תגית: בית האמנים

ביום חמישי בחמש אני יוצאת מהעבודה – אני עדיין עובדת באותו מקום ולא עזבתי לשום מקום אחר; זה יקרה יום אחד אבל בינתיים אני עוד שם – ונושמת עמוק. אני מהדקת סביבי את הצעיף הגדול והמחמם. כבר מתקרר ומחשיך. זה היה שבוע קשה מאוד ומאומץ מאוד, אבל גם טוב מאוד. איכשהו הצלחתי לעשות המון דברים ובאופן פרוורטי כמעט זה גורם לי סיפוק. חוץ מהעבודה בעבודה זה היה גם שבוע של הרבה תחזוקה שוטפת של החיים. טיפלתי בענייני בבנק. שילמתי חשבונות. חידשתי את הביטוח לאוטו, שבשבוע הבא אני צריכה לקחת לטסט. הזמנתי את האינסטלטור. בוקר מוקדם אחד הלכתי לעשות בדיקות דם שאני דוחה כבר הרבה זמן. הלכתי לשיעורי יוגה, התאמנתי על הבס, בכל ערב קראתי עוד קצת בספר שאני קוראת עכשיו. לא צברתי כביסה וכלים בכיור, לא איחרתי לעבודה ולא התבטלתי, ובאופן כללי הייתי חרוצה ותפקודית עד אימה. אבל יש בזה גם משהו נעים. אני תמיד נזכרת בשורה הזאת משיר אחד של קארבר – “אלוהים, שום הרגשה לא משתווה ליכולת לעמוד בהתחייבויות”. ולמרות שעד סוף השיר האמירה הזאת כבר מוארת באור קצת אירוני, אני חושבת שבאופן בסיסי יש בה משהו מאוד נכון. בכל אופן כך אני הרגשתי השבוע.

אז כשהשבוע הזה נגמר ביום חמישי בחמש ואני מרגישה את הסופשבוע מתחיל, עם כל ההתרגשויות של כל האפשרויות שהוא טומן בחובו, אני מרגישה חופש גדול. סיימתי את כל המחויבויות שלי ואני יכולה לעשות את הדברים שאני אוהבת. אני הולכת לשוטט במרכז העיר ונכנסת לחנות ספרים וקונה שלושה ספרים חדשים. אני עולה לכיוון בצלאל ונכנסת לגלריה דאנא, שבניגוד לכל חששותיי בהתחלה מציגה תמיד תערוכות מעניינות, ואחריה אני נכנסת גם לבית האמנים. שקט ונטוש בשעה הזאת בחללי התצוגה, ונעים לי ככה לבד בשקט הזה להתבונן בציורים. יש שם תערוכה של ציירת צעירה בשם נטעלי שלוסר, שהם טובים מאוד ויש בהם גם לא מעט הומור – תכונה לא שכיחה באמנות. אני מוצאת את עצמי מחייכת. אני ממשיכה משם ברגל הביתה.

אני שותה עכשיו את הקפה השני של יום שישי בבוקר, כבר הייתי במכולת והבאתי חלה ועיתונים, קריר וסתווי בחוץ וכל מה שבא לי הבוקר זה לקחת את הסל פלסטיק הכחול מזעזע שלי וללכת לשוטט בשוק ובנחלאות ובמרכז העיר ובכל המקומות שאני הכי אוהבת. אני הולכת לעשות בסופשבוע רק את הדברים שאני אוהבת. יום שישי ה-13 הוא דווקא סימן טוב. יש הופעות בצהריים באוגנדה, והכי כיף זה הופעות ביום שישי בצהריים. אני רוצה לכתוב הרבה בסופשבוע הזה. יש לי ספרים חדשים מעניינים. יש המון מוזיקה שאני רוצה לשמוע. אולי אלך לסרט. אולי מישהו יבוא לבקר אותי ואני יודעת שאני אשמח מאוד.

