קתדרלות, או לרקוד על ארכיטקטורה

השבוע שחלף היה מוזיקלי מאוד. זה התחיל בהופעה של אורן עמברצ’י באוגנדה ביום שני בערב. ראיתי את עמברצ’י כבר פעמיים בעבר, פעם לבד לגמרי, ופעם בהרכב צדדי שמסתעף מסאן-או האגדתית. עמברצ’י הוא בנאי של סאונד. הוא מתחיל מהיסוד, מניח שכבה ראשונה ובסיסית של צלילים, וממשיך לבנות את זה הלאה, מהיסודות למעלה. כמו קתדרלה. התוצאה, לפחות באוזניי, גם יפה כמו קתדרלה. הפעם הוא עם מתופף בשם רובי אבנהיים, ובאמת, הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לחדרון ההופעות הקטן זה סט תופים ענקי, שיחד עם השולחן עם כל המכשירים החשמליים של עמברצ’י, חוסמים בערך שני שליש מהחדרון כולו. מה שמשאיר, כמובן, מעט מקום לקהל, ומה שאומר שהולך להיות כאן דחוס.

וזה אכן היה דחוס. בגלל שגם עמברצ’י וגם אבנהיים ניגנו בישיבה, אני חושבת שאף אחד, למעט הבודדים שעמדו בשורה הראשונה, לא היה יכול לראות כלום. אז יצאתי החוצה לחלל הממוזג של הבר, וישבתי על הספה ונעצתי עיניים בנקודה לא ממוקדת בתקרה, ופשוט המשכתי להאזין. מה שהרשים אותי במיוחד בסט של עמברצ’י ואבנהיים זה ההפגנה המדויקת של איפוק ושליטה. זה ראוי לציון דווקא בגלל שפוטנציאל הרעש-לשם-רעש וההתחרעות-לשם-אקספרימנטליות (עלק) הוא כל כך גדול במוזיקה מהסוג הזה. אבל זה לא מה שהיה – מה שהיה זה שהם ניגנו מיליון גוונים וניואנסים עדינים של צלילים ובנו מהם מבנה מלודי רב שכבתי, אטמוספרי, חללי, מלמטה למעלה ואז לצדדים, עד שבסוף ניצבה שם קתדרלה עצומה של סאונד.

לפני ההופעה של עמברצ’י ואבנהיים ניגן אורי קריסטל – סאבסוניק מהימים של מחזור 2002 של פאקט – סט לא ארוך, מלודי אבל אפל, עם גרוב עמוק ופועם, יפה מאוד. אפשר היה כמעט לשמוע את זה חי ונושם. מצד שני, אולי אלה היו הנשימות העמוקות של הבחור שעמד מאחוריי. יכולתי להרגיש את הנשיפות שלו על השכמות החשופות שלי. זה לא היה בלתי נעים.

ביום רביעי בערב חזרתי לאוגנדה בשביל המג’יק מארקרז. המג’יק מארקרז הם שלישייה אמריקאית של בס-גיטרה-תופים, עם תוספת של אורגן וצלילים אלקטרוניים לפעמים. מה שהתחיל כסלואו-קור נבנה לאט לאט, ועד סוף ההופעה הסתיים כבר בחירור אוזניים מדמם. זו היתה הופעה דחוסה, אינטנסיבית, טעונה מאוד. לפרקים היה נדמה שהסולנית-גיטריסטית שלהם, אליסה אמברוג’יו, בשמלה שחורה צנועה ומכסה טפח וטפחיים, מבצעת טקס גירוש שדים פרטי ואישי משלה – בחלקים היותר צפופים ומהפנטים, מוזיקלית ורגשית, היא שרה כשהיא כפופה או כורעת על הרצפה וכמעט זוחלת. זה היה מופע של זעקות ולחישות. לא את כל המילים שלה אפשר היה להבין מבעד לחומת הצליל, אבל אפשר היה להרגיש בכוח הרגשי העצום, הגולמי והטעון של זה. ועם כל הדיסטורשן, הפידבק והצפצופים, זה היה גם מלודי מאוד. כשהם סיימו ועזבו התכופפתי לקחת את הסט-ליסט שלהם שהיה מונח על השטיח הפרסי המרופט. בכתב יד באותיות גדולות נרשמו השירים שהם ניגנו: Shells, Don’t Talk, State Numbers, Taste, Last of the Line, Tico FEO, Axis.

את המג’יק מארקרז חיממה בחורה ענוגה בשם זואי פולנסקי (אני חושבת), בלוויית בס בלבד. אבל זה לא נגמר גם בזה. לקראת חצות, כמו Rocky Horror Picture Show, עלו לנגן גם אשכרה מתים. במחשבה ראשונה, לא יכול היה להיות הבדל מנטלי ומוזיקלי גדול יותר בין אשכרה מתים לבין המג’יק מארקרז. אבל כמה צלילים בודדים לתוך ההופעה שלהם משהו נעשה קרוב וטבעי יותר – אולי בצלילים הבסיסיים של הגיטרות, אולי בהליכה עד הסוף של שתי הלהקות – אם כי כל אחת באופן אחר, כמובן, כנגזר מאופייה השונה. כך או כך, לא היתה שום בעיה לראות את אשכרה מתים מנגנים על אותם שני מטרים רבועים רק 15 דקות אחרי המג’יק מארקרז. ואולי זה בכלל בגלל שמוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, ורוק הוא מטריה רחבה דיה להכיל בנוחות הרבה סגנונות וצורות ביטוי אישיות, כך שכל מה שמשנה בסופו של דבר זה האם המוזיקה טובה.

אני יודעת שאני משוחדת ביחס לאשכרה מתים כי כבר מזמן כתבתי שהם טובים, אבל לא ראיתי אותם כמה חודשים, ובקיץ הזה הם הופיעו המון, וזה הפך אותם למשופשפים ומעולים. היה נחמד לראות שלא מעט אנשים נשארו אחרי המג’יק מארקרז כדי לראות גם אותם. אשכרה יש להם כבר גם גרופיות (או שאולי אלה החברות שלהם). אני, בכל אופן, אוהבת את הכריזמה של הסולן שלהם, שנעה בין אדישות לזעם: הפעם הוא התפתל גם על הרצפה וצרח ולא נשאר רק בטון המונוטוני הרגיל שלו; יש להם מתופף נמרץ ונחרץ, אבל יותר מכל, הגרעין המרכזי של אשכרה מתים בעיניי, ומה שהופך אותם לכל כך טובים, זה הגיטריסט והבסיסט שלהם. וליתר דיוק – האופן שבו הם מנגנים ביחד, כיחידה הדוקה וסגורה אחת. אי אפשר לנצח אותם. מהריף הרוקנ’רולי, הגאראג’י, הבסיסי ביותר שהם השמיעו כשהם ניצבים פנים אל פנים זה מול זה, סיגריות שמוטות להם מהפה כמו הפרחחים שהם באמת, שלא לדבר על בלורית הפיפטיז והחולצה המכופתרת עם צווארון עומד בהתאם של הבסיסט – זה היה רוקנ’רול בסיסי, גולמי, ראשוני ומענג ברמות לא שכיחות. אשכרה חייבים לראות אותם חיים.

