת לו שזה היה ככה כל הקיץ. זה הזמן של העיר, הוא אומר, והבעת הפנים שלו נראית מופתעת וקצת לא מאמינה. עומר מכיר את כל הרחובות האלה בלילה גם מהצד הלא נעים שלהם. מהצד של הסמים והאלכוהול והנערים הנושרים והמנותקים והמשטרה והמעצרים.

ואז הוא אומר שהוא לא יגיע לסופשבוע הבא וליום כיפור, ואומר, את יודעת מה הכי יחסר לי, ומיד מוסיף, המרק עוף שלך לפני ואחרי הצום, וזה שאת תמיד מוצאת לי ספר לקרוא.

נועם משאירה לי פתק מצחיק על המקרר והם נוסעים לדרכם. אני חושבת שנועם מחבבת אותי.

ביום שישי בעשר בבוקר, רגע לפני החג, אני הולכת לשיעור יוגה שחותם את השנה. אנחנו עושים תרגיל אחד בזוגות, וזה די נדיר. תרגילי זוגות הם נדירים לפחות באסכולה שאני מתרגלת. יוגה היא תירגול אישי ופרטי, גם כאשר מתרגלים במסגרת של כמה אנשים. בתרגיל הזה אנחנו מסתכלים אחד לתוך עיני השני, זה הכל. כמה פשוט זה נשמע, כמה לא פשוט זה יכול להיות. אני מתבוננת לתוך זוג העיניים הכחולות של שירי. הידיים שלנו ניצבות זו מול זו, ואנחנו מתבוננות. צריך לזנוח כל כך הרבה חומות של ציניות ומגננות פשוט כדי לעשות את זה. להתבונן לאדם אחר לתוך העיניים, לתת לו להתבונן לתוך העיניים שלך. ואז, משום מקום ומכל מקום אפשרי, אנחנו מתחילות לבכות. ואני יודעת, זה היופי, הפגיעוּת, השבריריות, האינסופיות והסופיות שגורמים לי לבכות. כמו בשיר ההוא של החיפושיות.

יונתן השכן שלי נסע צפונה לכמה ימים, ואני מאכילה את החתול שלו. יונתן ואני כבר ידידים. אנחנו מדברים על ספרים וסרטים ומוזיקה שאנחנו אוהבים, והוא לקח ממני את “אלנבי”, כי יונתן עובד באחד הברים בעיר. אני מטפסת לדירה שלו וממלאת את צלחות האוכל והמים של החתול הג’ינג’י שלו. אני משקה את העציצים במרפסת שלו, שממנה אני יכולה לראות את המרפסת שלי, ולדמיין איך הוא רואה אותי משם. אני מסתכלת סביב בדירה שלו. גרביים זרוקים על הרצפה וטי-שרטים על הספה, הקסדה והתרמיל על הכורסא, ועל השולחן במטבח נותרה צלחת עם כמה פרוסות מלפפון, זיתים וחרצנים, וחצי ספל קפה וכמה כפיות בכיור. אני מסתכלת על כמה ציורים שלו שתלויים על הקירות. הם טובים. אני תוהה אם יונתן יהיה אמן מצליח. אני מקווה בשבילו שכן, נראה לי שהוא יכול להיות טוב מאוד. ואני יודעת שאני רוצה שנמשיך להיות ידידים, ואני יודעת שאני לא רוצה לממש איתו שום דבר גופני. יש הרבה כוח בהימנעות, ויש הרבה יופי ביחסים לא ממומשים. יש הרבה יופי ביחסים אפלטוניים שיש בהם משיכה ארוטית לא ממומשת.

יש גבר אחד שקורא לי אהובתי וחמדת לבי. כשהוא קורא לי כך הלב שלי מחסיר פעימה. חמדת לבי. איך אני יכולה שלא לאהוב גבר שאוהב אותי ככה? ויחד עם זה, באותו הזמן, יש לפחות עוד שלושה-ארבעה גברים שאני מוכנה לשכב איתם, להתאהב בהם, לצאת איתם, לדבר ולצחוק ולשמוע איתם מוזיקה עמוק לתןך הלילה. לפעמים אני חושבת ששום דבר לא השתנה אצלי מאז שהייתי בת 17. זה אולי נראה כאילו אני לא נאמנה, אבל אני יודעת שבדרך שלי אני הכי נאמנה שיש. אני נאמנה לחופש שלי ולאהבה שלי לחיות לבד. אני יכולה להחליט אם לשכב או לא ועם מי. אני לא צריכה לעשות דברים שאני לא רוצה בהם. זה החופש שלי.

אני אוספת את כל הגחמות המשוגעות של הלב שלי. בראש מתנגן לי שיר ישן של REM, עם השורה שאומרת Live your life with joy and thunder. חמש-עשרה שנה בערך לא שמעתי את Automatic for the People במלואו, מההתחלה עד הסוף. אז היום אני עושה את זה שוב. אני שמה אותו ומקשיבה לו. זה היה אחד התקליטים שליוו אותי הכי הרבה בזמן הגירושין. זה ו-Ten של פרל ג’ם והאנפלאגד של נירוונה. חמש-עשרה שנה אחרי, לא יכולתי אז לדעת שהחיים שלי יהיו מלאים כל כך בשמחה וסופות רעמים. חמדת ימים. חמדת לבי. זו המתיקות שאחרי. אני עדיין אותה נערה בת 17 שהייתי פעם.

בין רמדאן לסליחות

סינמה פרדיסו

פעם, לפני המון שנים, בתי קולנוע היו היכלות פאר. היו בהם מאות מושבים ויציעים צדדיים, מסכים ענקיים, וילונות קטיפה ונברשות שאפשר לראות היום שוב בכל בית קפה או מספרה אופנתיים עד גועל. יש משהו ששימח אותי והעציב אותי בביקור באלהמברה במזרח העיר. פעם זה היה בית הקולנוע המפואר ביותר של העיר המזרחית – אח לבתי קולנוע מיתולוגיים כמו רקס או אדיסון מהצד המערבי. היום הוא הפך לאולם אירועים. אבל איך אני יכולה להתלונן או לעקם את הפרצוף אם אל”ף, מה שסגר וקבר את אלהמברה זו האינתיפאדה הראשונה ב-1986/7 ומאז האולם הזה עמד מסוגר ושומם עד לפני כשנה; בי”ת, אם זה חלק ממגמה גלובלית שנמשכת כבר כמה עשורים, של סגירת בתי קולנוע בכלל ובתי קולנוע גדולים בפרט, שמתקיימת בכל מקום ולא רק כאן; וגימ”ל, אם ההסבה של אלהמברה לאולם אירועים עונה על צורך מקומי, מאחר שבמזרח העיר אין כמעט, מסתבר, אולמות אירועים. אלה החיים שלהם, של תושבי העיר המזרחית, אלה הצרכים שלהם וזה מה שהם זקוקים לו ומי אני שאבוא ממערב העיר לצקצק ולהטיף ולהגיד להם שקולנוע כמו אלהמברה צריך היה לשמר. כמה אטום ומתנשא צריך להיות בשביל זה. אז אני שמחה בשבילם.