חזרתי לבית האמנים כדי לראות תמונה אחת בלבד שריתקה אותי בפעם הראשונה שראיתי אותה לפני שבועיים: את “עירום מול המראה” של יצחק ליבנה, במסגרת התערוכה “עירומות”, שבה אישה עירומה גוהרת בפישוק מעל מראה שמונחת על הרצפה. אני חושבת שמה שמרתק אותי בציור הזה הוא לא רק העניין שאישה לא יכולה לראות את העירום המלא שלה עצמה – הערווה שלה – בלי ראי; אלא שיש כאן גם משהו מדויק מאוד על טיבה הרפלקסיבי של התשוקה הנשית. לפחות כמו שאני מכירה אותה, מעצמי. ולפחות כמו שנתקלתי לא מזמן באיזה מאמר על התשוקה הנשית, שאומר, בקיצור, שהתשוקה הנשית מכוונת לעצמה (ואני לא זוכרת איפה זה היה, ואין לי שום קישור, אבל כשקראתי את זה הרגשתי שסופסוף מישהי – החוקרת – הבינה את הגרעין המהותי ביותר של התשוקה הנשית).

יש משהו מאוד נרקיסיסטי בסקס שלי. אני חושבת על זה בהקשר שלי עם אורי, מפני שהיחסים שלנו כל כך קרובים ואינטימיים כבר כמה שנים, כלומר, איתו אני מרגישה הכי בנוח והכי בטוח והכי משוחררת להזדיין כמו שאני רוצה ואיך שאני אוהבת. והדבר הבולט הראשון, והעיקרי, זה שאני מתה על זה שהוא מת על הגוף שלי. מדליק אותי לראות את הגוף שלי דרך העיניים שלו. מרגש אותי להרגיש נחשקת, מסעיר אותי ומגרה אותי ומחרמן אותי לשמוע – לראות – לדעת – שהוא מת על השדיים שלי, על הכוס שלי, על התחת שלי. לראות את המבט שלו מרוכז בפנים שלי. לשמוע אותו נוקב בשמי, אומר אני אוהב אותך, וגם, את הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים, בתזונה. כשאני שוכבת איתו אני לגמרי מרוכזת בי ובעצמי. התשוקה שלי היא לא אליו אלא להערצה שלו אליי. הוא רק המראה שלי. זה אוטו-אירוטי. זה כמו לאונן, באמצעותו. זה כאילו שנינו נמצאים שם כדי לענג אותי. התשוקה שלו מכוונת אליי, והתשוקה שלי מכוונת אליי. התשוקה של שנינו מכוונת אליי.

אם זה נשמע למישהו נצלני, אגואיסטי, אינסטרומנטלי, מחפצן – נרקיסיסטי, בקיצור – כל מה שאני יכולה להגיד, בצער, זה שהוא לא מכיר כנראה את “אתה בוודאי זוכר” של דליה רביקוביץ’:
“נרקיס אהב כל כך את עצמו / טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל”

(והנה עוד משהו שאני יודעת על עצמי: תמונות עירום של גברים – במגזינים או סרטוני פורנו – לא עושות לי כלום. אבל תמונות נשים – כן, ועוד איך. וזה לא בגלל שאני לסבית מודחקת או דו-מינית. אני הכי הטרוסקסואלית שאפשר, לצערי או לשמחתי. תמונות פורנו של נשים מעוררות אותי מפני שבהרבה מובנים זה כמו לראות את עצמך. את עצמך ואיך את נראית כשעושים לך מה שעושים לך. ובגלל – שוב – ההשתקפות הזאת, והתשוקה העצמית הזאת, אני חושבת שלנשים קל הרבה יותר מאשר לגברים לנוע על כל הטווח שבין הטרוסקסואליות לדו-מיניות ללסביות)

(שישי בצהריים, פנים, חוץ)

