תגית: אמריקנה

תחת הכותרת “המסע בעקבות האיש על החמור הלבן” מציג יעקב ישראל סדרה של צילומי צבע גדולים ויפים בגלריה ברבור. זו תערוכה אניגמטית ומסקרנת, כי למרות השם שלא יכול להיות יותר ישראלי ממנו (יעקב ישראל), ולמרות שכל הצילומים צולמו בנופים ישראליים כמו הנגב, ים המלח, קיסריה – משהו בצילומים עצמם מעורר תחושה של אמריקנה דווקא. המוח שלנו כל כך מוטבע בדימויים אמריקאיים.

(יעקב ישראל, צריף במערב הנגב)

בצבעים ובאווירה שלו הצילום הזה הזכיר לי מיד את וויליאם אגלסטון, הצלם יליד מיסיסיפי שצילם הרבה מאוד ברחבי הדרום העמוק של ארצות הברית, והיה מחלוצי צילום הצבע והכנסתו לקאנון הצילום האמנותי. בנוסף, שם התערוכה, “המסע בעקבות האיש על החמור הלבן”, הזכיר לי מיד את Searching for the Wrong Eyed Jesus – סרט המסע של ג’ים ווייט לתוככי הדרום העמוק של ארצות הברית, על כל המוזרויות, האידיוסינקרטיות והאקסצנטריות של האיזור הזה.

(וויליאם אגלסטון, ליד מטע וואנאלו הנטוש, מיסיסיפי)

בטקסט שלו לתערוכה מציין יעקב ישראל בצדק שהמושג “מסע” מתקשר אצלנו כבר כמעט אוטומטית לאמריקה/אמריקנה – בארץ אי אפשר ממש לערוך “מסע” בגלל שגם אם אתה יוצא לדרך עם שחר, תמיד תוכל לחזור הביתה, אם רק תרצה, לכל המאוחר עד חצות. אין פה ממש מרחבים בשביל לערוך “מסע” – מסע במובן האמריקאי העמוק שלו. אבל יעקב ישראל מודע למסורת של הצלמים הנודדים בדרכים שנמצאת בלב ליבו של הצילום האמריקאי, והוא הולך בעקבות המסורת הזאת.

אחד החיבורים היפים ביותר של ג’ק קרואק לא מופיע באף אחד מהספרים שלו, כולל לא בספר שהביא לו תהילת עולם. הוא מופיע בהקדמה שחיבר לספר הצילומים של רוברט פרנק, “האמריקנים”. רוברט פרנק הוא מהאבות המכוננים של הצילום המודרני, ואולי הצלם האהוב עליי ביותר. הוא הגיע לאמריקה כמהגר משווייץ ב-1947, וכבר בתחיל שנות ה-50 התחבר אל חוג הסופרים והמשוררים שקרואק נתן לו את השם דור הביט: אלן גינסברג, וויליאם בורוז, קרואק, גרגורי קורסו, לורנס פרלינגטי. בשנת 1955, בסיוע מענק מטעם קרן גוגנהיים, יצא פרנק לדרכים כשהוא חמוש במכונית ובמצלמה. מה שקרואק עשה “בדרכים” מרגע שהשחיל גיליון נייר ארוך לתוך מכונת הכתיבה שלו, הוא מה שפרנק עשה מרגע שהשחיל סרט צילום במצלמה שלו.

פרנק חיפש את אמריקה של החצרות האחוריות, העזובות, המתפוררות. אמריקה של הדיינרים העלובים והמוטלים הזולים, של האנשים הזנוחים והחלומות הכבויים. הוא עזב את ההייווייז והאינטרסטייטס והדרכים המהירות וירד לשוליים ולדרכים הישנות. חלקים מהנסיעה שלו הוא עשה על דרך 66 המיתולוגית – אותו כביש שנסלל בסוף שנות העשרים בין שיקגו ולוס אנג’לס ושעליו עשו במשך שנות השפל הכלכלי של שנות השלושים (שלו נוספו במערב התיכון גם שנות בצורת וסופות אבק) אלפי אנשים את דרכם מערבה, בחיפוש אחר לחם, עבודה והארץ המובטחת: קליפורניה.