ובכל זאת, יש משהו מעציב ומצער בלראות בית קולנוע היסטורי מפואר הופך לאולם אירועים. הצגת הקולנוע האחרונה של קולנוע סמדר כנראה נדחתה, אם כי ימים עוד יגידו איך יסתיים הסיפור הזה (וחוץ מזה, מה יוצא לי מזה שקולנוע סמדר ניצל אם הסרט החדש של ג’ים ג’רמוש מציג כבר שבועיים ב”לב” בתל אביב אבל מסרב לעלות כאן), אבל לקולנוע אלהמברה אף אחד ושום דבר לא עזר. אני מדמיינת לעצמי את לאונרד כהן מופיע כאן, באלהמברה, ולא ברמאללה, נניח. כמה מרגש זה היה יכול להיות. ולכן, אם יש משהו שמשמח אותי, ואם יש עוד שביב של תקווה, הם נעוצים בעובדה שאת קולנוע אל-קודס כנראה כן הולכים לשפץ ולשמר כמרכז תרבות, ויש תוכנית להשאיר בו קולנוע קטן בן 80 מקומות. אם יש למישהו בעירייה שכל הוא יירתם ויטפח את הפרויקט הזה. בית קולנוע קטן במזרח ירושלים יכול להישמע כמו פנטזיה פרועה, אבל יכול להיות גם חזון יצירתי לא מאוד מסובך להגשמה. או כן מסובך, אבל שווה את זה. אני הייתי שמחה ללכת לראות סרטים ואירועי תרבות בקולנוע אל-קודס, בדיוק כמו שאני שמחה לראות סרטים בקולנוע סמדר. כל קולנוע קטן ותרבותי עדיף בעיניי על בתי קולנוע בקניונים ומרכזים מסחריים, ואני בטוחה שאני לא היחידה. רק שבינתיים נראה לי שאני יכולה רק לחלום על קולנוע במזרח העיר כמקום של פיוס ואחווה, שלום ושלווה. אתמול ירה כאן יהודי בשני ערבים, ובתגובה החל יידוי אבנים. אנחנו חיים על קרקע לא יציבה, בלשון המעטה. זה רק קרום ומעטה דק מאוד, שבכל רגע יכול להיסדק שוב ולמוטט את כולנו אל תופת חדשה. אני יוצאת מאלהמברה אל רחוב סאלח א-דין, ומולו, מעבר לגדרות תיל גבוהות ודוקרניות, ניצב בית המשפט המחוזי. “משרד המשפטים”, בוהק שלט הפּליז הממורק שלו באור הצהריים המסנוור. ורק כשאני רואה את השלט באנגלית מכה בי האירוניה. Ministry of Justice. צדק? איפה בדיוק כאן הצדק? אני הולכת בחום היום לאורך הבזאר שהוא רחוב סאלח א-דין, עד שאני מגיעה לשער שכם. הייתי כאן גם לפני יומיים.

רמדאן כארים

ביום חמישי בעשר בערב הרחבה שלפני שער שכם מוארת ומקושטת כמו עץ חג מולד. שרשראות של אורות תכולים קטנים ומנצנצים, שרשראות נוספות של נורות אדומות וירוקות, רוכלים שמוכרים תמרהינדי ומיץ חרובים ומיץ רימונים ומיץ שקדים, נערים בתלבושות מסורתיות מקטיפה בצבע בורדו ותרבושים, נושאים על גבם מיחמי נחושת שנעוצים בהם פרחי פלסטיק גדולים לקישוט. ליל רמדאן והאווירה חגיגית ומלאת התרגשות. נראה לי שכולם כאן נמצאים בחוץ – גברים נשים וטף. בעיקר הטף. חודש הרמדאן חופף השנה כמעט במדויק לחודש אלול. עיד אל פיטר, החג החותם את צום הרמדאן, יוצא השנה בדיוק במוצאי ראש השנה. אני נכנסת לתוך הסמטאות של הרובע המוסלמי בעקבות איש אחד שמכיר אותן היטב, וחושבת לעצמי שלאדוארד סעיד בטח היו כמה דברים נוקבים להגיד על ההיקסמות החדשה שלי – הבורגנית הלבנה עם שם המשפחה הגרמני לתפארת – מכל מה שהוא מזרחי ואקזוטי. אני חושבת על כל השנים שבהן כף רגלי לא דרכה בעיר העתיקה ובעיר המזרחית, ושאפשר לספור על כפות שתי הידיים את מספר הפעמים שטיילתי כאן. לא הרגשתי בנוח עם זה. תמיד הרגשתי כמו כובשת קולוניאליסטית ולא רציתי להרגיש את הטינה והעוינות שמופנות כלפי בצדק, לפי הרגשתי. אבל הערב אני בסדר עם זה. אולי בגלל שאני חושבת על חכים ביי והאיזורים האוטונומיים הארעיים שלו, ואולי בגלל שאני מבינה שגם הדרת רגליים והכחשה אינן הפתרון. ולא שאני יודעת מה כן הפתרון.

