לא היה לי חשק ללכת הבוקר לעבודה, וגם לא היה שום דבר חשוב שחייב את נוכחותי שם היום. חיכיתי עד שבע וחצי והתקשרתי להודיע שאני לא מרגישה טוב ואני נשארת בבית. נזכרתי בשיר הזה של קארבר:
התעוררתי הבוקר עם / תשוקה עצומה לשכב במיטה כל היום / ולקרוא. נלחמתי נגדה לדקה. // אחר כך הבטתי בגשם מחוץ לחלון. / ונכנעתי. / הפקדתי את עצמי לחלוטין / בידי הבוקר הגשום הזה. //
(“גשם”, תרגום: עוזי וייל)
חזרתי למיטה וישנתי עד שתים עשרה. קמתי והכנתי קפה וחביתה. שמעתי את Okkervil River, הכנתי כוס תה וישבתי לכתוב. קינאתי בצ’רלס בוקובסקי על זה שג’ון מרטין סיפק לו מלגת קיום חודשית (וייסד בשבילו הוצאת ספרים) רק כדי שהוא יישב ויכתוב. אני לא סופרת ואף אחד לא ישלם לי משכורת חודשית רק בשביל שאני אשב ואכתוב. כותבים כמוני יש אלף בשקל, ואף אחד לא ממש עושה כסף מכתיבה לאינטרנט. הרבה אנשים מחפשים “מודלים עסקיים” ואיך לעשות כסף מכתיבה לאינטרנט, אבל אני בכלל לא בטוחה שצריך לעשות כסף מכתיבה באינטרנט. מצחיק אותי שאנשים לא מעלים בדעתם שאולי אין לאינטרנט מודל רווחי. שאולי יש דברים שלא יכולים ולא צריכים להימכר ולהיקנות בכסף. שיש דברים שצריכים להיות חופשיים. כמו מילים כתובות, למשל. אבל תגידי את זה לאנשים שמחפשים “מודלים עסקיים” לאינטרנט והם יסתכלו עלייך כאילו ירקת על אמא שלהם. ובמובן מסוים זה מה שעשית – חיללת את קודש הקודשים הקפיטליסטי שלהם. אמרת שיש דברים שיכולים וצריכים להיות בחינם. שלא הכל סחיר ומכיר וניתן לתשלום בכסף. Fugazi, להקה אמריקאית שאני מעריצה את היושר המוסרי חסר הפשרות שלה, כבר כתבו פעם:
Never mind what’s been selling / it’s what you’re buying / and receiving undefiled
גמרתי לקרוא את “חבורת העינב“ של ג’ון פאנטה. אני לגמרי מבינה מה בוקובסקי מצא אצלו ולמה הוא הושפע ממנו כל כך. הסיפור של נער שגדל בצילו של אב פשוט, קשה-יום, אלכוהוליסט ואלים, ונמלט מגורל דומה מפני שהוא מוצא את ייעודו בכתיבה – בהתחלה בכתיבת ספרים ואחר-כך בכתיבת תסריטים – ובמקביל מוצא גם נחמה בטיפה המרה (כי לברוח לגמרי מהגורל אי אפשר) וגאולה דווקא בביבים ובחצרות האחוריות של לוס אנג’לס – יש הרבה קווים מקבילים בין הביוגרפיה של פאנטה לביוגרפיה של בוקובסקי. אני אישית חושבת שהתלמיד עולה על רבו, ובוקובסקי יותר מעניין ויותר מורכב ומגוון מפאנטה. כמעט כל הספרים של פאנטה הם וריאציות על אותו נושא, וברובם מככב האלטר-אגו שלו, ארתורו בנדיני. גם בגלל זה אני חושבת שמבין שני הרומנים המרכיבים את הספר הזה שיצא סופסוף בעברית – קדם לו אמנם “שאל את האבק” בהוצאת אסטרולוג, אבל זו הוצאה מחורבנת, הם הדביקו לו עטיפה מזעזעת, ובכל מקרה כמעט לא ניתן להשיג אותו היום בשום חנות ספרים – “חבורת העינב” טוב יותר מ”חלומות בבאנקר היל”. בעיקר בגלל שב”חבורת העינב” פאנטה נוגע בלב ליבה של הדרמה והטרגדיה האישית של חייו: היחסים עם אביו, ההתמכרות לטיפה המרה והחורבן שהיא מביאה עמה, מוות, פרידה, השלמה.
