תגית: באסס

אינדי-פאדה

אינדי-פאדה, אחר הצהריים של יום העצמאות. על מרפסת הגג של הבאסס, תחת סככה מאולתרת שמגנה מפני שמש אכזרית ושמי שרב עכורים, מלוא החופן להקות בעבור קומץ שקלים. ואלה שמות: זירוקס קנדיבר, אמזונהקוס, Dirty Hands on a Trash Like You, אד טרנר והדנילוף סנטר, רייסקינדר, לבנון, Do You Like My Shoes ונראה לי ששכחתי עוד כמה. כבר מזמן לא הייתי בקרב קהל מקועקע כל כך ומחורר כל כך בכבדות. גם הבנות. או אולי בעצם בעיקר הבנות. מאז שנות ה-90 אני לא זוכרת שראיתי כל כך הרבה עגילי חישוק באף. אולי נרדמתי והזמן עצר מלכת. אבל כנראה שמשהו כן השתנה מאז שנות ה-90, אם לשפוט לפי העובדה שחלק גדול מהלהקות כאן מנגנות פוסט-רוק, פוסט-גראנג’, פוסט-פאנק, פוסט-הארדקור, פוסט-מטאל, פוסט-משהו: נדמה לי שמה שאני מנסה להגיד זה שכמעט אצל כל הלהקות כאן נעדר מרכיב אחד חיוני מאוד, שהיה דווקא קריטי בשנות ה-90: מלודיה.

אין לי דרך נעימה יותר להגיד את זה, אז אני אגיד את זה ישר ככה: בהעדר כל זכר למלודיה בסביבה, כל ההופעות הפכו לעסק מטרחן ומשעמם מאוד. לא היתה שם שום השראה, שום דמיון, שום דבר שמזכיר שהמילה מוזיקה נגזרת למעשה ממוּזה. בהעדר כל סימן מוכר לרוח חיים או נשמה, מה שהיה שם זה התחרעות בשביל הסבבה של ההתחרעות, מפגן מרשים של יכולת נגינה וירטואוזית, אולי אפילו אמנות קונספטואלית בצורת מוזיקה – אבל לא באמת מוזיקה. כשאני חושבת על מוזיקה כמו בלוז, פולק, רוקנ’רול/רוקבילי, פאנק, גראנג’ – בכולם מלודיה היא מרכיב יסודי, לא משנה כמה מנגנים אותה חזק או חלש, מהר או איטי, מחורע, מלא פידבקים, דיסטורשן וצפצופים – המלודיה תמיד שם והיא זו שמזיזה דברים: היא מזיזה לך משהו בנשמה והיא מניעה מהפכות מוזיקליות. כשאין מלודיה שום דבר לא זז חוץ משרירי הפיהוק. בלעדיה אפשר באמת להסתפק גם בנגינת סולמות בלבד. וזה באמת מצער. כל כך הרבה להקות, כל כך הרבה נגנים, כל כך מעט מוזיקה.

(לפני כמה שבועות, לציון יום השנה לקסטה, הופיעה בצהרי יום שישי בקרן הרחוב השמשית זמרת פולק אוסטרלית בשם איימי מקנייט. אחר-כך ראיתי אותה שוב גם בתקליט, יחד עם אורי אלבוחר. היא ניגנה על גיטרה אקוסטית ולאפּ-סטיל, הוא ליווה אותה בשירה ובנגיעות אלקטרוניות. עם הראסטות הבלונדיניות שלה וגישת ה-DIY היא הזכירה לי את אני דיפרנקו. בקול הצלול והאוורירי שלה, במיוחד על רקע האלקטרוניקה הרכה, היא הזכירה לי את בת’ אורטון. ולפי נעלי הדוק מרטינס המשופשפות והדהויות שלה יכולתי לדעת שהן חצו איתה חצי עולם וחצי חיים)

רק שני יוצרים הצילו קצת את מצב המוזיקה העגום באינדי-פאדה. האחד הוא רייסקינדר, שגם כשהוא לא במיטבו, והוא לא היה במיטבו, הוא מצליח לגעת ולעורר דברים. אני מניחה שזה קשור לזה שכמו הדמות של הליצן העצוב, מאחורי המסכה המצחיקה לכאורה שלו נמתחת הרבה מאוד ביקורת, וכמובן, צריך להיות ממש מסטול כדי לא לקלוט שמאחורי כל הציניות, הסארקזם, הריקנות, השיעמום והשיממון, מסתתר כאב גדול. והכאב הזה התאים לגמרי ליום העצמאות באחת התקופות המחורבנות ביותר בתולדות המדינה.