אלול הוא אולי היפה שבירחים. מערב תפילות וסליחות, אסיף והתחדשות, ימים חמים של סוף קיץ עם לילות קרים של תחילת סתיו. אני כבר ישנה עם שמיכה נוספת מעל שמיכת הקיץ שלי. עכשיו אני לובשת שמלה שחורה ארוכת שרוולים מעל מכנסיים שחורים ומעל כל זה צעיף הודי צבעוני גדול, מהיוגה. אני יכולה להשתמש בו לכיסוי השיער והראש כמעט כולו, כמו הנשים שעל פניהן אני חולפת. מרחוק נשמעות הלמות תופים ומצילתיים. המוני אדם יוצאים עכשיו מהמסגדים שעל הר הבית, דרך השערים השונים. הם לובשים גלימות לבנות ארוכות ותרבושים לבנים רקומים בסמלי החאג’. כולם מפנים להם דרך, נצמדים לכותלי הסמטאות. אנשים מעבירים ביניהם מגשים עם משולשי גבינה מתוקים ודביקים ממי סוכר. בבית הקפה של אבו מוסא בשוק הכותנה, קצת לפני שהוא סוגר, אנחנו שותים מיץ רימונים חמוץ ומיץ שקדים מתוק-מריר, ומכרסמים מין משהו שנראה כמו מצה שמורה שעשויה משומשום. כך שוברים את הצום בתום יום הרמדאן. אנחנו ממשיכים להתפתל במבוך הסמטאות, עוברים את בית הספר עומריה ורואים קבצנית יושבת באחד מפתחי הבתים. הרמדאן הוא זמן החסד והצדקה. עכשיו אני שומעת לראשונה שבתוך הרובע המוסלמי, על 22,000 יושביו, חיה קהילה קטנה של כאלפיים צוענים מוסלמים. ועוד לפני שאני מספיקה לעכל את זה אנחנו מגיעים לבית אבן שמתוכו עולה תפילת גברים. אללה הוא אללה, אללה הוא אללה. זה בית תפילה סוּפי קטן והכניסה אליו אסורה. אפשר רק לעמוד בחוץ בדממה, צמודים לקיר ומתחת לחלון, ולהקשיב. ואני חושבת כמה דומה התפילה הזאת לשירת מנטרות, כנראה בכל שפה ובכל דת. רק ביום שישי האחרון שוב השכמתי בארבע וחצי לפנות בוקר, לשיעור יוגה בוואדי של עין כרם. בחמש עוד היתה דממה ואפלה, בשש הפציע אור, ובשבע צילצלו פעמוני הכנסיות של עין כרם, מתערבבים בשירת המנטרות שהן באיזה ניב סיקי קדום שאני לא מבינה ממנו אף מילה וזה בכלל לא חשוב. לא צריך להיות דתי כדי להרגיש דתיוּת, ואני בכלל אתיאיסטית.

אדון הסליחות

בחצות הלילה אני מוצאת את עצמי על הגג של כולל גליציה. הייתי שמחה להגיד שאנחנו היחידים, אבל המקום הזה הומה אדם כאילו צהרי היום. כולם בדרך לכותל לסליחות. ובכל זאת, בפינה של אחד הגגות אפשר פשוט לעמוד בשקט ולהתבונן סביב. הכיפות של כנסיית הקבר, מגדל הפעמונים של הכנסייה הלותרנית, המגדל של הכנסייה הפרנסיסקנית (המסדר החביב עליי), שני הצריחים של נוטרדאם, הכיפה של מסגד אל אקצה וגולת הכותרת – כיפת הסלע, מוארת בזהב תחת ירח הולך ומתמעט. אני מציצה לתוך כולל גליציה – בחדר שנראה כמו בית מדרש עומדים כמה אברכים צעירים ומתפללים. אנחנו לא יורדים אל הכותל – יש שם תורות אימתניים ויותר מדי המוני ויותר מדי בני נוער מכל מיני בתי ספר מכל רחבי הארץ, שרים אדון הסליחות בקול קצת רם מדי. סליחה היא עניין אינטימי ושברירי. הלוואי והיינו קצת פחות מיליטנטיים, הלוואי וידענו לבקש סליחה מאלה שגרמנו להם עוול. על חטא שחטאנו באונס וברצון, באימוץ הלב ובבלי דעת, בגלוי ובסתר, בדעת ובמרמה, בזדון ובשגגה. אז אנחנו עולים במהירות את כל הדרך עד שער יפו. יוצאים אל העיר המערבית, יום חמישי, אחת בלילה, למרגלותינו משתרך פקק תנועה שעולה כל הדרך משער יפו להר ציון ולדרך חברון. העיר הזאת עולה על גדותיה בתפילות וסליחות, מפעפעת ומבעבעת קדוּשה ורוחניות לצד חוּלין וגשמיוּת. יום חמישי, אחת בלילה, בין רמדאן לסליחות, אני יכולה פתאום להבין את כל מי שנתקף כאן בסינדרום הקרוי על שמה של העיר. ואז זה מכה בי: שגם אני לוקה בו, בסינדרום הזה. הדתיוּת הזאת, הקדוּשה, הכישוף, הרוחניות, השיגעון, הטירוף – העיר הזאת השחיתה אותי לעולם. לעולם לא אוכל לחיות עוד בעיר רגילה. אולי פעם, בעבר, היה לי סיכוי להינצל, אבל ויתרתי עליו. אני יכולה אולי לחיות בעיר כמו ואראנאסי. או רומא, עם הוותיקן. או קיוטו (אבל לא טוקיו). אבל שום עיר נורמלית ורגילה כבר לא באה בחשבון.

יומן אירועים

היומן שלי לשבועיים הקרובים נראה ככה:

הערב, מוצ”ש 5.9

20:30 קרע קיר במדרחוב בצלאל, במסגרת פתיחת אירועי “מנופים”

22:00 רבל סאן וסגול 59 בבאסס

מחר, יום ראשון 6.9

18:30 יוגה

אירוע GodSaveJerusalem בבית ברחוב הנביאים 54. תערוכות, מוזיקה חיה וכו’

יום שני, 7.9

20:00 טליתא קומי בחלונות המשביר לצרכן – מיצבי וידיאו ארט של חמש אמניות

הקרנות שלHeb2TV (תחנת טלוויזיה מחתרתית שמשדרת ממרכז חברון) על הקיר שמעל קפה נאדי ברחוב ש”ץ

22:00 רוקי בי וחוזליטו בבאסס

יום שלישי, 8.9

פתיחת תערוכות ואירוע מוזיקה במוסררה

מיני-פסטיבל טייפים באוגנדה

21:30 וידיאו ארט ומיצג בחצר בית האמנים

22:00 תרקובת בבאסס

יום רביעי, 9.9

18:00 “תרבית” של קבוצת חנינא בבית החולים הנסן

20:00 יוגה

יום חמישי 10.9

18:00 עט לשינוי במתחם גלריה ברבור – יריד ספרים אלטרנטיבי

20:00 אלקטרו-Pאנק במוסך דוידוב, רחוב האומן 24. ניקו-טין, Love Grenade

יום שישי 11.9

10:00 יוגה

סיורים של “בתים מבפנים” ו”בתים נכחדים“. אני מחכה לתוכנית הסיורים המעודכנת של “בתים נכחדים”, ואולי אני אלך לשנלר

