תגית: ברונו שולץ

אם הייתי צריכה לבחור את הדוכן/ביתן היפה והמעניין ביותר בעיניי ביריד הספרים שיינעל מחר, זה היה ללא ספק הביתן הפולני. ככל שנוקפות השנים אני מבינה ביתר דחיפות שאני חייבת להתחיל ללמוד פולנית, ואני חייבת לנסוע לפולין. אני מתה מצד אחד לנסוע לפולין עם אמא שלי, ומצד שני אני גם מתה מפחד בדיוק מזה. כי במובנים רבים פולין היא המולדת ופולנית היא שפת האם. שלה, ולאט לאט אני מבינה שבאיזשהו אופן גם שלי. אולי בגלל שאמא שלי הגיעה לארץ ב-1959, כשהיא היתה כבר בת 26, ולכן היא נשארה תמיד מהגרת וזרה. מה שהופך אותי לדור שני – דור שני לשואה ולהגירה. ואני גם מבינה שעם כל שנה שעוברת הצורך במסע הזה נעשה יותר ויותר דחוף, כי מספר השנים שבהן זה עדיין אפשרי הולך ומצטמצם באופן מבהיל.

זה היה מתסכל לעמוד שם מול מדפים יפהפיים, כמו למשל מדף שלם של ספרי ברונו שולץ, כולל מהדורות ישנות, מצהיבות, מאויירות ויפהפיות, ולא להבין מילה. לדעת שאני ניצבת בפני עושר תרבותי עצום, ובכל זאת מחסום חוצץ ביני לבינו. מחסום השפה. אני חייבת לבדוק עם מכון התרבות הפולני (או איך שלא קוראים לו) בתל אביב אם הם מתכננים לפתוח קורסים ללימוד השפה גם בירושלים. זה פשוט מתסכל, דווקא בגלל שלכאורה השפה הזאת אמורה להיות מוכרת לי מהבית. אבל היא לא.

אבל היו גם שמחות. למשל, ספר קומיקס פולני-ישראלי בשם (הנפלא) “קומפוט”, שנמצא כבר בדרך לחנויות הספרים. למשל, “חוף לובייבו” של מיכאל ויטקובסקי שתורגם עכשיו לעברית והוא כמו פרסילה מלכת המדבר: הגירסה הפולנית (“האטלס הגדול של האוחצ’ות הפולניות”, אם לצטט את גב הספר). התחלתי כבר לקרוא אותו והוא פשוט היסטרי. למשל, סימניות ופנקסים ועפרונות וסיכות ומדבקות (“אני ביבליופיל ואני גם יודע מה זה”) מדוכנים שונים ומשונים. אני חושבת שאני מבקרת ביריד הזה, שנערך כל שנתיים, בערך מאמצע שנות השמונים, כך שאני כבר יודעת שהעיקר בו הוא מרצ’נדייז. ובגלל שזה העיקר בו, אפשר ממש להרגיש את ההבדל בין היריד האחרון שנערך לפני שנתיים, והיו בו הרבה יותר דוכנים של הוצאות מחו”ל, והוצאות גדולות אמריקאיות ובריטיות שחילקו, למשל, עותקי קריאה חינם(!), לבין היריד השנה, שנערך בצילו של משבר כלכלי, והיה מצומצם וצנוע יותר בהיקפו.

אשר למרצ’נדייז, אי אפשר היה להתחרות בתצוגות הספרים של מורקמי, בעברית ובאנגלית. זה לא מפתיע, מפני שלמורקמי יש כבר מזמן מעמד של כוכב פופ ולא של סופר. אני לא זוכרת אף סופר קודם שזכה בפרס ירושלים שהנאום שלו הודפס בעיתונים, באתרי אינטרנט ובבלוגים. הקו העיצובי האחיד של כריכות הספרים שלו באנגלית מזכיר מיתוג של מוצר. למורקמי יש מעמד של כוכב פופ מפני שהוא כותב על ואל דור צעיר, אורבני, שתרבות הפופ היא חלק בלתי נפרד מחייו: מוזיקה, קולנוע, ברים, אורות ניאון, ליפסטיק ומסקרה, ספגטי וחתולים. ליפסטיק ומסקרה, ספגטי וחתולים – הרבה חתולים – ולצידם תמונות ואיורים של פריחת הדובדבן, ציטוטים מהספרים, איזכורי תאריכים המתרחשים בהם (31 במרץ – תאריך המכתב שווטנבה מקבל מנאוקו ב”יער נורבגי”; 1 בפברואר – הגיבורה המסתורית של “דרומית לגבול, מערבית לשמש” מופיעה שוב. וכן הלאה), חגים ומועדים מלוח השנה היפני וצילומים של טוקיו – כל אלה מרכיבים את יומן 2009 של מורקמי שהוצאת וינטג’ חילקה במתנה ביום שני בערב. אחד המוכרים שם דחף לי את זה ליד, ולרגע הרגשתי כמו נערת הארג’וקו.

את תאוות הקניות הביבליופילית שלי מימשתי השבוע בחנויות הספרים החביבות עליי יותר ופחות. טוב שהולך להיות סופשבוע חורפי – לדעתי, אני לא הולכת לצאת מהמיטה מיום שישי בצהריים ועד יום ראשון בבוקר. יש לי הר של ספרים. חוץ מ”חוף לבייבו” יש לי גם את “החוף השקט” של מיכל טמיר – רומן גרפי עב כרס שנראה מבטיח מאוד; “הדרך” של קורמאק מקארתי; “פרמן” של סם סוואג’, על עכברוש חובב ספרים; ו”ערבה עיוורת, עלמה נמה” של מורקמי, שכמו אוספי הסיפורים הקצרים הקודמים שלו, נראה לי – אם לחזור לאנלוגיה של כוכב פופ – כמו אוסף הבי-סיידס (B-Sides) של הרומנים המלאים שלו.