וכל המוזיקה הזאת בשבוע החולף הזכירה לי שוב את העניין לגבי הופעות חיות: זה נקרא הופעות חיות לא בגלל שמנגנים אותן חי, אלא בגלל שבמיטבן, הן גורמות למאזינים ולצופים בהן להרגיש כל כך חיים.

חרוסלמה, באהבה ובסיאוב

ההופעה של “פסיכופט צעיר” היום בצהריים באוגנדה התיישבה לי בדיוק על הוריד הפתוח של בלוז שישי בצהריים. שירי הפוסט-פאנק פרוטו-גראנג’ שלהם הישר מהאייטיז האפלוליות התיישבו לי בדיוק על אווירת האפוקליפסה שמלווה אותי כבר שבוע, מאז פרשת החניון המזויין משבוע שעבר. לראשונה מזה כמה שנים יש לי שוב מחשבות על עזיבה. מה שאומר עד כמה הכל כאן שביר, מתפורר בקלות. רק 15 או 20 אנשים היו בהופעה של “פסיכופט” באוגנדה, למרות שלדעתי זו היתה יותר הופעה של “נוודי האוכף” מאשר “פסיכופט”, אם כי מינוס אוהד פישוף. טוב, יוּ קנט אולווייז גט ווט יוּ וונט. וככה או ככה כל ההרכבים האלה הם אוף-“הפה והטלפיים” ואוף-אוף-“נושאי המגבעת”. טוב, לא משנה. אני מתחילה להסתבך. מי שהופיעו, בקיצור, היו רוגל אלפר, רם אוריון ואסף גברון (לרגל ההשקה של “אוכל בעמידה”). עם גיטרה אקוסטית רוגל אלפר הוא נביא זעם עממי, בן למסורת ארוכה ומפוארת של זמרי עם נודדים. אסף גברון הוא איש מצחיק, והקאבר המתורגם לעברית של Urgent של פורינר (“להקת נכרי”) מזכיר שעבודת-היומיום שלו היא תרגום וכתיבה (השבוע קניתי בדיוק – סופסוף – את התרגום החדש ל”9 סיפורים” של סאלינג’ר, שיהיה לי בבית לצד התרגום הישן). ועם גיטרת פיווי אדומה חמושה ומחושמלת בשלל פדאלים, רם אוריון הוא גיבור גיטרה אמיתי.

קשה לעמוד בפני השילוב של גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית, במיוחד כשהבלדות של פסיכופט/הנוודים הן כל כך קורעות, לשני הכיוונים. הן יכולות להתפרש כשטותניקיות ומצחיקות, אבל הן גם ישירות ומכאיבות ושורטות. הן יכולות להיות לגמרי מלנכוליות וקודרות, או שאולי זה רק המצברוח שלי. כי כשהם שרים “ויקטור לעולם לא תעבוד בעיר יותר / חפש לך מקום אחר / לא נשאר לך פה אף חבר”, בא לי להתחיל לבכות. אף אחד מהאנשים שהכרתי לא נשאר בעיר. כולם עזבו. הדור שלי הוא דור אבוד ולמה רק אני מתעקשת עוד להישאר. או “חרוסלמה”, שכתבו פישוף וגברון אבל לי הוא נשמע יונה-וולכי-קומפלט-עם-לחן-אילן-וירצברגי. הו האייטיז, בציר טוב, אבל גם השנים שבהן העיר הזאת התחילה להתפורר. לא פלא שהאי.פי. של ההרכב נושא את השם “כאב לב”.

זו היתה הופעה קצרה מדי, אבל אינטנסיבית ומיוזעת וטובה. ופוצעת. ההופעה הזאת היתה כמו הרואין בשבילי – היא לא החמיצה אף וריד*. אחריה ישבתי בקצה הבר והזמנתי הפוך כדי להטביע את היגון, ופטר תיקלט דברים טובים. עד שהוא הגיע ל”דיאן”, שהוא במקור שיר של האסקר-דו, גם אם הביצוע המוכר יותר שלו הוא של ת’ראפי(?). עכשיו כשכבר קיץ אני צריכה באמת למצוא את הגופיה של האסקר-דו שלי שקבורה עמוק בארון. האסקר-דו ובוב מולד ידעו הכל על בלוז של ערים שחונקות אותך. על בלוז של ערים שתקועות באמצע הכלום והאינסוף כמו מיניאפוליס וחרוסלמה. אין לי אוויר כאן, אין לי מרחב, הכל שסוע ומתפורר, שום דבר לא מתחבר ומתלכד, ואני לא שייכת לכלום ולאף אחד. אני משלמת ועוזבת והולכת הביתה. בדרך אני חושבת לעצמי שאולי הבלוז הזה הוא גם תוצאה של בדידות מתמשכת יתר על המידה ואולי הגיע הזמן לשקול בכל זאת פירסום מכרז לתפקיד בן זוג. כמה אני יכולה להישאר עוד לבד. או שאולי זו העובדה שהתחלתי לעבוד השבוע במקום חדש, וכמה אני יכולה כל כמה שנים להפוך ולשנות את החיים שלי. אני מתגעגעת לקצת סדר ויציבות לאורך זמן. ורק כשאני חוצה בסוף את רחביה, עם כל העצים והצמחייה ושמש אחר-צהריים נעימה, משהו בפנים אצלי קצת מתרכך ונרגע. אולי זה היופי שמספק לי מזור וארוּכה. העיר הזאת היא מקור לכל כך הרבה מהמכאובים שלי, אבל היא גם מקור נחמה. הייתי צריכה לקרוא לבלוג הזה “מתחת לגשר”, חרוסלמה.