14:00 מוג’הדין באוגנדה

דג מלוח בגן העצמאות

21:00 הקרנה של “ביג לבובסקי” במגרש ורבורג

שבת, 12.9

סיורים של “בתים מבפנים” ו”בתים נכחדים”. אני רוצה לראות את אלהמברה ברחוב סלאח א-דין במזרח העיר, את כנסיית עמנואל ואת הכנסייה הסקוטית

22:00 גלעד כהנא ו”האיש המהלך” בצוללת

יום ראשון, 13.9

18:30 יוגה

20:00 קבוצת כובע נזיר בגלריה דאנא – תערוכה “מחוץ לעיר” + מוזיקה ערבית ושירה

22:00 מורפלקסיס בתקליט

יום שני, 14.9

18:00 עבודות קרמיקה, צילום והקרנות וידיאו בשוק מחנה יהודה

יום שלישי, 15.9

17:45 תור לד”ר רוזן. אולי הוא יצליח לפענח את תעלומת תפקודי הכבד הלא תקינים שלי. בעד אותו כסף כבר הייתי יכולה להיות אלכוהוליסטית

20:00 “גזוזטרה” – קרנבל מרפסות במדרחוב ש”ץ, עם הקראת שירה, ריקוד בוטו יפני, די.ג’יי ח’ריב ותערוכת מזוודות נודדת של קבוצת “קרע”

יום רביעי, 16.9

20:00 יוגה

הופעות במוסררה (בחניון שבתחילת רחוב הע”ח פינת כביש מס’ 1)

יום חמישי, 17.9

20:00 אירוע נעילה של “מנופים” ברחוב שושן

יום שישי, 18.9

ערב ראש השנה. תודה לאל שהחגים מתחילים, אפשר יהיה לנוח (אני מקווה). מצד שני, זה מזכיר לי שאני רוצה גם ללכת לילה אחד לסיבוב סליחות בבתי כנסת בנחלאות או בקעה, ולביקור רמאדן בעיר העתיקה. אם אני אצליח להגיע לרבע מכל האירועים האלה, אני אהיה מרוצה מאוד.

אושר הוא אקדח חם

גם אם זה היה רק מקסם של לילה אחד זה עדיין שווה הכל (בעיקר אם זה היה רק מקסם של לילה אחד). בגלל שאמרת לי שאני לא נראית בת יותר משלושים ושבע. בגלל הפרחים הקטנים המיובשים שנדבקו לי לשיער כשישבנו בגן ההוא במוסררה. בגלל הגן ההוא במוסררה, עם צמרות העצים המאוושות ברוח על רקע שמיים אפלים. בגלל שכשעמדנו מול החומה והיה לך קר אמרתי לך שאני לא יודעת מה אני מרגישה יותר, שחבל שאתה נשוי או שמזל שאתה נשוי. בגלל שאמרת ששיקרתי כשאמרתי שאני לא יפה. בגלל שירדנו את כל המדרגות של ממילא למטה כדי לתפוס מונית. בגלל שאמרת שאתה רוצה לבוא אליי הביתה ושנדבר על האפשרות שנשכב. בגלל שכל הדרך במונית, דרך העיר הפקוקה באמצע הלילה, אצבעות הידיים שלנו היו שלובות. ליטפנו אחד את הזרוע של השנייה ולא אמרנו כמעט מילה. נהג המונית שתק כל הדרך. מחוץ למונית כל אורות העיר נצצו ואפשר היה להרגיש את הדופק החי והפועם של העיר באמצע הלילה של חודש אלול של רמדאן וסליחות וסוף אוגוסט והחופש הגדול ופסטיבל הבירה ומיליוני תיירים זרים ומקומיים. אורות בוהקים עיר גדולה. בגלל שכשבאנו אליי הביתה חיבקת אותי מאחור כשעמדנו מול הספרייה והסברתי לך איך היא מסודרת. הכנו תה וישבנו על הספה ואני רציתי לגעת ברווח החשוף שבין מכנסי הג’ינס לחולצה השחורה שלך. בגלל שאתה צעיר וסקסי וחכם ומצחיק. אבל אתה כמו אקדח טעון שיתפוצץ לי במעלה החך ומשם ישר במוח עוד הרבה לפני המערכה השלישית. בגלל שהדי.ג’יי במקום שבו ישבנו בדיוק שם שיר של Gun Club. אני צריכה לגדר סביבך סרט אדום שכתוב עליו לא להתקרב איזור סכנה. בגלל שאני עכשיו בחיים בשלב שבו אני רוצה להרפות ולשחרר, וריגושים זו היקשרות ואחיזה. הלוואי שיכולנו למצוא דרך להיות סתם ידידים אינטלקטואלים. בגלל שאמרתי לך שאני לא רוצה להיות מנהלת רומנים סדרתית עם גברים נשואים. בגלל שזה לא אותו דבר לנהל רומן עם גבר נשוי בן חמישים וקצת, שאשתו בת אותו גיל והילדים שלהם בני עשרים ומשהו ובוגרים וזה ברור שהוא מחבב אותה כשותפה לחיים ארוכים ואף פעם לא יתגרש ממנה אבל מזמן הוא כבר לא אוהב אותה אהבה ארוטית ורומנטית. זה לא כמו לנהל רומן עם גבר נשוי בן שלושים וקצת שיש לו ילדים קטנים ואישה צעירה ושניהם מתמודדים עם העול הקשה של חיי נישואים ובית וגידול ילדים. במקרה הראשון לא הרגשתי מעולם אפילו שבריר שנייה של רגשות אשמה. את הדבר השני אני פשוט לא מסוגלת לעשות. אבל אני לא כזאת טהורה ונעלה. בגלל שכשנשכבת על הספה הראש שלך נח בחיקי והזרוע שלי נחה על החזה שלך. בגלל שאפילו לא התנשקנו אבל ליטפת לי קצת את השד מעבר לבד השמלה הדקה השחורה. בגלל שהאצבעות שלך פתחו את הכפתור העליון בגב השמלה. זה כפתור שאפילו אני מתקשה לפעמים בפתיחתו. אני יכולה רק לדמיין מה עוד האצבעות שלך מסוגלות לעשות. ובגלל זה אחרי שהלכת, אחרי שהסכמנו שלא נשכב, עשיתי את זה עם עצמי. כי רציתי אותך כל כך. כי כל כך כל כך רציתי אותך.