היוצר השני הוא זה המתקרא Do You Like My Shoes. זה צמד, בעצם, של גיטרה ותופים, וראיתי אותם כבר לפני שבועיים באוגנדה. הם ניגנו אז משהו כמו 20 שירים ב-17 דקות. הפעם הם ניגנו בערך 8 שירים בעשר דקות. זה פאנק פשוט מאוד – מהיר, עצבני, אבל מלודי. כל מה שאני יכולה להגיד זה שהנעליים האלה נועדו להליכה, וזה כנראה בדיוק מה שהן יעשו.

(בצהרי יום שישי ההוא מחוץ לקסטה ניגן הרכב הרוקבילי-רטרו-פיפטיז המצחיק “רוצי בובה”, ואפשר להיות בטוחים שהראשונים שפצחו בריקודי רוקנ’רול סוערים, בשורה הראשונה, היו כל ילדי הדת’-מטאל ארוכי השיער, המקועקעים ומחוררים בכבדות, לובשי השחורים עם קישוטי הפנטגרם והאותיות הגותיות)

ועדיין, אני לא יכולה לחשוב על דרך מוצלחת ומענגת יותר שבה יכולתי להעביר את יום העצמאות מאשר על המרפסת של הבאסס (היי, שלא תדעו עוד משטרה!). בגלל כמה אנשים, בגלל תחושת הקהילה, גם כשהיא שברירית וארעית. No Coast הציגו הפעם דוכן של שף מקומי שמבשל “אוכל אינדי” – מבחינתי הוא יכול להיות הטבח השבדי – שנראה טעים מאוד. המאפין בננות שלו היה מעולה, במיוחד כשהייתי זקוקה למנת סוכר בתוך כל המרורים שהאכילו אותי הלהקות האלה.

מעבר למסך (ומה אליס ראתה שם)

ערב ראינוע של No Coast במוצאי שבת בבאסס. בדרך לשם אני רואה שמחוץ לקונסטנטין יש תור כאילו מחלקים שם לחם. בבאסס אין שום תור, רק אשנב קטן שמתפקד באמת כמו קופה של בית קולנוע זנוח וישן מפעם. אני משלמת, מוחתמת ועולה במדרגות למעלה. להיכנס לבאסס זה תמיד כמו להיכנס למערה החשמלית – אלא אם כן זה בקיץ, ואז הכניסה היא דרך מרפסת הגג הפתוחה. בגלל שאלה ימים של קיץ באמצע החורף יש גם אנשים שיושבים עכשיו על המרפסת. בפנים חשוך ו-טוב, הבסים מרעימים. זה ערב שבו הרכבים חיים מנגנים ביחד ולצד די.ג’ייז מצוות דאב אל וואד (כותרת משנה: בסים לשעת מצור. תמיד יש פה מצור). אני מתמסרת למוזיקה האלקטרונית ברקע, למרות שאני מבינה מאוד קטנה בה, בלשון המעטה. אני יכולה לדקלם מתוך שינה את ההבדלים הדקים בין דוּם לדרון לסטונר, בין טראש מטאל לדת’ מטאל לבלאק מטאל, בין פרוג להרדקור אטמוספרי למאת’ רוק לפוסט רוק – כל מה שחוסה תחת המטריה הרחבה של הרוק. אבל אין לי שום מושג מה ההבדל בין טכנו לטראנס לאסיד להאוס לאמביינט לצ’יל-אאוט לדאב-סטפ לאלקטרו-קלאש ליורו-טראש ולאיטלו דיסקו (שאלוהים יעזור). זו לא הטריטוריה שלי. אבל אין לי שום בעיה להיות פרח קיר. אני נצמדת לפינה שלי ופשוט מקשיבה ומתבוננת. לברמנית יש מוהוק. יש כאן בחור ארוך שיער עם חולצה שחורה של בלאק מטאל נורבגי. אני מזהה את הבסיסט של יום שני האחרון של אוקטובר ואת הסולן של אשכרה מתים, את אמיר שבא להגיד שלום ועוד הרבה פרצופים שאני לא מכירה בשמות אבל אני מזהה מאינספור הופעות והתרחשויות, חלקם בתור צופים וחלקם בתור מופיעים, והרבה מאוד פעמים שני הדברים גם יחד.