אמריקה שפרנק תפס בעדשת מצלמתו היא אמריקה סדוקה, גרעינית ומטושטשת. אני תמיד חושבת שרק זר – אאוטסיידר מוחלט, מהגר שבא מבחוץ – היה יכול לקלוט את מה שהוא קלט. אלה הסדקים הראשונים שניבעו בחלום האמריקאי: חלום הבית עם הגינה והמכונית, הפרברים, תרבות הצריכה, קונפורמיות ופוריטניות חונקת. יעברו עוד עשר שנים עד שיורשיהם של הביטניקים – ההיפים – יתרגמו את הבקיעים הללו למהפכה תרבותית כוללת.

(צילום דרך: אגלסטון)

(צילום דרך: רוברט פרנק)

בעיניי הצילום הזה של הדרך של רוברט פרנק הוא הדבר הקרוב ביותר שיכול להיות לצילום מופשט. למרות שמדובר בדרך קונקרטית – US 285 בניו מקסיקו – הצילום הזה הוא הפשטה של כל הדרכים הקונקרטיות כולן. למרות שאם מאמצים את העיניים אפשר לראות בהמשך הדרך, בנתיב השמאלי, מכונית – מכונית שנוסעת בשעה לא ברורה איפשהו על הדרך שמובילה מקולורדו דרך ניו מקסיקו לטקסס – בסך הכל 1260 ק”מ – הצילום הזה בעיניי הוא ייצוג של האידיאה של הדרך.

ובגלל שהדרך היא בסופו של דבר אידיאה, והמסע הוא לעולם מצב נפשי, אפשר בסופו של דבר לצאת למסע גם פה ושם בארץ ישראל, ולהביא את כל המוזרויות, האינדיוסינקרטיות והתלישות של המקום הזה – כפי שמדגימים יפה הצילומים של יעקב ישראל. יותר מכל דבר אחר מסע, או הדרך, הוא המטאפורה הגדולה ביותר של החיים (עוד יותר מהמטאפורה של הנהר ויותר מהמטאפורה של הגן). אולי זו הסיבה שהאידיאה הזו חוצה זמנים ומקומות לכל אורך ההיסטוריה האנושית. זה באמת לא מפתיע שהדרך היא מקור השראה אינסופי ליוצרים מכל התחומים.

הלכתי בתחילת השבוע לראות את “המתאבק“. מההיכרות הקודמת שלי עם דארן ארונופסקי זכרתי שני דברים: אל”ף, שהוא במאי מאוד מניפולטיבי, ובי”ת, שהמניפולציות שלו מאוד אפקטיביות. את “פַּיי” (מתמטיקאי סכיזופרני ופרנואידי מנסה למצוא נוסחה ליקום, עד שהתודעה שלו קורסת לתוך עצמה ומתפוררת לרסיסים) ראיתי לפני עשר שנים בסיאטל, ויצאתי ממנו עם מיגרנה של שלושה ימים. את “רקוויאם לחלום” (התמכרויות, דימויי גוף, ניוול, ניוון, קריסה והתפוררות) ראיתי לפני חמש שנים בתל אביב והוא הכניס אותי לדיכאון כל-כך עמוק שלקח לי ימים להתאושש ממנו. בהתחשב בעובדה שיצאתי מ”המתאבק” במצברוח יציב כפי שנכנסתי אליו, אפשר לקבוע שהוא הסרט הכי פחות מניפולטיבי של ארונופסקי. אם כי גם זה יחסי: זה יחסי מפני שאל”ף, קולנוע בעיניי הוא כמעט מתוקף-הגדרה צורת האמנות המניפולטיבית ביותר שיש – דווקא משום שהוא עושה שימוש בשני החושים הדומיננטיים ביותר של האדם, הראייה והתנועה – כך שהשאלה לגבי סרטים היא לא אם הם מניפולטיביים או לא, אלא עד כמה והאם המניפולציה נעשתה טוב או לא טוב; ובי”ת, מפני שגם ב”מתאבק” יש קטעים שבהם רמת התיחכום והעידון של ארונופסקי היא כמו של פטיש חמישה קילוגרם. למשל, כשקסידי, החשפנית, מזכירה באוזניו של רנדי את הפאסיון של ישו, כדי שחלילה אף צופה לא יפספס את האנלוגיה בין רנדי ארוך השיער, החבול והמדמם, שבאחת הסצינות אף ננעצים בגופו מסמרים, ובין ישו הצלוב; ולמשל, בסצינה שבה רנדי מנסה להשלים עם בתו המנוכרת והם מטיילים לאורך הטיילת הקפואה והנטושה שלחוף האוקיינוס, ונכנסים למבנה נטוש ומתפורר שהיה פעם קזינו מפואר.