השם “חבורת העינב” מרמז כמובן לטיפה המרה. כתבתי כבר פעם על זה שמדהים שהחבורה האלכוהולית שמהווה את עמוד השדרה של הספרות האמריקאית (והעולמית) במאה ה-20 כתבה את הפרוזה הפיכחת והיבשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני לא חושבת שזה מקרי. הו, חבורת העינב: סקוט פיצג’רלד, ארנסט המינגוויי, ג’ק לונדון, ג’ון סטיינבק, וויליאם פוקנר, ג’ון צ’יבר, ג’ון פאנטה, ג’ק קרואק, טרומן קפוטה, צ’רלס בוקובסקי, ריימונד צ’נדלר, ריימונד קארבר. מעניין איך הם חוליות בשרשרת שבה כל אחד מהם השפיע על השני, הבא בתורו. המינגוויי השפיע על פאנטה, פאנטה השפיע על בוקובסקי, בוקובסקי השפיע על קארבר, ואחרי קארבר נראה לי שכבר אי אפשר היה לקחת את צורת הכתיבה הזאת הלאה בלי להפוך אותה למניירה או פרודיה. בגלל זה אחרי קארבר אפשר לראות שהספרות האמריקאית משנה סגנון, והקולות הבולטים בה היום הם של סופרים כמו פול אוסטר, מייקל שייבון, תומס פינצ’ון, דייב אגרס.*
כתבתי גם פעם כמה מעט מוכר היום ג’ון צ’יבר לקורא בשפה העברית. אם צ’יבר לא מספיק ידוע, הרי ששמו של פאנטה היה שמור בכלל ליודעי ח”ן. מזמן כבר הגיע הזמן לתרגם אותו לעברית (ועכשיו צריך רק לשחרר את הזכויות ל”שאל את האבק” מידיה של הוצאת אסטרולוג). ומי בכלל יודע שיהלי סובול תירגם לעברית לפני כמה שנים את ספרו של דן פאנטה, בנו של ג’ון פאנטה, שנקרא “כסף קטן“? הנה עוד ספר בדיוני שמבוסס לחלוטין על אוטוביוגרפיה אישית, שעיקרה החיים בצלו של אב אלכוהוליסט והניסיון לברוח מגורל דומה באמצעות הכתיבה. אי אפשר להימלט מהגורל. ואם מישהו רוצה לחפש את הסופר האמריקאי הבא שעדיין לא מוכר לציבור הרחב בארץ, שינסה למצוא את שרווד אנדרסון ואת “ווינסבורג, אוהיו” שלו, שתירגם את זה יפה אהרון אמיר ב-1959(!) בהוצאת עם עובד.
אני מתחילה לקרוא עכשיו את “הדרך” של קורמאק מקארתי. כבר העמוד הראשון בפרוזה הקשוחה שלו פועל עליי כמו אגרוף בפרצוף. זה כל כך מרוכז שבכלל לא בטוח שזו פרוזה. זה נשמע לי יותר כמו פואמה. אבל אני אצטרך לקרוא את זה עוד.
* הפוסט הזה נשמע לי כמו ניימדרופינג וטור רכילות. זה בסדר, כנראה. טרומן קפוטה כתב פעם שכל הספרות היא רכילות. אני חושבת שכל מה שאני מנסה לומר שהוא שלמרות שלא עמדתי אף פעם על גדת הנהר באיידהו שלידו המינגוויי פוצץ את הראש, לספרות האמריקאית היתה השפעה גדולה על דרכי החשיבה והכתיבה שלי.