הרפתקאות חדשות בנו-פיי

יש איזו מלנכוליה עמוקה שנמצאת בבסיס הסרט התיעודי החדש של רן אייזנשטט על Fact ויורם אליקים. או שמא זו רק אני? לא, לא נראה לי. אני חושבת שהמלנכוליה הזאת, לפחות במבט לאחור, היתה שם כל הזמן, באופן עמוק ובסיסי, אצל כל האמנים שפעלו במסגרת הלייבל, לא משנה איזו מוזיקה הם עשו. לא משנה גם איזה סוג מוזיקה הם עשו, כי תמיד מה שאיחד את כולם זו גישת העשה-זאת-בעצמך ואסתטיקת הנו-פיי (No-Fi). שזה עוד שלב אחד אפילו פחות מלו-פיי (Low-Fi). אחד הדברים שהכי בלטו לי פתאום לעין בסרט הזה הוא ההיעדר המוחלט של בנות ב-Fact. אף פעם לא שמתי לב לזה בזמן אמת, אבל עכשיו פתאום, במבט לאחור, זה כל כך בולט לי. זה היה לייבל של גברים בלבד, ואין לי מושג למה. אני רק חושבת שאולי גם זה נתן ללייבל את הצביון המלנכולי שלו: מין בלוז של גברים לבנים בודדים, כולם בני עשרים ומשהו, בעיר רפאים סגורה ונטושה, שהולכת ומתרוקנת מיושביה ורק הם נשארים מאחור. כי שנות השיא של Fact היו גם שנות השיא של האינתיפאדה השנייה: השנים המדממות של 2002-2001 כשכל שני וחמישי התפוצצו פה אוטובוסים ואנשים ברחובות. אם היה אז אור אחד שלעולם אינו כבה זו היתה באלאנס, חנות התקליטים של יורם (ועופר) ברחוב ש”ץ. היא היתה מקלט ומפלט ומתנ”ס ומקום להופעות ולקניית דיסקים.

רק עשר שנים עברו מאז ש-Fact התחילה לפעול (ב-1999), ורק שש שנים מאז שיורם הפסיק את פעילותה (ב-2003), ואיכשהו זה מרגיש לי כאילו עשרים שנה עברו מאז ולא רק עשור. כל כך הרבה דברים קרו מאז. גם בחיים האישיים שלי וגם בחיי העיר, כולל החיים המוזיקליים שלה. אני זוכרת עד היום את כל ההופעות של Fact ש(היום אני מבינה) היה לי המזל והכבוד לראות: את יאפים עם ג’יפים, פוריטנים צעירים, רעש, סגול 59, צ’רלי מגירה, פרוייקט הגומיה. וכמו שכבר כתבתי בעבר, יש בעיניי (ובאוזניי) קו ישיר שמחבר בין כל הלהקות הירושלמיות שיצרו כאן לאורך עשורים שונים: מנושאי המגבעת, דרך יאפים עם ג’יפים ופוריטנים צעירים וכלה באשכרה מתים – לטעמי, מדובר בכמה מהלהקות הישראליות הטובות ביותר שפעלו בארץ, בלי שום קשר למידת פירסומן או נידחותן. ויש כמובן גם קו ישיר שעובר בין יורם ו-Fact ובאלאנס ובין כמה ממקומות התרבות העיקריים בעיר הזאת היום והאנשים שעומדים מאחוריהן.

וכמובן, אם יש משהו שהסרט מדגים יפה מאוד, זו העובדה שבירושלים לעולם אין סצינה. בירושלים זו תמיד קהילה, ואלה שני דברים אחרים לגמרי.

רן אייזנשטט עשה גם את הסרט התיעודי “על אדמה מקוללת” (יחד עם יורם אליקים), על פרגוד ולהקות השוליים הירושלמיות של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. מהבחינה הזאת הסרט הזה הוא המשך ישיר לסרטו הקודם. אם יש לי הערת ביקורת טכנית אחת כלפי הסרט, היא כלפי העובדה המוזרה שכל הראיונות עם כל הדוברים נעשו בזווית צילום מלמטה למעלה. זו בחירה בזווית צילום מוזרה מאוד, ואני לא מבינה את הפשר האמנותי(?) שלה. ראיונות כאלה צריכים להיות בגובה העיניים. חבל. אבל מעבר לזה, רק המחשבה על זה שמישהו עשה על איש כמו יורם ולייבל כמו Fact סרט של 56 דקות – לא קליפ של 5-6 דקות, לא סרט קצר של 15-20 דקות, אלא ממש סרט באורך של חצי פיצ’ר – העובדה הזאת מעוררת בי התפעלות. זה סרט מרגש באופן עמוק, בעיקר למי שחי כאן אז, באותה תקופה, ולמי שממשיך לחיות כאן – וליצור – גם היום. מעורר השראה.

שינויים בהרגלי הקריאה

אני לא זוכרת מתי לאחרונה קראתי כל כך מעט וכל כך לאט. בפראפראזה על פתיחת אחד השירים של קארבר, אני יכולה לומר ש”כבר אוגוסט עכשיו ולא / קראתי ספר טוב כבר שלושה חודשים”. אני יכולה לתלות את האשמה בעונת המלפפונים שהביאה איתה גל של רציחות פשוטות, מופעי ביזאר וסתם דוגמאות מרהיבות של טמטום, ורק מעט מאוד ספרים וחוכמה. אבל האמת היא שזה קודם כל אני. כשאת מתרוצצת ברחובות כמו מוכת שמש, ממסיבת רחוב להופעה להפגנה לעצרת לחגיגה וחוזר חלילה, נשאר לך רק מעט מאוד זמן פנוי – פיזית ובעיקר מנטלית – כדי לקרוא. האמת היא שעד לפני שבוע בערך דווקא נהניתי מקצב הקריאה המואט (והמועט) החדש שלי, אבל בימים האחרונים מצאתי את עצמי מתגעגעת להתכנסות שבקריאה. לאורך הרוח, לשקט, לשלווה. לשבת על הכורסה במרפסת אחר הצהריים ובסופי שבוע ופשוט לקרוא, במקום להתרוצץ כמו משוגעת בכל רחבי העיר.

