חרוסלמה, באהבה ובסיאוב

ההופעה של “פסיכופט צעיר” היום בצהריים באוגנדה התיישבה לי בדיוק על הוריד הפתוח של בלוז שישי בצהריים. שירי הפוסט-פאנק פרוטו-גראנג’ שלהם הישר מהאייטיז האפלוליות התיישבו לי בדיוק על אווירת האפוקליפסה שמלווה אותי כבר שבוע, מאז פרשת החניון המזויין משבוע שעבר. לראשונה מזה כמה שנים יש לי שוב מחשבות על עזיבה. מה שאומר עד כמה הכל כאן שביר, מתפורר בקלות. רק 15 או 20 אנשים היו בהופעה של “פסיכופט” באוגנדה, למרות שלדעתי זו היתה יותר הופעה של “נוודי האוכף” מאשר “פסיכופט”, אם כי מינוס אוהד פישוף. טוב, יוּ קנט אולווייז גט ווט יוּ וונט. וככה או ככה כל ההרכבים האלה הם אוף-“הפה והטלפיים” ואוף-אוף-“נושאי המגבעת”. טוב, לא משנה. אני מתחילה להסתבך. מי שהופיעו, בקיצור, היו רוגל אלפר, רם אוריון ואסף גברון (לרגל ההשקה של “אוכל בעמידה”). עם גיטרה אקוסטית רוגל אלפר הוא נביא זעם עממי, בן למסורת ארוכה ומפוארת של זמרי עם נודדים. אסף גברון הוא איש מצחיק, והקאבר המתורגם לעברית של Urgent של פורינר (“להקת נכרי”) מזכיר שעבודת-היומיום שלו היא תרגום וכתיבה (השבוע קניתי בדיוק – סופסוף – את התרגום החדש ל”9 סיפורים” של סאלינג’ר, שיהיה לי בבית לצד התרגום הישן). ועם גיטרת פיווי אדומה חמושה ומחושמלת בשלל פדאלים, רם אוריון הוא גיבור גיטרה אמיתי.

קשה לעמוד בפני השילוב של גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית, במיוחד כשהבלדות של פסיכופט/הנוודים הן כל כך קורעות, לשני הכיוונים. הן יכולות להתפרש כשטותניקיות ומצחיקות, אבל הן גם ישירות ומכאיבות ושורטות. הן יכולות להיות לגמרי מלנכוליות וקודרות, או שאולי זה רק המצברוח שלי. כי כשהם שרים “ויקטור לעולם לא תעבוד בעיר יותר / חפש לך מקום אחר / לא נשאר לך פה אף חבר”, בא לי להתחיל לבכות. אף אחד מהאנשים שהכרתי לא נשאר בעיר. כולם עזבו. הדור שלי הוא דור אבוד ולמה רק אני מתעקשת עוד להישאר. או “חרוסלמה”, שכתבו פישוף וגברון אבל לי הוא נשמע יונה-וולכי-קומפלט-עם-לחן-אילן-וירצברגי. הו האייטיז, בציר טוב, אבל גם השנים שבהן העיר הזאת התחילה להתפורר. לא פלא שהאי.פי. של ההרכב נושא את השם “כאב לב”.

זו היתה הופעה קצרה מדי, אבל אינטנסיבית ומיוזעת וטובה. ופוצעת. ההופעה הזאת היתה כמו הרואין בשבילי – היא לא החמיצה אף וריד*. אחריה ישבתי בקצה הבר והזמנתי הפוך כדי להטביע את היגון, ופטר תיקלט דברים טובים. עד שהוא הגיע ל”דיאן”, שהוא במקור שיר של האסקר-דו, גם אם הביצוע המוכר יותר שלו הוא של ת’ראפי(?). עכשיו כשכבר קיץ אני צריכה באמת למצוא את הגופיה של האסקר-דו שלי שקבורה עמוק בארון. האסקר-דו ובוב מולד ידעו הכל על בלוז של ערים שחונקות אותך. על בלוז של ערים שתקועות באמצע הכלום והאינסוף כמו מיניאפוליס וחרוסלמה. אין לי אוויר כאן, אין לי מרחב, הכל שסוע ומתפורר, שום דבר לא מתחבר ומתלכד, ואני לא שייכת לכלום ולאף אחד. אני משלמת ועוזבת והולכת הביתה. בדרך אני חושבת לעצמי שאולי הבלוז הזה הוא גם תוצאה של בדידות מתמשכת יתר על המידה ואולי הגיע הזמן לשקול בכל זאת פירסום מכרז לתפקיד בן זוג. כמה אני יכולה להישאר עוד לבד. או שאולי זו העובדה שהתחלתי לעבוד השבוע במקום חדש, וכמה אני יכולה כל כמה שנים להפוך ולשנות את החיים שלי. אני מתגעגעת לקצת סדר ויציבות לאורך זמן. ורק כשאני חוצה בסוף את רחביה, עם כל העצים והצמחייה ושמש אחר-צהריים נעימה, משהו בפנים אצלי קצת מתרכך ונרגע. אולי זה היופי שמספק לי מזור וארוּכה. העיר הזאת היא מקור לכל כך הרבה מהמכאובים שלי, אבל היא גם מקור נחמה. הייתי צריכה לקרוא לבלוג הזה “מתחת לגשר”, חרוסלמה.

