תגית: בית חולים הנסן

את בוקר יום רביעי האחרון של חודש מאי אני מנצלת כדי להגיע שוב לבית החולים הנסן, רגע לפני שהוא נסגר שוב בפני מבקרים מהחוץ. זה כבר הביקור השלישי או הרביעי שלי במקום, שמוכר יותר לציבור הרחב בשמו העממי, בית החולים למצורעים. אני חושבת שאפשר כבר להגיד בוודאות שכושפתי על-ידו, וזה לא ממש מפתיע. יש משהו גותי במקום הזה, משהו בנוכחות שאין לטעות בה של רוחות העבר במקום. השם הזה לבדו, בית החולים למצורעים, מספיק כדי להטיל כישוף. ואם לא די בכך, אז הוא נמצא בליבה של חורשת הירח, שממנה אפשר לרדת ברגל לרחוב עמק רפאים, ומשם להמשיך שוב ברגל לגיא בן הינום, שמעליו מתנשא הר העצה הרעה. יופי של עיר, באמת.

אבל בינתיים אני יורדת לאורך חומת האבן העבה והגבוהה, ורואה שכל השערים חתומים וסגורים. צריך לדעת על איזו ידית של איזה שער ללחוץ כדי שהמקום הזה ייפתח, ואז לסגור את השער ולהשאיר מאחור את העולם החיצון. זה מקום אחר, מזמן אחר. כרגע רק עוד שלושה או ארבעה אנשים חוץ ממני מסיירים בין החדרים והתצוגות ששוחזרו במקום: חדר טיפולים, חדר הסבה, חדר חולים, ספרי רישומים, יומנים, תצלומים, ארגזי מסע. איש מבוגר ונער צעיר שנראה בן לא יותר מ-17 או 18, עם תלתלים ארוכים מעבר לכתפיים וג’ינס וסנדלים – הם נראים לי כמו אב ובנו – חולפים על פניי בכל פעם שאני יוצאת ונכנסת מאחד החדרים. אנחנו מחייכים נכלמים, נראה לי שאנחנו מרגישים שאנחנו רוחות הרפאים במקום. אנחנו אלה שלא שייכים לכאן. הדיירים האמיתיים כאן הם החולים שהתגוררו פה בעבר, ולמרות שהם כבר מזמן מתים, הנוכחות שלהם כאן סמיכה וצפופה ומורגשת. אני עולה לקומה השנייה, שהיא מרפסת וקומת גלריה שמחופה בגג רעפים שהובאו לכאן מגרמניה במאה ה-19. המקום דומם ועזוב ומתפורר, ואלה בדיוק הדברים שמקנים לו את האיכות החמקמקה הזאת שעל קו התפר שבין עבר והווה, קיים ולא ממש קיים, רדוף ומכשף ומכושף.

יש לי כבר ספסל בגן הגדול בחוץ שעליו אני אוהבת לשבת. הוא נמצא בפינה הצפונית-מערבית של הגן, הוא מרוחק ונסתר גם מהכניסה לבניין וגם מהעולם שבחוץ, שממנו הוא מופרד באמצעות חומת האבן. ובעיקר, הוא צופה אל בריכה קטנה שחבצלות מים פורחות בה עכשיו ויונה אחת באה בדיוק לשתות ממנה מים. אני חושבת על הבריכה של ביאליק*. הגן הגדול הזה, עם סבך הצמחיה הפראית שלו, נראה כמו סוד הגן הנעלם. על הטרסות הגדולות שלו צומחים עצי אורן ואלון, זית, רימון ודקל, שיחי צבר, צלף קוצני, גרניום ושיחי ורדים. כיאה למשק אוטרקי, ועוד בירושלים של המאה ה-19, יש פה כמה וכמה בורות מים. במורד הגן, המשתרע למרגלות קימור האבן שעליו חקוק בגרמנית “מרפא ישו” (Jesus Hilfe), ישנה סככת עץ שעליה נכתב בכתב ילדותי ונאיבי: “מסתור לצפות על הציפורים”. ציפורים מקננות גם בין הצריחים והזיזים והגמלונות שעל הגג. לגמרי גותי כאן.

ואז אני שומעת מתוך אחד החדרים בבית נגינת פסנתר. יש גבול גם לאמונה שלי ברוחות רפאים. אני נכנסת פנימה וליד הפסנתר הישן באחד החדרים יושב הנער הצעיר ומנגן. זה עם הג’ינס והסנדלים והתלתלים. שערך הארוך, נער. אני עומדת בשקט ליד החלון שצופה אל הגן ומקשיבה. משלושה או ארבעה בחדר תמיד אחד עומד ליד החלון. אפילו אני, הבורה, מסוגלת לזהות שמה שהוא מנגן במשך דקות ארוכות זו יצירה מהתקופה הרומנטית – כל הסערה, הרגשות, הדרמה, ההשתוקקות, הערגה, הכיסופים. כל מה שדחוס במקום הזה.

בשעה אחת-אפס-אפס בצהריים, בדיוק של ייקים, מסתיימים הביקורים במקום. אני לא יודעת אם התערוכה תפורק או תשומר, ואם היא תיפתח שוב לציבור ומתי. בינתיים השער נסגר, והחומה נחתמת והמקום שוב שוקע לתוך עצמו ונעזב. אני באמת צריכה להתנדב לעבוד בגן ובמשתלה הקהילתית שבמקום. אני חייבת לחזור לכאן. אני כמו גיבור ספרו של ש”י עגנון “עד עולם”, החוקר שבעקבות ספר נדיר הגיע לבית המצורעים ומכאן כבר לא היה מסוגל לעזוב עוד לעולם (גם ב”שירה” חוזר עגנון אל בית החולים למצורעים).

במשך חודשים רבים בתחילת העשור בילה בבית החולים הנסן יובל יאירי, והתוצאה היתה סדרת צילומים מהפנטת, שדווקא מהיותה לא ריאליסטית – מדובר בצילום מבוים ומטופל – מצליחה ללכוד את האווירה האמיתית של המקום. קל לי מאוד להבין איך יאירי מצא במקום הזה הד ושיקוף לכמה מהשדים והרוחות הפרטיים שלו. הוא קרא לסדרת הצילומים הזו “עד עולם” (Forevermore), כשם ספרו של עגנון. שני צילומים מהסדרה הזו תלויים עד היום במסדרונות של בית החולים הנסן. הם נושאים הקדשה בכתב ידו, “להנסן, באהבה”. בהתחשב בעובדה שהנסן הוא שמה הרפואי, הקליני, הנקי של הצרעת – המחלה שנושאת איתה כל כך הרבה קונוטציות ואסוציאציות איומות – הוא היה יכול לכתוב באותה מידה “לצרעת, באהבה”. כי ככל ששוהים במקום הזה יותר זמן, וככל שמתבוננים יותר ויותר בצילומים של יאירי, קל מאוד להתאהב בצרעת. לא להאמין (או דווקא כן) איך המחלה המכוערת, הדחויה והמצורעת ביותר בתולדות האנושות (לפחות עד האיידס), מולידה מתוכה כל כך הרבה השראה ויופי.

* ועולם אחר זה כה קרוב הוא, כה קרוב / הרי הוא כאן מלמטה, כאן מלמטה / בלב הבריכה המוצנעת