* ג’פרי לי פירס (Gun Club)

לילה בעיר

מוסה ואני הודפים את דלת הזכוכית ומסיטים את הוילון הכבד, ונכנסים לתוך התאורה הכתומה-אדומה-עמומה של ה”טיפה”. הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שהמקום נראה כמו מאורת זוחלים קדמונית. הדבר השני שעולה לי בראש זה “יוווווווּ, מגניב”. ארבעה גברים יושבים על הבר שמעברו השני ניצבת הברמנית. הם מציצים לאחור כשאנחנו מתיישבים ליד שולחן בפינה. מוסה מזמין וודקה-אשכוליות, אני עם דיאט קולה. אני עדיין לא שותה אלכוהול. ברקע פי.ג’יי הרווי. מוסה אומר שהוא לא היה כאן מאז שהמקום היה עוד הרוזה. גם אני לא. אני מתבוננת סביב וכאמור, מוצא חן לי כאן. יש על הקירות כמה ציורים גדולים, אקספרסיביים, אין לי מושג של מי, אבל הם טובים. המוזיקה מעולה. הברמנית מדברת עם הגברים שלה על הבר, שני טיפוסים לא ברורים מגיחים ויוצאים, הדלת נפתחת וזוג חבוק נכנס פנימה כמו צמד שנמלט על נפשו אל מקום מסתור ומקלט. היא בחורה שחורה מהממת עם תסרוקת אפרו, הוא גבר צעיר מטורזן שנראה כמו אלביס. המקום הזה הוא קצת כמו טווין פיקס. מוסה עצמו לובש עדיין את בגדי יום העבודה התאגידיים שלו, מה שאומר שהוא מאוד אלגנטי הערב: מכנסיים שחורים עם פסים לבנים דקיקים, חולצה מכופתרת בהירה עם פסים דקים תכולים-אפורים, וחפתים אדומים(!). זה התחכום הניו יורקי שלו.

המוזיקה מתחלפת לטריפ-הופ, משהו מנגזרות מאסיב אטאק/טריקי/מרטינה טופלי-בירד. מוזיקה אורבנית לשעת לילה מאוחרת. כשהעיניים שלי הופכות לשני חרכים צרים אנחנו יוצאים אל הרחובות הקפואים, הריקים, השוממים של מחנה יהודה בלילה. בסטייקיית חצות ובסימה האורות עוד דולקים וכמה אנשים עם כיפות לבנות גדולות וזקנים לבנים גדולים עוד יותר יושבים בפנים ואוכלים ומדברים. אולי על ביאת המשיח. הערב של מוסה ושלי בשוק התחיל מוקדם יותר בערב, בסמטה של מזרחי, עם הרכב רבטיקו שניגן מוזיקת נשמה יוונית וכל הסמטה רקדה ושתתה ואכלה כאילו היתה חמארה אחת גדולה. היו שם הרבה אנשים – חציים מבוגרים וחציים צעירים מאוד, חלקם תיירים אמריקאיים ומרביתם מקומיים, כמה חובשי כיפות, כמה הומואים שרקדו כמובן הכי יפה, ושני כלבים. ההרכב נקרא “פרח אדום”, והוא כלל קונטרבס, גיטרה אקוסטית, בוזוקי, כינור, וזמרת נדיבת חמוקיים ונדיבה עוד יותר בקול שלה. היא מנגנת גם על כלי הקשה, בעיקר קסטנייטות. ההרכב הזה הוא של תומר כץ, והוא זה שמנגן על הבוזוקי וגם שר.

במכונית של מוסה, שמשייטת בשקט בתוך חשכת הליל כמו ספינת חלל, אנחנו מדברים על התקליטים של יהודה פוליקר. על “עיניים שלי” ושאר האלבומים היווניים שלו, על בנזין, על “אפר ואבק”, על המלחמה ההיא ועל הצילום ההוא, ואיזה גילוי מהמם זה היה להבין פתאום שאתה דור שני. שפתאום יש לזה שם ואפשר לדבר על זה.

* * *

שישי בערב, מוצאי חג השבועות וערב שבת, סופשבוע ארוך, העיר נטושה ועומדת מלכת. ברחוב יפו החרב מהלכות רק קבוצות של דתיים וחרדים בדרך לתפילה. באוגנדה מופיעים מריה אוצ’ר ורייסקינדר, ואין יותר משישה אנשים במקום. כולל שניהם וכולל איתמר, הבעלים. ואני. למריה אוצ’ר יש חצאית מיני מג’ינס, טייץ שחורים עבים, משקפיים גדולים ונעלי עקב משנות החמישים או השישים, שיער ארוך ופוני שגזור רע במתכוון, וציפורניים שצבועות לק צהוב. מריה אוצ’ר שרה באנגלית, מדברת בעברית וחיה בברלין. היא מנגנת על גיטרה אקוסטית בצבע בורדו, ובחדר הקטן עם כל כך מעט אנשים היא לא זקוקה אפילו למיקרופון. המוזיקה והשירה שלה נשמעים לי איפשהו בין פי.ג’יי הרווי וקריסטין הרש. אפשר לקרוא לזה פריק פולק, או קוויר פולק, או מה שזה לא יהיה, אבל בגלל האומץ והנחישות להופיע גם כשאין ממש קהל, ועם מיצב למרגלותיה שכולל דילדו בצבע ירוק זרחני – מריה אוצ’ר היא בעיניי פאנקיסטית. ברלינאית.

נזכרתי שכבר שמעתי בעבר את רייסקינדר, אבל איכשהו נעלם מעיניי שהוא הסולן של אשכרה מתים. הפעם, שלא עם להקת גיטרה-בס-תופים, זה רק הוא והטייפ ואיזה מכשיר דיגיטלי, שעל רקע מוזיקת הצעצועים האלקטרונית שהם מפיקים הוא שר את הטקסטים הסרקסטיים-אפוקליפטיים שלו. השילוב הזה גורם למוזיקה שלו להיות מצחיקה ומדכאת בו זמנית ובמידות שוות. בשיאו של הסט החדר מתמלא במספר שיא של 17(!) צופים. זה בגלל שהגיעו תל אביבים. אפשר לראות עליהם שהם תל אביבים ממרחק 60 ק”מ. אני שומעת אותם מדברים על מקומות אופנתיים כמו הפרוזדור ועל ה”סצינה”. זו הסצינה התל אביבית שאני שונאת. תמיד גרסתי שאחד הההבדלים בין ירושלים לתל אביב הוא שבירושלים יש קהילה ובתל אביב יש סצינה*. לידי נדחקת כוסית תל אביבית ומתחילה להתפתל בעוויתות עם המוזיקה. אני מרסנת דחף להכניס לה מרפק בצלעות. אוגנדה תחת כיבוש תל אביבי זה לא כיף. אני נזכרת בחברים הסיאטליים שלי שדיברו תמיד בתסכול על הפלישה התיירותית מקליפורניה, שמחללת את כל המקומות הקדושים, האותנטיים, האמיתיים, המקומיים “שלהם”. אני יכולה להבין את זה. Oh well, whatever, nevermind.