* ג’פרי לי פירס (Gun Club)

תנאים של בליסה

“אוכל בעמידה” של אסף גברון הוא בעיניי המשך ישיר לשני פרוייקטים שנעשו כאן לאחרונה, של שיחזור ותיעוד היסטורי מקומי (ושניהם בעצמם קשורים קשר הדוק זה לזה): תערוכת הצילומים שהוצגה באוגנדה לפני שישה חודשים, של להקות השוליים הירושלמיות שפעלו בפרגוד בסוף שנות השמונים; ואתר הביקורות של יורם בר ז”ל שכתב פחות או יותר על אותן להקות, באותו הזמן, בעיתון “כל העיר”. זה לא מקרי בעיניי שהצורך לתעד ולשמר עולה דווקא עכשיו, על רקע התסיסה והפריחה התרבותית שמתרחשות עכשיו בעיר. קודם כל, יש איזה עניין ליצור המשכיות ורצף – זו תפיסה היסטוריציסטית שמבינה שדברים לא צומחים פתאום יש מאין, אלא שתמיד יש המשכיות ורצף, תמיד היו וקרו פה דברים, גם אם במחתרת וגם אם מתחת לפני השטח. שנית, אחרי שנים של תחושת ואקום יש צורך למלא, כנראה, ולו גם ברטרוספקטיבה, את הפערים החסרים. ובעיקר, יש פה איזה צורך, בעיניי, לנכס מחדש את גיבורי התרבות המקומיים שצמחו בעיר, ופעלו ויצרו כאן לפני שעזבו ועקרו לתל אביב. אחרי שנים רבות שתל אביב ניזונה, למעשה, מהרבה כוחות יוצרים שפעלו בירושלים – נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, הכתיבה המקומונית, ולעזאזל, אפילו את שינקין המציאו ירושלמים – יש בעיניי איזה ניסיון חשוב לנכס בחזרה את הפעילות היצירתית שהתרחשה כאן, לנסח ולמפות אותה, ולטעון להכרה שתמיד היתה כל כך חסרה.

(כשאני חושבת על זה, זה מזכיר לי תמיד את “המבנה של מהפכות מדעיות” של תומס קון ומושג הפרדיגמות שלו: לא רק ששתי פרדיגמות אינן יכולות לנהל דיאלוג ביניהן מפני שתפיסת העולם והטרמינולוגיה שלהן אחרות לגמרי, אלא שבדיוק מהסיבה הזאת הן אינן מתיישבות ביחד, אינן יכולות לחיות בשלום זו לצד זו, וחשוב מכל: הן מנהלות ביניהן, בגלוי או בסמוי, מאבק על הגמוניה. ככה גם ירושלים ותל אביב. אבל תל אביב לא היתה מתקיימת בלי ירושלים – בעיקר בלי ההגירה הירושלמית של אותם כוחות יצירתיים אליה; לעומת זאת ירושלים ממשיכה להתקיים בלי תל אביב. היא מצמיחה ומייצרת יוצרים חדשים, ואז מייצאת אותם. אבל כל זה במאמר מוסגר)

“אוכל בעמידה” הוא אוסף טורי ביקורות המזון המהיר שכתב אסף גברון במקומון “כל העיר” (ז”ל) בשנתיים שבין אפריל 1995 ומרץ 1997. הדבר הראשון שעשיתי, ואני חושבת שכל מי שחי כאן בעיר בשנות התשעים יעשה, זה לעבור קודם על הספר ברפרוף מהיר, ולעשות “וי” בראש ליד כל מקום שגברון אכל בו וכתב עליו: זה נסגר, זה נשאר, זה – מי שמע עליו בכלל, וזה כבר אתר מיתולוגי שיישאר בעיר לנצח נצחים. דוגמאות: פיצה עמי ז”ל (היתה ברח’ ההסתדרות), החגיגה של באבט בעמק רפאים (עברה מאז לפחות שלוש פעמים, כולל המעבר האחרון מערבה מכאן), ההתרגשות סביב פתיחת מקדונלדס וארומה, רחמו, פינתי, הפלאפל התימני ברח’ הנביאים, פלאפל קדוש, פלאפל מושיקו, סטייקיית חצות, המזנון במשרד הרישוי, מזנון אסתר, מזנון מוסא ועוד ועוד.

