האמריקאים

לא היה לי חשק ללכת הבוקר לעבודה, וגם לא היה שום דבר חשוב שחייב את נוכחותי שם היום. חיכיתי עד שבע וחצי והתקשרתי להודיע שאני לא מרגישה טוב ואני נשארת בבית. נזכרתי בשיר הזה של קארבר:
התעוררתי הבוקר עם / תשוקה עצומה לשכב במיטה כל היום / ולקרוא. נלחמתי נגדה לדקה. // אחר כך הבטתי בגשם מחוץ לחלון. / ונכנעתי. / הפקדתי את עצמי לחלוטין / בידי הבוקר הגשום הזה. //
(“גשם”, תרגום: עוזי וייל)
חזרתי למיטה וישנתי עד שתים עשרה. קמתי והכנתי קפה וחביתה. שמעתי את Okkervil River, הכנתי כוס תה וישבתי לכתוב. קינאתי בצ’רלס בוקובסקי על זה שג’ון מרטין סיפק לו מלגת קיום חודשית (וייסד בשבילו הוצאת ספרים) רק כדי שהוא יישב ויכתוב. אני לא סופרת ואף אחד לא ישלם לי משכורת חודשית רק בשביל שאני אשב ואכתוב. כותבים כמוני יש אלף בשקל, ואף אחד לא ממש עושה כסף מכתיבה לאינטרנט. הרבה אנשים מחפשים “מודלים עסקיים” ואיך לעשות כסף מכתיבה לאינטרנט, אבל אני בכלל לא בטוחה שצריך לעשות כסף מכתיבה באינטרנט. מצחיק אותי שאנשים לא מעלים בדעתם שאולי אין לאינטרנט מודל רווחי. שאולי יש דברים שלא יכולים ולא צריכים להימכר ולהיקנות בכסף. שיש דברים שצריכים להיות חופשיים. כמו מילים כתובות, למשל. אבל תגידי את זה לאנשים שמחפשים “מודלים עסקיים” לאינטרנט והם יסתכלו עלייך כאילו ירקת על אמא שלהם. ובמובן מסוים זה מה שעשית – חיללת את קודש הקודשים הקפיטליסטי שלהם. אמרת שיש דברים שיכולים וצריכים להיות בחינם. שלא הכל סחיר ומכיר וניתן לתשלום בכסף. Fugazi, להקה אמריקאית שאני מעריצה את היושר המוסרי חסר הפשרות שלה, כבר כתבו פעם:
Never mind what’s been selling / it’s what you’re buying / and receiving undefiled

גמרתי לקרוא את חבורת העינב של ג’ון פאנטה. אני לגמרי מבינה מה בוקובסקי מצא אצלו ולמה הוא הושפע ממנו כל כך. הסיפור של נער שגדל בצילו של אב פשוט, קשה-יום, אלכוהוליסט ואלים, ונמלט מגורל דומה מפני שהוא מוצא את ייעודו בכתיבה – בהתחלה בכתיבת ספרים ואחר-כך בכתיבת תסריטים – ובמקביל מוצא גם נחמה בטיפה המרה (כי לברוח לגמרי מהגורל אי אפשר) וגאולה דווקא בביבים ובחצרות האחוריות של לוס אנג’לס – יש הרבה קווים מקבילים בין הביוגרפיה של פאנטה לביוגרפיה של בוקובסקי. אני אישית חושבת שהתלמיד עולה על רבו, ובוקובסקי יותר מעניין ויותר מורכב ומגוון מפאנטה. כמעט כל הספרים של פאנטה הם וריאציות על אותו נושא, וברובם מככב האלטר-אגו שלו, ארתורו בנדיני. גם בגלל זה אני חושבת שמבין שני הרומנים המרכיבים את הספר הזה שיצא סופסוף בעברית – קדם לו אמנם “שאל את האבק” בהוצאת אסטרולוג, אבל זו הוצאה מחורבנת, הם הדביקו לו עטיפה מזעזעת, ובכל מקרה כמעט לא ניתן להשיג אותו היום בשום חנות ספרים – “חבורת העינב” טוב יותר מ”חלומות בבאנקר היל”. בעיקר בגלל שב”חבורת העינב” פאנטה נוגע בלב ליבה של הדרמה והטרגדיה האישית של חייו: היחסים עם אביו, ההתמכרות לטיפה המרה והחורבן שהיא מביאה עמה, מוות, פרידה, השלמה.