בינתיים מתחיל לנגן ההרכב החי הראשון מעבר למסך. המעבר מהמוזיקה שמתקלט הדי.ג’יי לנגינה החיה הוא חלק לגמרי. אפילו לאוזניים המתורגלות שלי לוקח כמה שניות לקלוט שעכשיו זו כבר מוזיקה חיה. רוקי בי שר-מדקלם על רקע להקה חיה. יותר מדי פעמים החמצתי בעבר את רוקי בי, ואחרי שני הקטעים הפואטיים והיפים מאוד שלו אני אשמח לתפוס אותו בהופעה שלמה משל עצמו בקרוב. הוא ממש ממש טוב. אין תחליף למוזיקה חיה, אורגנית, וזה מותר ה-MC על ה-DJ. על המסך מוקרנים קטעי וידאו, חלקם צילומים של הלהקה שמנגנת ממש עכשיו מצידו השני של המסך. קצת מתסכל אותי שאי אפשר ממש לראות אותם, כי ככה אני רגילה ואוהבת, אבל אני חושבת שזו בעצם הנקודה של הערב הזה. אני חושבת על “נשיקה מעבר למטפחת” בהקשר של תרגום, על המושג הפילוסופי “צעיף הבערות” (Veil of Ignorance), על העובדה שכשחסרה לנו ידיעה מוצקה – כזו שהחושים שלנו מספקים לנו באופן מיידי ובלתי אמצעי – אנחנו נדרשים להפעיל הרבה יותר אמונה, וגם דימיון. אין לי ממש מסקנות בעניין, אז אני בעיקר חווה את זה כרגע כמו שזה.

את תחילת הקטע החי השני שוב לוקח לי כמה שניות לזהות, למרות שאני יודעת בבירור שזה משהו שאני מכירה ואוהבת. ואז אני נזכרת: ג’יינז אדיקשן. הקול הגבוה של פרי פארל כשהוא שר על סקס ואלימות ו-Nothing’s Shocking. ואז הקול של בחורה שרה – אני חושבת שזו הסולנית של קיצו, והמוזיקה באמת צבעונית ופסיכדלית ולקראת הסוף שוב מצטרף איזה בחור בקטעי דקלום-דיבור, ואז זה נגמר ושוב המעבר לביטים ובסים ומוזיקה דיגיטלית, מסומפלת, שמנגן הדי.ג’יי התורן. בינתיים כבר רבע אחרי חצות ואני פורשת למרות שאני בטוחה ששאר הקטעים בטח יהיו מוצלחים לא פחות. אבל כמה מאיתנו צריכים לקום ביום ראשון בשש בבוקר ולהתחיל עוד שבוע עבודה. בדרך החוצה אני רואה שמחוץ לקונסטנטין עדיין יש תור כאילו מחלקים שם כסף.

האירועים האלה של No Coast מסתמנים כעניין מוצלח מאוד. רק עכשיו גיליתי פתאום שהם קולקטיב של אמנים ויוצרים בוגרי מוסררה. איכשהו זה מסביר לא מעט. כמו באירוע של הקיץ, גם הפעם היו במקום כ-50 איש, להערכתי – ממש לא מעט לאירוע של מוזיקת שוליים/יצירות וידאו.

ובשבוע הבא: יומיים של פסטיבל De:Frost.

רחובות לוהטים

גל החום של אמצע השבוע הוציא את כולם החוצה. שלישי בערב, תשע וחצי, העיר פקוקה ואין אף מקום חניה. מוסה ואני חונים בסוף ברחוב שבטי ישראל, וחוצים את כיכר ספרא השטופה באור זרקורים לרגל הסטריט בול. אנחנו מגיעים לאוגנדה ברבע לעשר רק כדי לגלות ששלום גד כבר באמצע השיר השלישי שלו. יום אחד אני אצליח אולי לפענח את הקוד הסודי של שעת ההתחלה של הופעות. מכיוון שההופעה פורסמה בתשע, חשבנו שהיא תתחיל בעשר. למרבה ההפתעה החדרון הקטן באוגנדה מלא – אני כבר לא רגילה לראות הופעות של יותר מחמישה אנשים בקהל. אז אנחנו יושבים על הבר ומוסה מזמין ערק אשכוליות ואני מדברת עם דודו מהרדיו. אני מקווה לשמוע את שלום גד בהזדמנות אחרת. למוסה יש קרייבינג קרניבורי ואנחנו הולכים למקום החדש של פיני, על פינת יפו ומגרש הרוסים, שמוכר רק קבבים. האמת שזה רעיון מבריק. אם יש מזללות המבורגרים, אין שום סיבה שלא יהיו מזללות קבבים. זה מקומי ומדויק, ופיני הוא קצב ושף מעולה. מוסה מדווח שזה טעים, לי כואבת הבטן באותו ערב ולא נראה לי שבשר בעשר וחצי בלילה יעשה לי טוב.