* ולא רק במוזיקה.

בוּגי סמוראי

תצויה נקטאני (Tatsuya Nakatani) באוגנדה, מופע סולו של תיפוף וכלי הקשה. זה לא דומה לשום דבר שעולה בראש כשחושבים על תיפוף ועל מתופפים. הוא מותח את גבולות הכלי והאומנות – והמיומנות – שלו למחוזות אחרים. זו לא מוזיקה קלה, אני מתארת לעצמי ש”אקספרימנטלית” היא מילת תואר שמתארת את זה הכי קרוב שאפשר. מדהים כמה הרבה אפשר להפיק מכל כך מעט – סט התופים שלו מורכב מארבעה תופים בסך הכל: גונג, תוף דוּד, תוף רגל (שקוף ומינימליסטי כמו כל הסט) ועוד תוף קטן. זה הכל. הוא גם כמעט לא מנגן על התופים עם מקלות בכלל. כשהוא מנגן על התופים עם קשת של צ’לו, התוף הופך לכלי מיתר. כשהוא מנגן על התוף עם הפה(!) באמצעות מצילה, התוף הופך לכלי נשיפה. אחר-כך כשהוא מנגן דואו עם אסיף צחר (סקסופון) מסתבר שהסקסופון יכול להיות כלי הקשה, והתוף כלי נשיפה. גם עם אסיף צחר המוזיקה לא הופכת להיות קונבנציונלית יותר – יצא לי לראות את אסיף בהופעה לפני שנה ב”דילה”* והוא מנגן ג’אז חופשי, מאולתר, ו-טוב, אקספרימנטלי. לא היו יותר מ-15 אנשים בחדר ההופעות של אוגנדה, אבל היתה אווירה אינטימית, קשובה ופתוחה מאוד.

לפני ההופעה ישבתי כרגיל בקצה הבר, הזמנתי הפוך וקראתי; הוצאתי את העיניים בתאורה העמומה, ליתר דיוק. אבל לא יכולתי להתאפק מפני שבהוצאה עצמית של אוגנדה יצא אוסף הטורים של אסף גברון “אוכל בעמידה”. אני אצטרך לקרוא את זה מעטיפה לעטיפה ביסודיות כדי שאוכל לכתוב על זה יותר. אבל עצם הוצאת הספר הזה לאור, עצם העובדה שאוגנדה מוציאים לאור – שני אלה שימחו אותי מאוד. שימח אותי מאוד גם שעד שההופעה התחילה התנגנו ברקע “אשכרה מתים”. אני חושבת שאני אשכרה מתה עליהם. הם בעיניי אחת מלהקות הפאנק המוצלחות ביותר שפועלות כרגע בסביבה. מכיוון שתוחלת החיים הממוצעת של להקת פאנק היא לרוב כשל פרפר – תמצמץ והיא איננה – אני חייבת לתפוס אותם שוב בהופעה בהזדמנות הקרובה ביותר, רגע לפני שהם מתפרקים על רקע “חילוקי דעות אמנותיים”.

אתמול בצהריים “דג מלוח” בגן העצמאות. אני נמרחת על פיסת צל מתחת לעצים הגבוהים, להקה מנגנת גרוב עצל, שמשי ונמרח גם כן. מושלם. הרבה אנשים, כולם נינוחים ומחייכים. כמה כלבים לא יודעים את נפשם מרוב שמחה ומתרוצצים בחבורות. כמה אנשים משחקים כדורעף מדשאות. כיף גדול. מחר חזרה לעוד שבוע עבודה שנוא. אם יש משהו שמנחם אותי זו המחשבה על כך שמאי התחיל והקיץ מעבר לפינה. למרות שחורף הוא ללא ספק העונה החביבה עליי, הקיץ מביא איתו באמתחתו אינספור אירועים, הופעות, פסטיבלים וכו’. אני מרגישה שזה עומד להתחיל.

*ז”ל. ממש מצער אותי שהמקום הזה נסגר. השילוב של אינפו-שופּ אלטרנטיבי, יחד עם חלל הופעות ותצוגות, יחד עם בית קפה ומטבח טבעוני, הוא משהו נחוץ מאוד בכל נוף אורבני.

פורענות

פסח, צהרי יום שישי, העיר התרוקנה מיושביה הקבועים והתמלאה בנחילים של עולי רגל ותיירים. אני מפלסת לי דרך במורד המדרחוב, חותכת דרך ההמון הסואן ברחוב יפו ופונה ברחוב החבצלת הרחק מהמון מתהולל. כאן כבר שקט ודומם. באוגנדה שומם. רק שני אנשים מארחים לפטר לחברה ואני מתיישבת בקצה הבר. ברקע מתנגנות מעליות הקומה ה-13 ואחר-כך 3ח’. כבר שכחתי כמעט איך נשמעת מוזיקה חיה, איך זה לראות ולשמוע להקה מנגנת. רציתי לראות לפני שבועיים את אכזבות ולבנון באוגנדה, אבל נאמנים לשמם, אכזבות איכזבו וביטלו ברגע האחרון את ההופעה. אני מקווה עוד לתפוס אותם מתישהו חיים, לבדוק מקרוב אם המוזיקה שלהם אינטליגנטית יותר מהשם האידיוטי שהם בחרו לעצמם. אחר-כך היה איזה מוצאי שבת בבאסס עם הופעות של TV Buddhas וערופי שפתיים, אבל אני לא הולכת לשום הופעה במוצ”ש שמתחילה אחרי 23:00 כשלמחרת אני צריכה להתחיל שבוע עבודה ב-8:00.