זה לא שלגמרי לא קראתי, רק שאלה היו ספרים מאכזבים. “המפץ הקטן” של אורי ברבש היה לא טוב, “פצע” של עדי אבלס היה ממש רע, “ספר הפרידות הגדול” של שושי בריינר היה ככה-ככה (ההשוואה המרומזת שלו מצד ההוצאה ל”תיקונים” של ג’ונתן פרנזן יומרנית ומופרכת), ו”זבוב על הפסנתר” של אבי גרפינקל התחיל דווקא נחמד, אבל הסתיים בגימיק. אני לא אוהבת גימיקים בספרות שלי. התחלתי את “תפילה לאוון מיני” של ג’ון אירווינג ולא הצלחתי להתמיד בו. הספר היחידי שבאמת ריתק אותי בכל התקופה האחרונה היה “סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה” של רובר בובר וז’ורז’ פרק. אני תוהה אם זה מקרי שהוא דווקא ספר תעודה. זה קובץ של עדויות, ולצידן צילומים, של ועל מהגרים שעברו בשערי אליס איילנד בשנות העשרה והעשרים של המאה שעברה. פרק מתאר את אליס איילנד לא רק כתחנת מעבר בין העולם הישן (אירופה) לעולם החדש (אמריקה), אלא כמעין לימבו נפשי. מקום שהוא בעצם לא-מקום. נזכרתי שב-1997 לקחתי את המעבורת מ-Battery Park לאליס איילנד ולפסל החירות, אבל לא ירדתי ממנה. נשארתי עליה רק כדי לצפות בהם ממרחק כל הזמן. לא רק בגלל שזה באמת מחזה מרהיב ומרגש, אלא בגלל שיש משהו באליס איילנד ובעיקר בפסל החירות שתמצית ההוויה שלהם הוא דווקא לראות אותם ממול ומנגד, בלי ממש לעלות עליהם. רק לנסות לדמיין איך הרגישו אז אותם חלכאים ונדכאים שהגיעו מיבשת מתפוררת לבית האמיצים וארץ החופשיים, ואחרי מסע ארוך ומטלטל ראו אותם פתאום לנגד העיניים.

ובדיוק כשהתחלתי להתגעגע שוב לקריאה, הגיעה ג’ומפה. וגם הספר שלה הוא על מהגרים והגירה – ליתר דיוק על בני הדור השני להגירה: על יחסיהם עם הוריהם, על הפער והזרות הנמתחים ביניהם משום שההורים הם לנצח זרים ומהגרים בעוד שהילדים הם כבר מקומיים לכל עניין ודבר, ועל הניסיונות לגשר על הפער הזה בגיל מבוגר יותר באמצעות השלמה, קבלה והבנה. יש לי עניין מיוחד בנושא הזה של דור שני להגירה, אבל אצל להירי זה משמש גם כאמצעי לבחון בכלל את הדרך שבה הורים נתפסים בעיני ילדיהם כשהם מתבגרים ונעשים “גדולים” ומבוגרים בעצמם. מעבר לזה, הכתיבה המינורית, המתונה והמאופקת של להירי היא כל מה שהייתי צריכה עכשיו. אני קוראת אותה קצת בכל אחר צהריים וערב, ומרגישה איך אני נרגעת לאט ואוגרת שוב כוחות מכל ההמולה והחום של הקיץ. “לאט, במשורה, בחסד”, אם לצטט משורר אחר.

דגים מלוחים בחוף ירושלים

שישי בצהריים, גן העצמאות, דג מלוח. מכל האירועים שהעיר הזאת מנפיקה הקיץ, אני חושבת שדג מלוח הוא החביב עליי ביותר: בגלל היעדר היומרה שלו, בגלל שהוא חף כמעט מכל “הפקה” וסממנים מסחריים – לבטח בקנה מידה גדול, ובגלל שהוא צמח מלמטה ואני מאוד מחבבת כל מה שהוא grassroots . מכיוון שמדובר באירוע בפארק, כפל המשמעות הזה מלבב בעיניי. זה גם מזכיר לי אירועים דומים שראיתי בפארקים בסיאטל, שם קראו לזה Pain in the grass. זו כבר השנה השנייה שפעם בשלושה-ארבעה שבועות יש דג מלוח בגן העצמאות, שהוא גם אחד הגנים החביבים עליי. אין באירוע הזה הרבה יותר מכמה עשרות אנשים שבאים להימרח על הדשא בצל העצים הגדולים, עם להקת חובבים שמג’מג’מת ברקע מוזיקה עם גרוב עצל, עמוק ומרוח. זה פסקול מושלם לאחר-צהריים שמשיים וחמימים. אני מוצאת לעצמי פיסת דשא פנויה מתחת לעץ צפצפה, מורידה את האולסטאר ומוציאה את המחברת והעט. הגעתי לכאן הפעם במטרה לנוח ולכתוב. לא כתבתי הרבה ימים וזה חסר לי. אני רוצה לנצל את הסביבה הירוקה והאווירה הרגועה כדי לכתוב. זה כל מה שאני צריכה.

המקום הזה הוא גן עדן לכלבים ועל הדשא כבר רואים כמה עלים חומים, יבשים. עוד מעט נגמר הקיץ ושלכת. בצל העצים הגדולים כמה צעירים משחקים כדורעף, ובכלל זה שני ילדים ערבים. הם לא יותר מבני 12-13, ומצווחות הגיל שלהם עושה רושם שהם נהנים מאוד לשחק. לוקח להם בדיוק 10 דקות לקלוט אותי כותבת במרץ בצד. הם עוזבים את הכדורעף ומגיעים אליי בריצה עם מרכולתם. הם מנסים למכור לי חבילת עטים שאין לי שום צורך בה, אבל אני כל כך נפעמת מהתושייה והעורמה והחושים המסחריים שלהם, שאני כמובן מיד קונה. הם עשו לי מחיר מיוחד של 20 שקלים במקום 35. לא הייתי משלמת על זה אפילו שקל, אבל אני נהנית לקנות מהם את העטים הלא נחוצים האלה. חצי שעה אחר-כך הם שוב חוזרים אליי, בניסיון למכור לי גם מציתים, מטליות מטבח ופנס שהם מדליקים לי ישר בתוך העין. הפעם אני מסרבת בתוקף. הם מאוכזבים. בינתיים, אחד משחקני המפתח בכדורעף-מדשאות שממשיך להתנהל כאן, עוזב את עמדתו כחובט ועובר לשיר עם הלהקה. הוא שר רגאיי ובוב מארלי (כמובן). אחריו שרה מישהי אחרת, משהו בפורטוגזית ובוסה-נובה. מדהים איך מקצב הרגאיי שלו מתמוסס ומתמזג בלי שום קושי לתוך מקצב הבוסה נובה שלה. מעבר חלק לגמרי. אחלה להקה.