הדרך משם לבאסס נראית כמו חזיון פוסט-אפוקליפטי. על חורבות רחוב יפו, שבמרכזן ניצב בגאון תא שירותים בודד של חברת מוצאות, מתהלכים אינספור בני נוער אמריקאים בין מסילות המתכת שיסיעו יום אחד את הרכבת הקלה. מכיוון שלא עוברים שם עכשיו כלי רכב זה נראה כמו יום כיפור סוריאליסטי ומעוות. מכמה מרפסות מעל הרחוב בוקעת מוזיקת רגאיי בקולי קולות. בכיכר ציון חונים שני ואנים של נחמן-מאומן, וברסלבים על אל.אס.די מרקדים על הגגות שלהם לצלילי טראנס חסידי בקולי קולות. אני רוטנת למוסה שאני לא חושבת שהחניה שלהם פה היא חוקית, והוא אומר לי לא להיות קטנונית ומרירה – זו לא החניה שלהם שהיא הבעיה. בדרך אנחנו עוד קונים גלידה, ובסוף מגיעים אל הבאסס.

בתוך האפלולית של הבאסס מנגנים תשעה בסיסטים ומנצח את “קוברה” של ג’ון זורן. אין יותר מעשרה או חמישה-עשר איש בקהל. קוברה היא לא יצירה כתובה, היא יצירה שמאלתרים על המקום, ומשום כך היא יותר משחק שבנוי על הדיאלוג שבין המנצח לנגנים, ועל היחסים שבין הנגנים לבין עצמם. הנגנים רשאים שלא להישמע להוראות המנצח, שמתקשר איתם בתנועות ידיים, חבישת סרט ראש אלסטי (כמו של טניסאים) וכרטיסיות גדולות שנושאות אותיות ומספרים. הנגנים בתורם עונים לו בהרמת ידיים, ספירת אצבעות ומימיקה של שיסוף גרונות. על הבמה יש חמישה קונטרבסים וארבעה בסים חשמליים. הבסים מנגנים, גונחים, מהמהמים, משוחחים ביניהם, והנגנים עצמם משמיעים לפעמים קולות שונים כמו ציחקוקים, קולות הקאה, שירה ג’אזית ועוד. בעיניי זו הוכחה נוספת לזה שלבסיסטים יש ראש פתוח וחוש הומור יותר מלכל הנגנים האחרים. אני לא יכולה לתאר לעצמי תשעה גיטריסטים מבצעים את המשחק הזה של ג’ון זורן, עם כל האגואים שלהם. לפני חודשיים בערך, כשסיפרתי למוסה שהייתי בהופעה של קונטרבסיסטים למען השלום, הוא העיר ביובש שהוא מעולם לא ידע שהבסיסטים הם המכשול בדרך לשלום. נשבעתי לעצמי (שוב) שאני רק עוברת את חודש יולי העמוס בעבודה, ומוצאת לעצמי מורה לבס.