אז צהרי יום שישי ודוקטלון באוגנדה נשמעים לי בסדר גמור. דוקטלון וסנסנה הם פרוייקטים של צפריר צורי, שהוא גיטריסט מוכשר מאוד, מוזיקלי מאוד, ויוצא דופן מאוד. יצא לי לראות אותו פעמיים, גם לבד וגם עם להקה. אני מחבבת ומעריכה את הדברים שהוא עושה. אני מחבבת ומעריכה כל אחד שעושה משהו שהוא בניגוד לכל הסיכויים. אנשים כאלה הם מקור ההשראה הגדול ביותר שלי. הפעם הוא בהרכב של גיטרה-בס-תופים. הם פורקים ציוד מפיאט אונו ישנה שחונה בסימטה הקטנה וחוסמת את כל הפתח. בינתיים מגיע עוד קומץ אנשים, אבל גם כשהם מתחילים לנגן אין בחדרון הקטן של אוגנדה יותר מ-7-8 אנשים. בנים. רק אני ובחורה צעירה, החברה של קוון הבסיסט, נמצאות שם בחברת גברים. בניגוד לפעמיים הקודמות שראיתי את דוקטלון/סנסנה בהופעה, המוזיקה הפעם כבדה וקשה הרבה יותר. ריפים מטאליים. קצת קשה לי עם זה. אני יודעת שלא תמיד יופי הוא התכונה היחידה או החשובה ביותר במוזיקה. לפעמים יש ערך למוזיקה קשה, אגרסיבית, מכוערת, כדי לשקף קושי, אגרסיביות וכיעור בחיים, או אצל המאזין. לפעמים אני מסוגלת להתמודד עם זה, אבל הפעם זה בעיקר מחורר לי את האוזניים ומכניס אותי לחוסר שקט, מתח ועצבנות. אחרי שלושה-ארבעה קטעים אני יוצאת החוצה. ודווקא שם, כשאני יושבת על אחת הספות בחוץ, נשענת על הקיר של חדר ההופעות, אני מסוגלת להקשיב למוזיקה הזאת יותר בקלות. פתאום זה לא בליל חסר-פשר של רעש מסיבי וסמיך, אלא צלילים וכלים שונים ומובחנים.

איתמר יוצא לשבת בחוץ עם כוס בירה. עוד כמה אנשים יושבים או מסתובבים בחוץ. נעים. שמש ועננים, אור וצל, רוח וטמפרטורות משחקים תופסת ומחבואים בסמטה. מדי פעם עוברת מכונית וכולם נדבקים לקיר. שני נערים צעירים חוצים את הסמטה, הם נראים בני לא יותר משש-עשרה. הם רזים, אחד מהם גבוה והשני נמוך יותר. כשהם מתקרבים ועוברים לידי אני רואה שלנער הנמוך יש צלקת עבה ובולטת שחותכת לו את כל הצוואר כאילו מישהו שיסף לו את הגרון. מתחת לאוזן, מטפסת במעלה הסנטר, מגיעה כמעט עד לזווית הפה. הוא רק ילד. מי חתך אותך ילד? מי עשה לך את זה? העולם הזה מלא רוע וכיעור. מי מיקם את אוגנדה בסמטה שנפתחת אל גדרות התיל של בית המעצר במגרש הרוסים. מי קבע מולה דלת פלדה כבדה וחתומה עם השלט נוער חשיפה שעושה לי רע כל פעם מחדש. מי כתב לידה כתובת נאצה כמעט בלתי מורגשת בגנות המשטרה. כמה זמן לא נתקלתי בכתובת הזאת. היא היתה משורבטת על הקיר בחדר של עומר. האם היא היתה שם כשבאו השוטרים? אני כבר לא זוכרת. אני צריכה לשאול את עומר. העולם הזה מלא רוע וכיעור וזכרונות רעים, נעשה לי דחוס מדי ומעיק מדי ואני רוצה לקום וללכת. ההופעה הזאת היא לא טובה. אבל אז, מהעבר השני של הקיר, קוון מתחיל לנגן בס מלודי מאוד שממסמר אותי למקום והוא מושך את זה עוד ועוד עם הגיטרה והתופים שמצטרפים ושכחתי כבר איזה בסיסט נהדר הוא ופתאום זה יפה ואני נזכרת איך זה כשמוזיקה חיה מצליחה לעטוף אותך ולהפנט אותך וזה כמו מדיטציה כי היא מנתקת אותך מהזרם הבלתי פוסק של המחשבות והטרדות שלך וכל מה שיש זה המוזיקה הזאת עכשיו והלהקה הזאת שמנגנת כאן והבס המלודי הזה שנמשך לאורך 17 דקות מתוקות לאין קץ ורק כשזה נגמר אני קמה והולכת.

אפור מטאלי

 

הופעות חיות בצהרי שישי מתים הולכות ומתבררות כקונספט מעולה. במיוחד בצהרי שישי האחרון שבו שמיכת עננים חונקת וקור חודר איימו לחלחל לי לתוך הנשמה. בצהרי היום בתקליט ובאוגנדה, כלומר דלת אל דלת, מנגנות ארבע להקות גיטרות שמותחות ביניהן את המנעד שבין הארדקור, פאנק, מטאל ונויז. דליילה, אשכרה מתים, D9 ומונדו גקו. מצוין, אני חושבת. דיסטורשן נשמע לי כמו פסקול הולם לצהריים אפורים מטאליים (אפורים מנטליים?) כאלה.

 

“התקליט” נראה ומרגיש כמו פאב אנגלי, ואני מתיישבת בקצה הבר. אי שם בראשית האינטרנט היה אתר בשם Breakup Girl (אני חושבת שהוא קיים עדיין עד היום), ואחת הדמויות הקבועות בסיפורים שבאתר היתה “האיש בקצה הבר” – זה ששותה בשתיקה בחסות האפלה, ורק בשעות הקטנות שלפני סגירה הוא פותח את פיו ומספר על ההחמצות הגדולות של חייו. אז הוא קם ונעלם לתוך החשיכה. אני חושבת שהגעתי לשלב בסיבובי ההופעות שלי שבו אני מרגישה כמו האישה בקצה הבר. ההבדל היחידי הוא העובדה המשמחת – או המצערת, תלוי את מי שואלים – שאני לא נוגעת באלכוהול. אלמלא הפילה עליי הברמנית הקשוחה של התקליט את חיתתה הייתי מזמינה כוס תה, אבל אני פוחדת שהיא תוציא לי צו הרחקה למוסד הגריאטרי הקרוב, אז אני מחכה בשקט שתתחיל ההופעה של דליילה.

 

אני לא יכולה להגיד שדליילה הסעירו אותי, אבל לא בטוח שזה לגמרי באשמתם. אחר כך הבנתי שאחד ממקורות ההשפעה הגדולים שלהם הם סוניק יות’, וסוניק יות’ היא אחת הלהקות השנואות עליי בתבל. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שאני שונאת אותם דווקא בגלל שהם כל כך מזכירים לי את עצמי: תיאורטיקנים קונספטואליים שעושים אינטלקטואליזציית-יתר של מוזיקה. אשכרה מתים, לעומת זאת, היו לגמרי חיים עם הפאנק הבועט והנשכני שלהם, שמגיע מהבטן ולא מהמוח, תודה לאל. אני חושבת שהם מופיעים באוגנדה בליל הסילבסטר, וזו אופציה אלטרנטיבית נחמדה לערב הזה למי שמחפש. זה כמובן לא רלוונטי למי שנוהג באדיקות כבר שנים להיכנס בערב הסילבסטר למיטה בשעה תשע בערב, כמנהגו גם בערב פורים ובערב יום העצמאות. חוץ מזה מלחמה עכשיו, ואני מנסה להצחיק את עצמי אבל בפנים יש לי גוש מבטון ומתכת.