מישהו נעמד מעליי ומפריע לי לכתוב. אני מרימה עיניים ומזהה את דודו. הוא מחייך ומתנצל שהוא מפריע לי. אנחנו מדברים במשך כמה דקות. הוא רצה לנגן פה בתופים אבל יש תור, מסתבר. אני שואלת אותו על מורה לבס, אם הוא מכיר. אנחנו נפרדים והוא הולך, אני ממשיכה לכתוב.

בינתיים מגיעים שניים-שלושה פאנקיסטים. אני מזהה אותם מאירועים אחרים בעיר. הם יפים וצועדים בגאווה טווסית. הוא עם מוהוק אסוף עכשיו בצבע כתום, היא בשיער ורוד ודוק מרטינס, אחד שחור ואחד ורוד. הם פורקים את תרמילי הגב הגדולים שלהם עם מזרונים דקים מגולגלים לרגלי אחד העצים. הם מצטרפים בשמחה לשאר האנשים, שנראה שאת חלקם הם מכירים. יש כאן בחור רוסי צעיר שפלג הגוף העליון שלו מכוסה קעקועים, כולל קעקוע של הומר סימפסון במעלה הזרוע. הוא חייכן וחברותי וחמוד. לא רחוק ממני מתיישב בחור צעיר בגופיה קרועה. הוא מחבק עצים, ואולי בגלל זה הגופיה שלו קרועה. הוא מטפס על עץ אחד ויושב עליו, אחר כך יורד ממנו והולך לטפס על עץ שני. אני חושבת על ג’וליה באטרפליי וטוב שיש בעולם מחבקי עצים, גם כשהם נתפסים תמיד כתמהונים.

בשעה חמש אחר-הצהריים מתחילה רוח קרירה ונעימה, האור שמסתנן דרך צמרות העצים נעשה רך יותר וגן העצמאות על יושביו נראה כמו פיקניק בציור של סרה. אני שמה לב שאני כותבת כבר שעתיים ומילאתי חצי מחברת. אני יודעת שהגיע הזמן להתחיל להתקפל וללכת, אבל כל כך נעים. יכולתי להמשיך לכתוב כך לנצח. רק לשבת יחפה בדשא ולכתוב. זה הכל. זה כל מה שעושה לי טוב.

בקרוב אגיע קרוב

הנסיעה של ע’ ליפן באה בצירוף מקרים כשבדיוק סיימתי לקרוא את “טוקיו הלוך וחזור” של יעקב רז. אני מנסה להיות ישרה ולא לשקר, בטח לא לעצמי, כך שאני חייבת להגיד שיש לי נקודת קנאה באנשים שנוסעים רחוק. יש לי חלומות על מסעות. עוד לא עשיתי את המסע האמריקאי הגדול. עוד לא הגעתי לדרום אמריקה וארץ האש ואנטארקטיקה. יש עוד כמה ערים באירופה שהייתי שמחה לראות, וכך גם את סין, רוסיה ולנסוע ברכבת הטרנס-סיבירית. אבל מכל המקומות שבעולם, ובוודאי שמכל מה שבעיניים מערביות (אימפריאליסטיות) נקרא “המזרח” – כאילו הוא חטיבה אחת – הארץ שהכי מושכת אותי היא יפן. לא בטוח שדווקא מנזר זן; בתור משוטטת עירונית טוקיו היא זאת שמושכת אותי יותר. אבל עדיין. יפן.

אבל ככל שנוקפות השנים אני פחות או יותר מגיעה להכרה שאת רוב המסעות האלה אני כבר לא אעשה. ככל שנוקפות השנים אני פחות או יותר מגיעה להכרה שאני ככל הנראה אסיים את חיי כאן. בעיר הזאת. אם כי אי אפשר לדעת. אבל זו לא בהכרח אפשרות גרועה. בטח כמו שאני מקנאה בנוסעים ליפן, יש אנשים שמקנאים באלה שחיים כל חייהם בעיר המסוימת הזאת. היא עיר מספיק יפה וגדולה ומורכבת ומעניינת כדי לבלות בה חיים שלמים. וחוץ מזה, בפתח המאה ה-21, כמה אנשים חיים את כל חייהם באותו מקום? זו חוויה שמאפשרת נקודת מבט מעניינת על החיים בכלל ועל המקום שאתה נשאר בו בפרט. כשאתה נשאר במקום אחד והעולם סביבך ממשיך לנוע, אתה יכול לצפות בהרבה מאוד שינויים שלא היית יכול להיות ער להם אם היית מצוי בתנועה תוך כדי גם כן.

זה מזכיר לי את כל הקליפים האלה שבהם אדם אחד עומד נטוע במקום באמצע תחנת רכבת הומה, כשכולם מסביבו נעים לכל הכיוונים. זה השקט שבעין הסערה. זה העוגן שבתוך כל הטלטלות והסערות שמסביב. כך אני מרגישה כלפי העובדה שחייתי כל חיי במקום אחד. המקום הזה היה העוגן שלי בתוך כל הסערות של חיי. כל כך הרבה אנשים עזבו כאן ורק אני נשארתי. אבל אם הם ירצו לחזור אני עדיין אהיה כאן, וזו לא תחושה רעה בכלל. להיפך. נשארתי נטועה במקום כדי לחיות במקום שלי, בקצב החיים שלי. וממילא, מה שמעניין אותי בסופו של דבר הוא מה שנמצא הכי קרוב אליי. להגיע לעומק ולא לרוחב, יש לזה ודאי איזה ערך. קרוב לעצם. קרוב לעצמי.

