אין לנו כסף, מותק, אבל יש לנו גשם / צ’רלס בוקובסקי
תקראו לזה אפקט החממה או מה שלא יהיה
אבל פשוט לא יורד יותר גשם כמו
שירד פעם
אני זוכר במיוחד את הגשמים של
תקופת השפל הכלכלי.
לא היה כסף אבל היה
מלא גשם.
לא היה יורד גשם רק במשך לילה או
יום,
היה יורד גשם במשך 7 ימים ו-7
לילות
ובלוס אנג’לס תעלות הניקוז
לא היו בנויות כדי לרוקן כל-כך הרבה
מים
והגשם ירד עבה
ואכזרי
וקצוב
ואפשר היה לשמוע אותו מצליף על
הגגות ועל האדמה
מפלים של גשם זרמו
מהגגות
ולעיתים קרובות היה ברד
סלעי קרח גדולים
נורים
מתפוצצים
מתרסקים לתוך דברים
והגשם
פשוט לא
הפסיק
וכל הגגות דלפו –
מחבתות,
סירים
פוזרו בכל פינה;
הם השמיעו קולות טפטוף חזקים
וצריך היה לרוקן אותם
שוב
ושוב.
הגשם הצטבר מעל מדרכות
על דשאי חצרות, טיפס במדרגות
ונכנס לבתים.
היו סמרטוטי רצפה ומגבות רחצה,
והגשם היה עולה דרך
האסלות: מבעבע, חום, מטורף, מסתחרר,
והמכוניות הישנות עמדו ברחובות,
מכוניות שבקושי התניעו
ביום קיץ,
והאנשים המובטלים השקיפו
דרך החלונות
על המכוניות הישנות גוססות
כמו יצורים חיים
שם בחוץ.
האנשים המובטלים,
כישלונות של תקופה כושלת,
היו כלואים בבתיהם עם
נשותיהם וילדיהם
ועם
חיות המחמד שלהם.
חיות המחמד סירבו לצאת
והשאירו את הפסולת שלהן
במקומות מוזרים.
האנשים המובטלים ירדו מהפסים
כלואים בחברת
נשותיהם שהיו פעם יפות.
פרצו מריבות איומות
שעה שהודעות עיקול
שולשלו לתיבות הדואר.
גשם וברד, שימורי שעועית,
לחם בלי חמאה; ביצים
מטוגנות, ביצים קשות, ביצים
רכות; סנדוויצ’ים עם חמאת
בוטנים, ועוף
בלתי נראה
בכל סיר.
ובלילה
כשניסינו לישון
הגשם המשיך לרדת
וזה היה במיטה,
בחושך,
כשאני מתבונן בירח כנגד
החלון המבוהל אשר
בגבורה של ממש
מנע מרוב הגשם להיכנס פנימה,
שחשבתי על נוח
והתיבה
וחשבתי, הנה זה
שוב.
כולנו חשבנו
ככה.
ואז, בבת אחת, זה היה
נפסק.
ותמיד נדמה היה שזה
נפסק
בסביבות 5 או 6 בבוקר,
היתה אז שלווה
אבל לא דומייה מוחלטת
כי דברים המשיכו לטפטף
טיפ
טיפ
טיפ
ולא היה אז ערפיח
ועד השעה 8 בבוקר
היה
אור שמש צהוב בוהק
צהוב ואן גוך –
מטורף, מסנוור!
ואז
מרזבי הגגות
שנפטרו משצף המים
התחילו להתרחב
בחום:
פנג! פנג! פנג!
וכולם קמו
והסתכלו החוצה
ובחוץ כל החצרות היו עוד
ספוגות מים
ירוקות יותר מכפי שירוק יהיה
אי-פעם
ובחוץ היו הציפורים
בחצרות
מצייצות כמו משוגעות,
הן לא אכלו כמו שצריך
7 ימים ו-7 לילות
ונמאס להן
מגרגרים
והן
חיכו שהתולעים
יגיחו החוצה
תולעים טבועות למחצה.
הציפורים ניקרו
ובלעו
אותן; היו
קיכלים ודרורים.
הקיכלים ניסו לגרש את הדרורים
אבל הדרורים,
טרופי רעב,
קטנים וזריזים יותר
השיגו את
שללם.
הגברים עמדו בכניסות הבתים
מעשנים סיגריות,
יודעים שכעת
הם חייבים לצאת
החוצה
לחפש את העבודה ההיא
שבטח לא
תהיה, להתניע את המכונית ההיא
שבטח לא
תתניע.
והנשים
שהיו פעם יפות
עמדו בחדרי השירותים
סירקו שיער,
התאפרו,
ניסו לאחות את
שברי עולמן,
ניסו לשכוח את
אותו העצב הנורא
שאחז בהן,
תוהות מה
לבשל
לארוחת הבוקר.
(תרגום: הדס וייס, מתוך “לרוץ עם הניצודים”. השיר עוד הרבה יותר ארוך, אני קיצצתי חלקים ניכרים מתוכו)