 

אחרי שהתפזרה הפגנת הפוגו הקטנה סביב אשכרה מתים – ממושבי בקצה הבר ספרתי בערך 15 בנים, וחוץ ממני ומהברמנית היתה במקום רק עוד נערה אחת, וזה קצת מעציב, ששלושים שנה אחרי פרוץ הפאנק עדיין קשה למצוא בנות בקהל בהופעות פאנק בארץ – הלכתי בעקבות רעש הניסור לאוגנדה. מה שאני יכולה להגיד על מונדו גקו הוא רק שהסולן שלהם נראה כמו הנרי רולינס הצעיר, ושאם ליד אשכרה מתים דליילה נראים כמו להקת רוק נוצרית, הרי שליד מונדו גקו אשכרה מתים נראים כמו פאנקיסטים במשרה חלקית. מספיק היה להעיף מבט חטוף בקהל שלהם. גברים בלבד, שחור וקעקועים, קנקלים שלא נראו לי כמו ספרייט דווקא – איכשהו באלטיקה נראית לי ניחוש יותר סביר. אני לא חושבת שנשארתי שם יותר משלושים שניות. במקום כזה אני לא יכולה אפילו להיות האישה בקצה הבר. זה הרבה מעבר ללהיות סתם מוזרה ולא שייכת, באה ונעלמת. אז אני קונה חוברת קומיקס של דולה יבנה ופטר נותן לי חוברת אחת ממפעלות MFM וכרגיל אני אסירת תודה על זה שהוא פשוט קיים, כי העולם הוא מקום קצת יותר טוב כשהוא בסביבה וממשיך בעקביות ובעקשנות להוציא את MFM. תודה, מותק. נתראה בקצה הבר.

 

על אדמה מבורכת

זה רק צירוף מקרים שיומיים לפני שאני הולכת בצהרי יום שישי לאוגנדה לראות את פתיחת התערוכה הוצלו מן התופת, אני מוצאת בפינה שכוחה במרפסת את הסרט על אדמה מקולקלת של רן אייזנשטדט ויורם אליקים, שמתעד בדיוק אותן להקות (נושאי המגבעת, 3ח’, סרטן השד, ישראל) שפעלו בפרגוד בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. זה רק צירוף מקרים שיחד עם אותה קלטת וידיאו של  “על אדמה מקולקלת”, אני מוצאת גם גיליון ישן של “סופשבוע” של מעריב מתאריך 2.8.2002 ובו כתבה גדולה על יורם אליקים והלייבל שלו “פאקט”. וזה רק צירוף מקרים שיומיים אחרי שניר ברקת זוכה בבחירות לראשות העירייה והעיר “חוזרת” לידיים חילוניות, נפתחת התערוכה הזאת באוגנדה. זה רק צירוף מקרים.

 

או שמא לא?

 

זה אולי צירוף מקרים למתבונן מן החוץ. אבל למי שחי בעיר הזאת מספיק שנים, ולמי שמכיר לפחות חלק מהאנשים שפועלים בה, הנקודות מתחילות להתחבר. יש כאן סיפור שנמשך כבר לאורך עשרים שנה לפחות, שרוחש ומבעבע מתחת לפני השטח כבר הרבה זמן, ויום אחד מישהו יצטרך לכתוב את הסיפור הזה במלואו.

 

בשנות השבעים פעל תיאטרון “פרגוד” של אריה מארק ברחוב בצלאל כמקום להצגות פרינג’ ולמוזיקת ג’אז. זה השתנה באמצע שנות השמונים כשאריה מארק עבר לנהל את תיאטרון ז’ראר בכר ומסר את ניהול פרגוד לידי בן יהוה, איש להקת ישראל. ישראל הסיטו את הפרגוד בפני שורה של להקות צעירות, שאם היה להן משהו במשותף, זו אווירת הייאוש והחידלון מהעיר שאין בה מה לעשות, אין לאן ללכת, אין מה לאהוב. נושאי המגבעת ואחר-כך הפה והטלפיים, 3ח’ ו-3ח’B, לויטיקוס, סרטן השד – הפריחה היצירתית הזאת נמשכה עד תחילת שנות ה-90. אני לא יכולה להגיד שהייתי עדה לה בזמן אמת. בשנים האלה הייתי שרויה בתרדמת שאותה מפילים בדרך כלל על אדם חיי נישואים וגידול ילד בשכונה פרברית. כש(ה)נירוונה העירה אותי סופית בבעיטה אי-שם בשנת 1993-1994, זה כבר לא היה קיים. רוב האנשים שעשו את הרעש הגדול היגרו לתל אביב, וירושלים חזרה להתנמנם.

 

לא לגמרי, מסתבר. מתחת לפני השטח כבר החלה האינקובציה הבאה. ברחוב ש”ץ מכרו תקליטים בפיקדילי כמה בחורים צעירים: יעד, שעבר אחר-כך לבית המוזיקה ועד לפני כמה שנים הפך אותו גם למקום של הופעות אקוסטיות; דודו המנחם שפועל היום ברדיו הר הצופים ומנהל את פורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet; ובחור צעיר בשם יורם אליקים, שבשנת 1999 הקים חנות תקליטים משל עצמו בשם “באלאנס”, ולייבל קטן ועצמאי בשם Fact. בין פיקדילי לבין באלאנס – גם על ציר הזמן וגם על ציר רחוב ש”ץ – נחבאה באמצע שנות התשעים עוד חנות תקליטים, בשם בית התקליט, שבה עבד אלי שרגורצקי. במשך תקופה מסויימת הושכרה הקומה העליונה של בית התקליט לבחור אנגלי שחי בארץ כמה שנים והיה חובב ג’אז (וחתולים) מושבע. בקומה הזאת, עם מסך קטיפה בצבע בורדו וסקסופון מוזהב ישן, אפשר היה למצוא תקליטי ג’אז. באמצע שנות התשעים עשתה גם “האוזן השלישית” ניסיון קצר למכור דיסקים בחנות שלה ברחוב עמק רפאים, אבל לאורך זמן זה לא החזיק מעמד. אילן לובטון, שעבד שם במהלך האפיזודה הקצרה הזאת, הוא היום מנהל מחלקת הוידיאו של “האוזן” בתל אביב.