הספר הזה הוא הפחד ותיעוב של השווארמיות הירושלמיות, מסע ללב המאפליה של הפלאפליות, הסחי והטינופת של מזללות הבורגרים והבורקס, הבאגטים והתאילנדי המוקפץ (מי זוכר) ושאר כוכי העמבה והטחינה. מגובה בסייד-קיק בדמות “הכתב לענייני תהליך השלום שקרס” (הלל כהן), גברון מנפק טור אחרי טור שהוא חומצי, מצחיק, מושחז ופוקח עיניים. ההקדמה שלו, וההקדמה של איתמר ויינר מאוגנדה להקדמה שלו, הן לא פחות ממעולות. מסתבר שהרבה לפני שמורגן ספרלוק אכל בגדול במקדונלדס, והרבה לפני שאריק שלוסר התחקה על שורשי אומת המזון המהיר, גברון חירף את נפשו ואת קיבתו כדי לשרוד את הצרבת (וגרוע מזה) ולכתוב על כל המקומות האפרוריים (במקרה הטוב) והמגעילים (במקרה השכיח) שמציעים אוכל בעמידה (זה נשמע מגונה לא במקרה). אלא שבניגוד למקומות עצמם, ולאוכל שהם מציעים, הטורים כתובים נהדר.

שורה תחתונה: צרבת. של נוסטלגיה.

בוּגי סמוראי

תצויה נקטאני (Tatsuya Nakatani) באוגנדה, מופע סולו של תיפוף וכלי הקשה. זה לא דומה לשום דבר שעולה בראש כשחושבים על תיפוף ועל מתופפים. הוא מותח את גבולות הכלי והאומנות – והמיומנות – שלו למחוזות אחרים. זו לא מוזיקה קלה, אני מתארת לעצמי ש”אקספרימנטלית” היא מילת תואר שמתארת את זה הכי קרוב שאפשר. מדהים כמה הרבה אפשר להפיק מכל כך מעט – סט התופים שלו מורכב מארבעה תופים בסך הכל: גונג, תוף דוּד, תוף רגל (שקוף ומינימליסטי כמו כל הסט) ועוד תוף קטן. זה הכל. הוא גם כמעט לא מנגן על התופים עם מקלות בכלל. כשהוא מנגן על התופים עם קשת של צ’לו, התוף הופך לכלי מיתר. כשהוא מנגן על התוף עם הפה(!) באמצעות מצילה, התוף הופך לכלי נשיפה. אחר-כך כשהוא מנגן דואו עם אסיף צחר (סקסופון) מסתבר שהסקסופון יכול להיות כלי הקשה, והתוף כלי נשיפה. גם עם אסיף צחר המוזיקה לא הופכת להיות קונבנציונלית יותר – יצא לי לראות את אסיף בהופעה לפני שנה ב”דילה”* והוא מנגן ג’אז חופשי, מאולתר, ו-טוב, אקספרימנטלי. לא היו יותר מ-15 אנשים בחדר ההופעות של אוגנדה, אבל היתה אווירה אינטימית, קשובה ופתוחה מאוד.

לפני ההופעה ישבתי כרגיל בקצה הבר, הזמנתי הפוך וקראתי; הוצאתי את העיניים בתאורה העמומה, ליתר דיוק. אבל לא יכולתי להתאפק מפני שבהוצאה עצמית של אוגנדה יצא אוסף הטורים של אסף גברון “אוכל בעמידה”. אני אצטרך לקרוא את זה מעטיפה לעטיפה ביסודיות כדי שאוכל לכתוב על זה יותר. אבל עצם הוצאת הספר הזה לאור, עצם העובדה שאוגנדה מוציאים לאור – שני אלה שימחו אותי מאוד. שימח אותי מאוד גם שעד שההופעה התחילה התנגנו ברקע “אשכרה מתים”. אני חושבת שאני אשכרה מתה עליהם. הם בעיניי אחת מלהקות הפאנק המוצלחות ביותר שפועלות כרגע בסביבה. מכיוון שתוחלת החיים הממוצעת של להקת פאנק היא לרוב כשל פרפר – תמצמץ והיא איננה – אני חייבת לתפוס אותם שוב בהופעה בהזדמנות הקרובה ביותר, רגע לפני שהם מתפרקים על רקע “חילוקי דעות אמנותיים”.

אתמול בצהריים “דג מלוח” בגן העצמאות. אני נמרחת על פיסת צל מתחת לעצים הגבוהים, להקה מנגנת גרוב עצל, שמשי ונמרח גם כן. מושלם. הרבה אנשים, כולם נינוחים ומחייכים. כמה כלבים לא יודעים את נפשם מרוב שמחה ומתרוצצים בחבורות. כמה אנשים משחקים כדורעף מדשאות. כיף גדול. מחר חזרה לעוד שבוע עבודה שנוא. אם יש משהו שמנחם אותי זו המחשבה על כך שמאי התחיל והקיץ מעבר לפינה. למרות שחורף הוא ללא ספק העונה החביבה עליי, הקיץ מביא איתו באמתחתו אינספור אירועים, הופעות, פסטיבלים וכו’. אני מרגישה שזה עומד להתחיל.

*ז”ל. ממש מצער אותי שהמקום הזה נסגר. השילוב של אינפו-שופּ אלטרנטיבי, יחד עם חלל הופעות ותצוגות, יחד עם בית קפה ומטבח טבעוני, הוא משהו נחוץ מאוד בכל נוף אורבני.