גבר מתחיל עם אישה בגלריה. היא נתקלת בו חזיתית כשהיא עוברת מחלל תצוגה אחד לשני. הוא מחייך ושואל אותה מה מהדברים כאן היא מציגה. האישה צוחקת ואומרת שהיא לא מציגה כלום, ושואלת אותו אם הוא מציג משהו. הוא מחייך ואומר שגם הוא רק מתבונן. הם פונים כל אחד לחלל אחר. מהחלל השני האישה רואה את צדודיתו של הגבר ומבחינה בכיפה סרוגה לראשו. את משקפי האינטלקטואלים והדוק מרטינס היא קלטה כבר קודם. האישה זוקפת גבה בינה לבין עצמה. האישה הגיעה לכאן אחרי תערוכה בגלריה ברבור על “ידיעה, שתיקה וגילוי: שקט על פני תהום”. התערוכה שם נוגעת באלימות, עינויים, סבל מתמשך, קבוצות שלמות מהאוכלוסיה שנדחקות הצידה ולתהום הנשייה, סמויות מהעין ומהלב. התערוכה שהיא מתבוננת בה עכשיו עוכרת שלווה וטורדת מנוחה לא פחות. הכל בה שסוע, משונן וזוויתי. האישה חושבת לעצמה ששם התערוכה, “שברי פנים”, מעיד על האלימות שהתערוכה מבקשת להציג. יש שם כמה עבודות שמוצאות חן בעיניה וכמה עבודות שנראות לה בנאליות ופשטניות. ממיצג וידיאו אחד נשמעת מוזיקה דיסוננטית מעיקה ובמיצג אחר פסקול של סרט מצויר תקוע בלופ על הצרחה “אל תמותי! אל תמותי!”. כשהאישה נתקלת בגבר בפעם השנייה בחלל התערוכה השלישי, הוא שואל אותה אם היא ירושלמית. הוא אומר לה שגם הוא. שניהם מחייכים ואומרים שזו עיר לא קלה. הם מדברים על התערוכה ועל האופן שבו היא משקפת עיר קרועה, גזורה ומסוייטת. לרגליהם ניצב מיצב של חלקי תרנגולים מפלסטיק צבועים בשחור, על מה שנראה כמו קרקע חצצית שחורה. הגבר שואל את האישה מה היא חושבת על זה. האישה אומרת שהתרנגולים מזכירים לה תרנגולי כפרות, והחצץ השחור עושה לה אסוציאציות של משהו מפוחם, של משרפות ומוות. הגבר אומר שלו זה דווקא נראה כמו זפת, וחלקי התרנגולים עושים לו אסוציאציה של אוכל, כלומר פת. האישה מרגישה נבוכה פתאום, היא חושבת שזה קשור לרגישות לשפה ואיך זה יכול לחשוף על אדם כל מיני דברים. הגבר שואל את האישה איך קוראים לה. היא עונה לו נטע. הוא אומר לה עופר. היא חושבת שהיא מזהה איזה מבטא זר בקולו, אבל היא לא בטוחה. הם נבוכים ולא ממש יודעים מה לעשות. הוא קצת משתהה והיא קצת משתהה, ואז הם מחייכים ונפרדים לשלום. האישה יורדת במדרגות, וממש ליד היציאה היא מתעכבת עוד על טקסט התערוכה. הגבר משיג אותה שם. אני רוצה ללכת לשתות איתך קפה, הוא אומר בשקט. היא נותנת לו את מספר הטלפון שלה.

בדרך חזרה הביתה האישה עוצרת בחנות פרחים וקונה צבעונים סמוקים ובתוליים. המוכר מחייך אליה והיא אליו, הם מפטפטים וכשהיא משלמת ולוקחת את הזר, הוא שולף חרצית צהובה ונותן לה במתנה. האישה חושבת לעצמה שכשיורד גשם יורד מבול, ובדיוק אז פורצת השמש מבעד לעננים, והאישה יודעת שלפרק זמן קצר מאוד של איזה חצי שעה יהיה עכשיו קצת יותר חם, לפני שיחזור שוב הקור. כשהאישה מגיעה הביתה היא הולכת להסתכל במראה. היא חושבת שהיא תמצא שם תשובה למשהו שהיא לא מבינה. היא רואה פנים לבנים מאוד, צוואר ומחשוף חיוורים, מסגרת משקפיים שחורה ורצינית וז’קט של פאנקיסטים. היא חושבת שזה בטח זה. כשהיא שמה את הצבעונים במים בצנצנת ישנה היא חושבת איך זה יהיה לשכב עם הגבר מהגלריה. איך אפשר להיות רעה, אפלה וקינקית עם גבר זר, מוזר ולא מוכר. האישה נזכרת שכבר כמה זמן שהיא לא שכבה עם גבר. המחשבה הזאת מפלחת אותה פתאום. היא הולכת לאונן.