 

אני מסתכלת על התמונה של יורם אליקים ובני טיפוחיו במוסף הזה של סופשבוע מ- 2.8.2002: אלון אבנת, שי יחזקאלי (שלפני כמה חודשים עזב לתל אביב ומכר את כל אוסף התקליטים שלו. שישה-שבעה מהתקליטים שלו מצאו אצלי בית, ואמרתי לו שיום אחד הוא יצטער על זה שהוא נפטר מהתקליטים שלו), סגול 59, האחים קיצ’לס המופלאים (ישי קיצ’לס כתב במשך שנים ביקורות קולנוע ב“כל העיר”) – יאפים עם ג’יפים ופוריטנים צעירים, פרוייקט הגומיה, אריאל קן (או שמא אריאל קליינר? אני כבר לא זוכרת), ניתאי שאני לא זוכרת את שם משפחתו, ליאור אשכנזי, אורי קריסטל שבזמן שהתמונה הזאת צולמה הוא עוד לא ידע את זה, אבל תוך כמה שנים הוא יקים עם חבר טוב את אוגנדה. השנה היא 2002, בעיר מתחילים להתפוצץ אוטובוסים, ונדמה שהפריחה המוזיקלית הקצרה שוב נגדעת באיבה. אולי. באמצע התקופה החשוכה הזאת, כשכל מי שעוד נשאר בעיר מתבצר בבית ומסרב לצאת החוצה, מתחיל ערן זקס לפרסם את “מסיבות בטחוניות” – בהתחלה כפנזין מודפס שמחולק בחנויות תקליטים, פאבים ובתי קפה, ומאוחר יותר כאתר באינטרנט. ערן עומד גם מאחורי כמה יוזמות והופעות בחאן ובזירה, שאז שכנה במבנה התעשייתי שבו שוכן גם בית הספר סם שפיגל.

 

בתחילת 2003 התחיל בחור צעיר בשם גדי ברינקר לערוך את אתר האינטרנט “השרת העיוור”. הפריחה של השרת בתקופה הזאת ליוותה גם את הפריחה של Fact. עד לפני זמן קצר ערך את השרת גם עמרי גרינברג, ששידר וערך גם ברדיו הר הצופים. את האנשים של רדיו הר צופים אפשר לשמוע מתקלטים בקביעות ב“סירה”.

 

רן אייזנשטדט, שעשה כאמור יחד עם יורם אליקים את “על אדמה מקולקלת” על הלהקות של פרגוד בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, עובד כיום על סרט תיעודי על “פאקט” של יורם אליקים. רן איזנשטדט הוא בוגר המגמה לאנימציה ומוזיקה דיגיטלית ב“מוסררה”. בראש המגמה הזאת עומד אורי דרומר, איש להקת “דורלקס סדלקס”. יחד עם רן למדו במוסררה גם אורי קריסטל ואיתמר וינר, שלפני שלוש שנים, בקיץ 2005, הקימו את “אוגנדה”. השם הזה עצמו הוא כמובן סמל לאלטרנטיבה, או לפחות האפשרות לדמיין אלטרנטיבה ותסריט חלופי אחר. למה שזה לא יהיה.

 

היום אוגנדה היא כבר לא היחידה. ביום שישי בצהריים אני עוברת גם ב“באסס”, שם מתקיים יריד קטן וצבעוני של בגדים ומוזיקה. אני פוגשת שם את פטר ו-MFM שלו, ואחר כך אני אראה אותו שוב באוגנדה.

 

אבל עדיין, מבחינות רבות ההצגה של התמונות ש“הוצלו מן התופת” באוגנדה היא לא רק טבעית, אלא גם סגירת מעגל. קו ישיר ורצף היסטורי מחבר בין פרגוד של סוף המאה והאלף הקודמים, ואוגנדה של תחילת המאה והאלף הנוכחיים. באחד הצילומים של להקת 3ח’B נראים חברי הלהקה מצולמים על רקע הקיר של פרגוד, עליו מודבק פוסטר שנושא את הכותרת “רוק בפרגוד: יום ב’, 5.9.88, 9:30 בערב: נסיעה מהירה אחורנית”. התערוכה הזאת היא אכן נסיעה מהירה אחורנית. באותיות קטנות יותר על אותו פוסטר נכתב: “בכורה מאוסף התקליטים של אוהד פישוף החל מ-9.9.88”. 

 

אני לא יודעת איך בדיוק התמונות האלה הוצלו מן התופת – יש לי ניחוש שבסיפור הזה מעורב בני אורן, הידוע גם בכינויו דאב-ני-מין מהלייבל “מקלטתקליטים”, ומי שעבד ב”כל העיר” ולמד יחד עם רן, אורי ואיתמר במוסררה. והניחוש שלי הוא שמה שעמד מאחורי הכליה שאיימה על התמונות הוא חיסולו של “כל העיר” כמקומון ירושלמי שפועל בירושלים, והמעבר שלו לקונגלומרט שוקן בתל אביב. אחרי הכל, שוקן הוא שעומד גם מאחורי “המקומון התל אביבי ‘הארץ'”, כמאמר יוסף כהן אחרי הבחירה השבוע בניר ברקת. וגם זו סגירת מעגל. או נקמה קטנה. או חתרנות גדולה. כי חתרנות ואלטרנטיבה תמיד היו לאורך השנים בירושלים בשפע. דברים תמיד קרו כאן, גם אם מתחת לפני השטח.

 

זו ההיסטוריה של ירושלים האלטרנטיבית, ובאופן פרטי, כל האנשים האלה הם יקירי העיר שלי.

 

 

בוקר של ערב חג אחרון, ואני יוצאת לשוטט סתם בחלקים של מרכז העיר שאני הכי אוהבת. אני מתחילה מהמדרחוב של ש”ץ, בחנות הטי-שירטים שבה אני קונה שתי סיכות כפתור חדשות לאוסף שמעטר את ז’קט הקורדרוי הירוק-כהה שלי. בגלריה לספרות אני נוברת בספרים ישנים ומוצאת ספר שירים יפניים שתורגמו לעברית על-ידי איתמר יעוז קסט בשנת 1960, בהוצאת עקד. דפי פרגמנט ישנים מפרידים בין שירי ההייקו הקצרים והאיורים העדינים. בפתח הספר נכתב בכתב יד מיקה, תשכ”ה. ליד הקופה אני דולה מאחת הערימות האינסופיות ספר של הנרי רולינס, שבתוכו נמצאת עוד הקבלה המקורית של מי שקנה אותו ב”קולוסיאום” בניו-יורק. אני משלמת 25 שקלים על ספר השירים היפני הישן, ומשאירה הזמנה ל”שאל את האבק” של ג’ון פנטה ו”מיסטיקה למתחילים” של אדם זגייבסקי. המוכר הצעיר חושב שזה ספר ניו-אייג’ ואני אומרת לו שזגייבסקי הוא משורר פולני.

