הדבר הראשון שעולה לי בראש בקשר ל“אלנבי“ של גדי טאוב זה שהוא כתוב ברזולוציה גבוהה. על גב העטיפה שלו מצויין שהספר נכתב ב”עין ריאליסטית”, אבל בגלל הרזולוציה הגבוהה שלו מדויק יותר בעיניי להגדיר את הספר כהיפר-ריאליסטי. זה לא לגמרי אותו דבר. “דופק” של יניב איצקוביץ, שבקטעים מסויימים “אלנבי” הזכיר לי אותו, הוא ריאליסטי, אבל בגלל ש”אלנבי” מתמקד אך ורק במקטע מצומצם מאוד, הוא היפר-ריאליסטי (אני גם חושבת ש”דופק” הוא ספר טוב יותר מ”אלנבי”, אבל פה זה לא ספורט תחרותי).
ברור לי לגמרי שהגודש והעומס של הספר הוא מכוון לגמרי. הגודש של תיאורי החשפנות והסקס, הגודש של הסמים והאלימות, הגודש של צלצולי הטלפונים הסלולריים, אפילו העובדה השולית-לכאורה שבכל פעם שמישהו בספר אוכל הוא לא אוכל אלא “טורף”, בניסוח של טאוב – כולם אכן מצליחים להעביר את האפקט של חיים בנתיב המהיר: חיים של עודפוּת, ראוותנות, חזירוּת. זה מיקרוקוסמוס של חברת ראווה, תרבות צריכה, תרבות מהירה, סקס כמטבע עובר לסוחר, חמדנות ואלימות. אבל למרות שברור לי שהגודש והעודפוּת הללו הם מכוונים, עדיין הייתי מקצצת בכמה מהדמויות ובכמה ממערכות היחסים בספר. הדמות של עידו ומערכת היחסים שלו עם סטפני מיותרים ולא מוסיפים שום דבר מעבר לסיפורי מערכות היחסים בין אריק ומיקה ובין ערן ונוקי. על הדמות של סטפני הייתי דווקא שומרת, אבל אפשר בקלות לאחד אותה עם חשפנית אחרת בסיפור, ניקול למשל. זה נשמע טכני, וזה אולי באמת ככה, אבל זה היה הופך את הספר לטוב יותר בעיניי ואולי מאפשר לדמויות הראשיות לקבל גם קצת יותר נפח. הן קצת פלקטיות ושטוחות, גם אם נעשה ניסיון לתת להן היסטוריה וביוגרפיה. לי אישית גם מפריע שככל שהסיפור מתקדם לקראת סופו הוא הופך ליותר ויותר ספר מתח ואקשן, כי לא נראה לי שטוב לסיפור כזה שהוא הופך להיות מותחן.
אבל בסופו של דבר כל זה לא לגמרי משנה. ממילא אני חושבת שהדמות הראשית בסיפור היא מדינת ישראל, או ליתר דיוק החברה הישראלית, בתחילת שנות האלפיים. דמותה כפי שהיא משורטטת בספר וכפי שהיא עולה ממנו היא של זונה. פרוצה. החברה הישראלית היא פרוצה תרתי משמע: היא גם פרוצה במובן המילולי, של חברה נעדרת גבולות, חברה שכל הגבולות והמחסומים בה נפרצו וטושטשו; והיא גם פרוצה במובן המוסרי. זונה מפושקת רגליים, מסוממת, מטורפת, בלי הכרה, סוגדת ומתמסרת בקלות לכל מי שיש לו כסף. הרבה כסף.
אחד הדברים המעניינים שקרו לי לאורך הקריאה באלנבי ככל שהוא התקדם לקראת סופו, זה שלאט-לאט דווקא תיאורי הזיונים – הארדקור כולם – הפכו להיות בעיניי מזוקקים יותר ויותר, נקיים יותר ויותר, טהורים יותר ויותר. דווקא על רקע כל הטינופת והסחי שמסביב – הניצול, ההשפלה, האלימות, החמדנות, האונס, גילוי עריות – הגרעין הקשה של הזיונים הפך להיות לגמרי צלול. ופתאום הבנתי שלפעמים, בניגוד גמור למה שאנחנו אוהבים לחשוב, דווקא הגוף שלנו, על כל הצרכים שלו, כולל כל ההפרשות והנוזלים שלו, כל הדחפים והתשוקות והרצונות שלו, כל העונג וההנאה והכאב והסבל שלו – הוא לגמרי טהור. הוא מה שהוא. זו דווקא הנשמה שלנו שהיא לעיתים קרובות חתיכת בתזונה מטונפת. מטונפת, מניפולטיבית, מסוכסכת, מניאקית. אבל הגוף שלנו (והמיניות שלנו) – זה שלעיתים קרובות הוא מבוזה, מוכחש, מבויש ומודחק – דווקא הוא הכי נקי והכי טהור.