מוכי ירח

בחמש לפנות בוקר עדיין שוררת אפלה בחוץ. אני קמה בארבע וחצי כדי להגיע בחמש לחורשת הירח, לשיעור יוגה עם זריחה. רק שהזריחה צפויה רק עוד שעה. זר לו היה נקלע למקום היה חושב שזו סצינה מתוך ליל המתים החיים או פלישת חוטפי הגופות. 15 איש שיושבים עטופים בצעיפים ומכורבלים בשמיכות מכף רגל ועד ראש באמצע חורשת הירח. בחמש לפנות בוקר עדיין קר בחוץ. הירח הולך ומתמעט. גם הקיץ הולך ומתמעט. כמה אנשים כבר הגיעו בערב ונשארו לישון בחורשה, אז הם פרשו מחצלות והבעירו מדורה קטנה. זו סהדנה של יום שישי בבוקר, אבל אנחנו עושים משהו מיוחד כדי להיפרד מע’. ע’ הגיע לכאן לפני שנה וקצת מניו יורק, על מלגה ללימודי תיאטרון. הוא מביים מחזות פרינג’ ומתרגל גם אייקידו. הוא אומר שכשהמורה שלו בניו יורק שמעה שהוא עוזב לירושלים היא אמרה לו לחפש את המורה שלנו ליוגה ולהגיד לה שתלמד אותו כל מה שהיא יודעת. עכשיו, כמעט שנה וחצי אחרי, ע’ נוסע למנזר זן ביפן. אז אנחנו נפרדים. הוא יחסר לי בשיעורים, הקול המלא והעמוק שלו, הנוכחות השקטה והיציבה שלו.

בשש מתחילה השמש לעלות. אנחנו עוברים מהחלק הראשון של המדיטציה לחלק הגופני של התירגול. ע’ מדריך אותנו הפעם. באסכולת היוגה שאני מתרגלת כל התירגול מתבצע בעיניים עצומות, כמעט לכל אורך השעה וחצי. לי זה תמיד נעים, כי זה מאפשר לי להתמודד ביני לבין עצמי עם כל מה שאני מביאה בכל פעם לתירגול. כל פעם זה משהו אחר. דברים טובים ודברים רעים. שמחות ותסכולים. עצב עמוק ושמחה פראית. וכן, יש גם שיעורים של רוגז וחימות וטורח ותאוות וחירוק שן ושיעמום וריקנות ועייפות. ואפילו הישגיות ותחרותיות שצריך ללמוד להשאיר בצד. פעם אחת, כשהתחלתי לתרגל לפני איזה שנה וחצי, חזרתי משיעור וכתבתי הייקו:

שיעור יוגה –
אני מוקפת נערות
גומי

זה הייקו גרוע.

אבל הנקודה היא, זה לא שבאיזשהו שלב מגיעים להארה ושלווה ונירוונה ואז פורשים מהתירגול עד סוף החיים. אין כזה דבר. לשיעורי יוגה, כמו לכל דבר ולכל מקום בחיים, כל אחד מביא את עצמו ואת מה שעובר עליו באותו רגע, ועם זה הוא צריך להתמודד. לאורך תשעים דקות. וזה מה שחשוב – ההתמודדות. לא הארה, לא נירוונה ולא שלווה. רק עצם ההתמודדות, שלא נפסקת ולא מסתיימת אף פעם. כל פעם מחדש.

אבל הבוקר הזה אני לא רוצה לתרגל בעיניים עצומות. עם כל הזריחה והחורשה והעולם שמסביב, שמשנה צבעים ומראות וקולות וריחות, אני לא יכולה שלא להישאר בעיניים פקוחות. מימין נמצא בית החולים הנסן. הצרעת עדיין רודפת אחריי לכל מקום. גם כשאני הולכת כל בוקר ברגל לעבודה במורד רחוב אגרון, אני עוברת על פני מנזר סנט וינסנט של האחים הלזריסטים. לזרוס, שהוחזר לחיים בידי ישו, הוא גם הפטרון הקדוש של המצורעים. מבית המצורעים הזה בממילא באמצע המאה ה-19 עבר הטיפול בצרעת לבית החולים בטלביה.

אני לא יכולה לזכור מתי בפעם האחרונה ראיתי את הזריחה. השמיים משנים צבעים מורוד לסגלגל לתכול והאור הולך ומתבהר ומצהיב. גם את ההרפיה והמנוחה בשכיבה על הגב אני עדיין עושה, בניגוד למנהגי הרגיל, בעיניים פקוחות. אני מתבוננת מלמטה למעלה אל צמרות האורנים העצומים, העתיקים, מלאים באצטרובלים. ואני חושבת לעצמי שאני חייבת לצאת קצת יותר אל הטבע. גם אם זו רק חורשת אורנים באמצע העיר.

אחרי החלק הגופני אנחנו שרים מנטרות, וזו כבר שעת בוקר מוקדמת שבה אנשים נורמליים מוציאים את הכלבים שלהם לטיול. הם מסתכלים עלינו במבט מוזר, אבל הכלבים שלהם שמחים. הנה בא גם יוחנן, ספק הומלס ספק תשוש נפש שמסתובב כאן באיזור. הוא לא מזיק. איי לאב יו פיפל, הוא קורא לעברנו ופורש זרועות. אנחנו מחייכים אליו. בני ירושלים, הוא שר, בני ירושלים, במבטא האמריקאי שלו. רק אחר כך אני קולטת שהוא בעצם שר בנה ירושלים. יש לו משקפיים עבים ושיער אפור ארוך, עבות ופרוע, וזקן ארוך, עבות ופרוע עוד יותר.

בשבע וחצי אנחנו מסיימים את הסהדנה. אחרי שעתיים וחצי כבר אור בוקר מלא. אנחנו מרתיחים קומקום מים ומכינים תה. כל אחד הביא משהו, אז יש ארוחת בוקר. לחם וירקות ופירות וגרנולה וחלב סויה ודבש וריבה ועוגות ועוגיות מקמח מלא. שפע. אין שום מילה אחרת לתאר את זה.

אנחנו נפרדים מע’ שאומר שהוא ייקח איתו את כל מה שהוא למד בתירגולי היוגה לחיי הזן החדשים שלו בהרים אי שם ביפן.

It’s part of what I do, הוא אומר.
It’s part of who you are, אני אומרת לו. ואז אני אומרת לו גם, Have a beautiful journey.

גם את, הוא אומר לי בעברית עם המבטא שלו.

כל אחד משנינו מצמיד את כפות ידיו בנמסטה. על מפתח הלב. אנחנו קדים אחד בפני השנייה בחיוך.
סאט נאם
סאט נאם