 

במורד רחוב הלל אני בודקת אם הגיעו מגפי גומי פרחוניות ל”שש” (עוד לא), וחנות הבגדים-יד-שניה של ויצ”ו סגורה היום. בדיוק הלילה היה לי סיוט שבו אני מוציאה אלפי שקלים על בגדים עד שאני באוברדרפט נוראי, ואני קמה מזועזעת ומבטיחה לעצמי שאני לא קונה יותר שום בגדים חדשים החודש. אני חותכת דרך סמטת ביאנקיני – חנות הגיטרות החשמליות מעוררת בי געגוע עז לבס העתידי שלי, בחנות הצמר כבר פורחים פרחים סרוגים שיקשטו כל מעיל, סוודר וצעיף בחורף, וג’ודי שאנטי מחנות הבגדים הזרוקים אומרת לי שלום לבבי באנגלית, מפני שאנשים חושבים לפעמים שאני נראית ונשמעת אמריקאית. אני מסתכלת על צמידים מחרוזים צבעוניים בחנות החרוזים ומציצה לחנות הסקייטבורדים של גילי. אני אוסרת על עצמי להיכנס לתו השמיני –  דיסקים זה רק בחודש הבא. אני יורדת לכיכר ציון ורואה שהרסו את כל המבנה שהיה פעם ה”אנדרגראונד” בתחילת רחוב יואל משה סולומון. אני מקווה שלא יבנו עוד תפלצת נדל”ן נובו-רישית חמסנית, אבל רוב הסיכויים שזה מה שיקרה. רחוב יפו חפור לרגל עבודות התשתית לרכבת הקלה, אז אני נמלטת לרגע קל לסטימצקי ודווקא שם, לגמרי במפתיע, אני מוצאת ספר צילומים של סטפן שור (Stephen Shore), שהוא צלם אמריקאי שאני מאוד אוהבת. לפני כמה שנים ראיתי ספר צילומים גדול שלו בחנות ספרי צילום ואמנות בניו-יורק שנמצאת ברח’ 21 מול ה-SVA. לא קניתי אותו אז כי הוא היה ספר גדול וכבד ועוד היתה לפניי נסיעה לבוסטון בגרייהאונד. אני נזכרת בניו יורק ומתגעגעת פתאום. לווילג’ וצ’לסי וסוהו והגלריות וה-ICP (אם כבר מדברים על ספרי צילום) וחנויות התקליטים באיסט וילג’. אני באמת צריכה לנסוע.

 

אז אני הולכת לאוגנדה. כבר קצת אחרי 12:00, המקום ריק אבל הנונשלנטיות העצלה שלו מזמינה תמיד פנימה. פטר וחבר יושבים על הספסל בחוץ ושותים קפה שחור, ובפנים מתנגן ג’וני קאש. אני מסתכלת על הדיסקים והתקליטים וספרי הקומיקס. אני קונה פנזין אחד ב-9 שקלים ופטר אומר רגע, ונכנס פנימה וחוזר אחרי שניות ונותן לי את MFM שלו. אני רוצה לשלם לו על זה (15 שקלים מחיר נקוב) כי אדם צריך לראות שכר בעמלו, אבל פטר מתעקש שזו מתנה ושזה משמח אותו לתת דברים במתנה. זה משמח גם אותי נורא. אני נזכרת בסטיקר שראיתי פעם על פגוש אחורי של מכונית ברחוב אוסישקין:

Practice random kindness and senseless acts of beauty

 

אני הולכת לדפדף בפנזינים בקפה קדוש ושותה תה הודי ומכרסמת שלוש עוגיות בצלוחית חרסינה פרחונית כמו פעם. כמו של הסבתות שלי מרוסיה ופולניה. קפה קדוש הוא רטרו אמיתי, וזה מקסים איך הם הצליחו לחדש את בית הקפה של פעם (מ-1967!) לקפה של היום. “דילה” סגור ואני באמת צריכה לבדוק מה קורה שם בימים אלה, אם יש שוב הופעות וסרטים ומתי. אני ממשיכה לרחוב כורש ועוברת על-פני המרקיה. אני אוהבת את חלון הראווה הקיטשי והמצועצע והווינטג’י שלהם, ומבטיחה לעצמי שכשיתחיל החורף והגשם אני אחזור לכאן – לא הייתי במרקיה כבר שנים. נדמה לי שבחודש הבא צריכות להיפתח גם כמה תערוכות בגלריה של כורש 14. בינתיים אני עולה לרחוב שושן ונזכרת במסיבת שישי בצהריים שהיתה כאן באמצע הקיץ, כשהטמפרטורות התקרבו לנקודת הרתיחה וכך גם האווירה במקום. זו היתה מסיבה מטורפת, קרנבל צבעוני רב-חושי מהמם ונפלא, עם כל מיני מופעים מטורפים, עם טונות של אנשים וטונות של שמחה. אני זוכרת איך חמקתי למצוא מקלט ומפלט בחשיכה ובקרירות של פאב “הקצה”, וכמה הוא מצא חן בעיניי. אני חושבת על כל המקומות הירושלמיים האלה – אוגנדה, סירה, באסס, הקצה – שאין כמעט סיכוי למישהו מבחוץ שמגיע סתם כך באקראי למצוא אותם, כי הם סמויים כל כך מהעין. הם מתחבאים תמיד בחצרות פנימיות, בסמטאות נידחות, בכוכים נסתרים. זה מה שעושה אותם כל כך ירושלמיים וכל כך מגניבים. זה מה שקושר אותי אל העיר הזאת בחבלי קסם ופליאה שלא נגמרת לעולם.

 

נשאר לי רק עוד מקום אחד: לפני שאני חוזרת הביתה אני נכנסת לחנות הספרים האהובה עליי ברחוב עזה. יונתן שם. אני קונה את האנתולוגיה הגרפית “מבוסס על עיר אמיתית”. יונתן רוצה לראות את כל הספרים שקניתי ושאני סוחבת בתיק הגדול שלי. אנחנו מדברים כרגיל בהתלהבות ומחליפים רשמים על ספרים וצוחקים על שטויות. יונתן הוא כזה חמוד.

 

בספר “גברת דאלוויי” של וירג’יניה וולף יש קטע מסוים, שאני לא יכולה לצטט כרגע בדייקנות כי כל הספרים שלי ארוזים עכשיו בארגזים באמצע הסלון, שבו אחד הגברים, בן חמישים-ומשהו, מהרהר לעצמו שלמרות שהוא חי לבד כבר כל כך הרבה שנים הוא לא מרגיש בודד, מפני שכל העולם בחוץ מארח לו לחברה. העיר הזאת כולה היא החברה שלי.