* * *

כבר בכניסה למדרחוב דורות ראשונים מישהו שופך לי על הרגל בירה. בכניסה לבולינט מישהי שופכת עליי קולה. הם מחייכים ומתנצלים, זה לא בכוונה. אני מחייכת חזרה. מזל שמישהו בדיוק מתיז עליי ועל סביבותיי מים מאקדח מים אימתני. אני נכנעת ומחליטה לשחות עם זה. אין שום טעם להילחם בקארמה שלי לאחר-הצהריים הזה. נגזר עליי להיות רטובה ודביקה. יום שישי, שתיים וחצי בצהריים, מסיבת רחוב בסמטה של בירמן ובולינט. למרות שזו סמטה, אני מעריכה את מי שהצליח למתוח בין גגות הבניינים משני הצדדים יריעת בד לבנה ענקית, שמסוככת ומצלה על הרחוב. בין הבניינים נמתחים גם חבלי כביסה ועליהם תלויות חולצות כתומות של בולינט. על המרפסות עומדים המון צעירים, כאמור עם אקדחי מים. העיר הזאת צריכה דחוף ים. אני קונה לחמניה עם נקניקיה בבירמן ועומדת מהצד לצפות בהופעה של אבי וקנין. מסביבי יש אינספור אנשים, שאת הגיל הממוצע שלהם קל לזהות לפי העובדה שחצי מהבנים לובשים חולצות סוף מסלול. הבנות בשמלות קיץ קצרות, גופיות ומכנסונים, וכולם בכפכפים. זה נראה כמו פגישת מחזור של כל התיכוניסטים בעיר, שיצאו לחופשת סופשבוע מהצבא. עומר קצת חסר לי. כולם שותים בירות וערק ואוכלים משולשי פיצות מפיצה אפל שבתחתית הרחוב, שלא הפסיקו לעבוד כמו משוגעים. אני ממתינה להופעה של הג’ירפות.

כשהם עולים סופסוף לבמה הרחוב כולו מלא לגמרי. גלעד כהנא הוא שילוב של פוליטיקאי דמגוגי במיוחד ונביא זעם. לפני כל שיר של הג’ירפות הוא נושא נאום חוצב להבות של רבע שעה, שנשמע כמו נאום ממסע בחירות. יותר מפעם אחת התחשק לי להגיד לו סתום כבר, נודניק. שתוק ותשיר. תן למוזיקה ולשירים שלך לדבר במקומך, להגיד מה שיש לך להגיד. אבל אין מה לעשות, כהנא הוא מצד אחד אבי אבות החרטטנים (יחד עם עוד כמה עיתונאים שמתחזקים גם להקות רוק. בלי שמות), אבל מצד שני, יש לו את הכריזמה שלו. כשהוא אומר שהוא אוהב להופיע בירושלים מפני שיש כאן את השילוב הזה של רעב, כעס ותשוקה, אני נאלצת להסכים איתו. אני חושבת שהוא צודק, שאלה באמת שלושה מהמאפיינים הבולטים ביותר של העיר. מישהי מהקהל זורקת עליו זוג תחתונים (בצבע תכלת), והוא חובש אותם בגאווה על הראש. עם כל הדברת שלו, ההופעה של הג’ירפות היתה טובה מאוד. לפני עמדו שלוש המלצריות הקטנטנות של בולינט, עם הרסטות והפירסינג והעור החשוף שלהן, ובין מזיגת בירה אחת לשניה הן לא הפסיקו לרקוד. לידן עמדה מישהי מבוגרת – בעצם, אני לא בטוחה שהיא היתה יותר מבוגרת ממני, רק שכל השיער שלה היה אפור – ורקדה לעצמה. כל הצעירים בני העשרים התבוננו בה בשילוב של תימהון ורחמים, ולא רציתי להגיד להם, אין לכם מושג כמה מהר גם אתם תגיעו לגיל שלה. ושלי. ומה אתם חושבים, שאנשים מבוגרים אמורים לצאת לגלות בערבות הקרח? אבל למה להיות משביתת שמחות.

היתה שם לפני הג’ירפות גם להקת חיקוי לגאנז-אנ-רוזס, עם כל המניירות האפשריות. זה היה לגמרי מצחיק, הגיטריסט עם הפאה וכובע של סלאש, הזמר הקטן עם הקול הצווחני והטיית הגוף לאחור (למרות שהוא היה דווקא כהה והזכיר לי יותר את כריס קורנל במראה הסרסור הצרפתי שלו). הם סיימו עם פרדייז סיטי. קח אותי לפרדייז סיטי, במקום שבו הדשא ירוק והנערות יפהפיות, קח אותי הביתה.

העיר הזאת היא לא גן עדן, אבל היא עדיין – שוב – תמיד, כנראה – הבית.

* * *

חזרתי הביתה לפנות ערב, הישר למקלחת. דיברתי בטלפון עם עומר, שבילה את סוף השבוע עם החברה שלו בהוד השרון, ועם ההורים שלי. שתיתי עוד מים. בשמונה בערב עשיתי מה שחלמתי עליו כל השבוע: נכנסתי למיטה. בתשע בערב כבר לא היה עם מי לדבר. קמתי הבוקר בתשע.