למרות שהדימוי הזה הוא כבר שקוף ושחוק, הוא פועל יפה מאוד. למעשה, הסצינה הזאת היתה אחת היפות ביותר בעיניי בסרט, בגלל ההקבלה הברורה בין המבנה הישן והחרב שרואים עליו את כל סימני הזמן, לבין גופו המזדקן של רנדי, שגם עליו רואים את עקבות השנים: את הפצעים והצלקות, את הקווים העמוקים שחורצים את הפנים, את העיניים הנפוחות, את הלב שכבר לא עומד במעמסה. והעניין הוא, שיש הרבה מאוד יופי בהתפוררות הזאת. הבניין המתפורר הוא יפה דווקא בגלל השחיקה והקמילה שלו. דווקא בגלל שאפשר לראות עליו את השנים ואת כל מה שהוא עבר. דווקא בגלל שהוא לא עבר שיפוץ מלוקק. דווקא בגלל שאפשר לראות מבין סימני הבלייה וההתרפטות את פאר העבר. אני יודעת שזה נשמע כמו כפירה בעיקר, אבל יש לפעמים בתים ומבנים ישנים שכשאני רואה אותם, דווקא ההתפוררות והכליה שלהם כל כך יפים בעיניי, שאני מקווה ביני לבין עצמי שלא ישפצו אותם ולא יחדשו אותם, כי אז משהו מהאופי והיופי והקסם המכושף שלהם יילך לאיבוד.

זה מזכיר לי את תפיסת הזן היפנית של וואבי-סאבי. וואבי-סאבי הוא היופי והאסתטיקה של דברים לא-מושלמים, לא-שלמים, מתפוררים, מתכלים, שבורים ופגומים. הוא ההיפך הגמור מהאסתטיקה המערבית של השלמות והליטוש. הוא כמעט אנטי-אסתטיקה. הוא היכולת למצוא יופי אפילו בכיעור. הוא עוזר לנו לתפוס ולהשלים עם ארעיותם של דברים, סופיותם, היעלמותם. הוא עוזר לנו לראות יופי גם בתהליכי ההזדקנות והקמילה. לא רק של בניינים, אלא גם של אנשים. יש יופי סמוי, לא גלוי מיד לעין אבל קיים, גם בזיקנה. אני מקווה, כי אני חושבת לא מעט על זיקנה ועל הזדקנות ככל שהשנים עוברות ומצטברות. אני יודעת רק שבאופן מפתיע, היה משהו יפה ומושך מאוד בעיניי דווקא במיקי רורק המבוגר, המרופט, שבע השנים והצלקות, הרבה יותר ממיקי רורק הצעיר ויפה התואר. היה בו איזה גרעין של רוך ומתיקות וענווה נוגע מאוד ללב. אחרי שנים ארוכות של רומנים עם גברים צעירים, הרעיון של רומן עם גבר בן 50-60 מתחיל לקסום לי יותר ויותר. זה מזכיר לי את בוקובסקי שכתב פעם “אתם הצעירים קחו לכם את הצעירות החתיכות ותשאירו אותנו עם הזקנות שיש להן תחת לוהט”.

חוץ מזה: פסקול האייטיז של הלהקות נפוחות השיער דוגמת סינדרלה, Ratt וגאנז-אנד-מוזס, יחד עם ההערה של רנדי שקורט קוביין הרכרוכי מחה אותן מעל פני האדמה, שיעשעו אותי מאוד. זה היה פסקול הולם מאוד לאסתטיקת הווייט טראש-רד נק-טריילר פארק של הסרט. אני מאוד אוהבת את האסתטיקה הזאת, כך שהצילום של הסרט היה מרהיב בעיניי. זו אמריקנה של מרחבי ניאון עקרים ושוממים – האחוריים והקרביים של הסופרמרקט, הברים והדיינרים, מועדון החשפנות, המתנ”סים העלובים שבהם נערכות תחרויות ההיאבקות מליגה ז’ האלה. אני הייתי מקצצת קצת בסצינות ההיאבקות לטובת פיתוח מערכות היחסים של רנדי עם קסידי ועם סטפני, בתו, אבל טוב, אני לא דארן ארונופסקי, וזה היה ברור שדארן ארונופסקי ישים את הדגש על ההתמכרות של הגיבורים שלו לאור הזרקורים, לעסקי השעשועים, לתהילה ולהערצת הקהל, ולכן יילך עם סצינות ההיאבקות עד הסוף.