שלוש-מאות-ומשהו להקות אינדי רוק יש באיראן (כולל אינדי כורדי) – זה מה שלמדתי מ“אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים”. וגם, שבמדינה שבה כל סוג של מוזיקה מערבית הוא אסור ונרדף ומוחרם, גם מדונה ופיפטי סנט נחשבים לאינדי רוק. אבל לא זו הבעיה שלי עם הסרט הזה, אלא העובדה שבשלב מסוים הוא נעשה קצת ארוך ודידקטי מדי באופן שבו הוא מציג ז’אנר אחרי ז’אנר של מוזיקה מערבית שמבוצעת על-ידי להקות מקומיות: ראפ, בלוז, הבי מטאל, אינדי רוק ואפילו הז’אנר הקרוי “מוזיקת עולם” – “מוזיקת עולם” זה דבר שקיים רק במערב – וכל קליפ מוזיקלי כזה על רקע תצלומים של טהרן מחלקים שונים וזוויות שונות של העיר. זה חבל פעמיים: פעם אחת בגלל שזה בא על חשבון הדמויות – עד הסוף לא היה לי בעצם שום מושג על הדמויות הראשיות: מיהן, מאין הן באו, מה הרקע שלהן, מה הן עושות בעצם בחיים (חוץ ממוזיקה), מה הן אוהבות, מה לא. ופעם שנייה בגלל שהסוף של הסרט חזק מאוד ומטלטל – דווקא בגלל השרירותיות והאקראיות שלו. כך שהסרט קצת מפוספס בעיניי.
“פרספוליס” – גם שתי הנובלות הגרפיות וגם הסרט המאויר – עשה את זה טוב יותר.
מצד שני, מי אני, הבורגנית המערבית, שתמתח ביקורת על במאי איראני שאין לי ספק שנתקל בתנאים דומים למתואר בסרט כשעשה את הסרט הזה. ליד התנאים שבהם המוזיקאים האיראניים פועלים, התנאים שבהם פועלות להקות השוליים כאן הם באמת מחתרת של קטיפה.
אז כל מה שנותר לי לעשות כשחזרתי הביתה מהסרט הוא ללטף את גיטרת הבס האהובה שלי שהזנחתי כבר כמה שבועות, להדליק את המגבר ולנגן. אני מנגנת כל מיני קטעים שנעים בין בלוז מערבונים לגאראג’-מטאל-סרף. אם הייתי כותבת ספר הייתי קוראת לו “דברים שעשיתי עם מיתר מי”. אם סטאס היה שומע את זה הוא היה מתעלף.
* * *
הסרט הכי נחמד והכי מתוק שראיתי בפסטיבל הסרטים בחודש שעבר היה “טרוצקי”. את “תני בבקשה” הלכתי לראות בגלל שיתוף הפעולה של ניקול הולופסנר וקתרין קינר, שהיה מוצלח מאוד בעבר (Walking and Talking, או “על חברות וחתולים” כפי שהוא תורגם כאן). התוצאה הפעם פחות טובה, אבל אני עדיין אוהבת את קתרין קינר וכיף לראות אותה מתבגרת על המסך ונושאת בכל כך הרבה חן את פגעי הגיל – את הקמטים, השקיות הנפוחות מתחת לעיניים, השערות המלבינות פה ושם. לא היה שום קמצוץ של חן בסרט השני שראיתי, “רהיטים זעירים”. לא היתה שם אפילו דמות אחת שאפשר היה לחבב, או אפילו סתם לסבול. טוד סולונדז היה נהנה מהמפגן המיזנתרופי הזה. אני שנאתי את זה.
אבל טרוצקי היה חמוד. הוא על תלמיד תיכון קנדי שמחליט לגלם בחייו את הביוגרפיה של טרוצקי (רשימת מטלות: לאגד את העובדים במפעל של אביו. למצוא את ולדימיר איליץ’ אוליאנוב שלו. להתחתן עם מישהי שמבוגרת ממנו בעשר שנים, רצוי בשם אלכסנדרה. לנסוע לדרום אמריקה). זה הזכיר לי לא מעט את “ראשמור” (“המירוץ לצמרת של מקס פישר”, בתרגום לעברית. מה יהיה הסוף עם התרגומים האלה של שמות סרטים לעברית) של ווס אנדרסון. אמנם בלי העיצוב החזותי המסוגנן כל כך של ווס אנדרסון, אבל עם הרבה מהמאפיינים האחרים – האקסצנטריות, יחסי המשפחה, ההומור.
כשיצאתי מהסרט ראיתי בטלפון הנייד שהחמצתי שיחה. בהיתי במספר והוא נראה לי מוכר – ככה זה כשאנשים מאותגרים-טכנולוגית לא יודעים לאחסן שמות ומספרים בזיכרון של הנייד שלהם. ככה זה כשהם מתעקשים לאחסן זיכרונות רק בראש ובלב. או בכתב. רק כשהתחלתי ללכת ברגל הביתה מקולנוע סמדר לגינת ברודי נזכרתי פתאום למי הוא שייך, המספר הזה. שיט. חייגתי אליו חזרה ברגע שנכנסתי הביתה.
אתה לא תאמין מאיזה סרט חזרתי עכשיו, ולדימיר איליץ’ אוליאנוב אחד, אני אומרת לו. ואז אני מוסיפה בשקט, התגעגעתי אליך. טיפש.
הוא מחייך. אני תמיד יכולה לשמוע אותו מחייך מהעבר השני של הקו, סטאס.