השם “חבורת העינב” מרמז כמובן לטיפה המרה. כתבתי כבר פעם על זה שמדהים שהחבורה האלכוהולית שמהווה את עמוד השדרה של הספרות האמריקאית (והעולמית) במאה ה-20 כתבה את הפרוזה הפיכחת והיבשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני לא חושבת שזה מקרי. הו, חבורת העינב: סקוט פיצג’רלד, ארנסט המינגוויי, ג’ק לונדון, ג’ון סטיינבק, וויליאם פוקנר, ג’ון צ’יבר, ג’ון פאנטה, ג’ק קרואק, טרומן קפוטה, צ’רלס בוקובסקי, ריימונד צ’נדלר, ריימונד קארבר. מעניין איך הם חוליות בשרשרת שבה כל אחד מהם השפיע על השני, הבא בתורו. המינגוויי השפיע על פאנטה, פאנטה השפיע על בוקובסקי, בוקובסקי השפיע על קארבר, ואחרי קארבר נראה לי שכבר אי אפשר היה לקחת את צורת הכתיבה הזאת הלאה בלי להפוך אותה למניירה או פרודיה. בגלל זה אחרי קארבר אפשר לראות שהספרות האמריקאית משנה סגנון, והקולות הבולטים בה היום הם של סופרים כמו פול אוסטר, מייקל שייבון, תומס פינצ’ון, דייב אגרס.*

כתבתי גם פעם כמה מעט מוכר היום ג’ון צ’יבר לקורא בשפה העברית. אם צ’יבר לא מספיק ידוע, הרי ששמו של פאנטה היה שמור בכלל ליודעי ח”ן. מזמן כבר הגיע הזמן לתרגם אותו לעברית (ועכשיו צריך רק לשחרר את הזכויות ל”שאל את האבק” מידיה של הוצאת אסטרולוג). ומי בכלל יודע שיהלי סובול תירגם לעברית לפני כמה שנים את ספרו של דן פאנטה, בנו של ג’ון פאנטה, שנקרא כסף קטן? הנה עוד ספר בדיוני שמבוסס לחלוטין על אוטוביוגרפיה אישית, שעיקרה החיים בצלו של אב אלכוהוליסט והניסיון לברוח מגורל דומה באמצעות הכתיבה. אי אפשר להימלט מהגורל. ואם מישהו רוצה לחפש את הסופר האמריקאי הבא שעדיין לא מוכר לציבור הרחב בארץ, שינסה למצוא את שרווד אנדרסון ואת “ווינסבורג, אוהיו” שלו, שתירגם את זה יפה אהרון אמיר ב-1959(!) בהוצאת עם עובד.

אני מתחילה לקרוא עכשיו את “הדרך” של קורמאק מקארתי. כבר העמוד הראשון בפרוזה הקשוחה שלו פועל עליי כמו אגרוף בפרצוף. זה כל כך מרוכז שבכלל לא בטוח שזו פרוזה. זה נשמע לי יותר כמו פואמה. אבל אני אצטרך לקרוא את זה עוד.

* הפוסט הזה נשמע לי כמו ניימדרופינג וטור רכילות. זה בסדר, כנראה. טרומן קפוטה כתב פעם שכל הספרות היא רכילות. אני חושבת שכל מה שאני מנסה לומר שהוא שלמרות שלא עמדתי אף פעם על גדת הנהר באיידהו שלידו המינגוויי פוצץ את הראש, לספרות האמריקאית היתה השפעה גדולה על דרכי החשיבה והכתיבה שלי.

ירח כחול וזגוגיות

מ”ם היה כאן כמעט שלושה ימים. שלושה ימים וגבר. כל-כך הרבה זמן הוא לא היה כאן, אני לא מעזה אפילו לכתוב כמה. בערב כשיצאנו להסתובב עלה ונתלה מעל העיר ירח מלא. השמיים היו בהירים ונקיים, וסביב הירח היתה הילה כחולה ענקית כמו שלא ראיתי אף פעם. אני אומרת למ”ם שאנחנו מתראים פעם בירח כחול. לא רק השנים מפרידות בינינו, אלא גם הקילומטרים. כשהוא כאן ואני לא הולכת לעבודה אנחנו שוכבים ביחד, ישנים ביחד, קמים ביחד, אוכלים, שומעים מוזיקה ומדברים. שוב אני לוקחת אותו להראות לו כל מיני מקומות בעיר. אני לא חושבת שמישהו יכול להכיר אותי באמת, בשלמוּת, אם הוא לא מכיר אותי בתוך העיר. בתוך המרקם והמקצב והאופי והיופי והקושי שלה. ומהצד השני, בשבילי, להראות חלקים מהעיר למישהו שבא מבחוץ, כמו לחו”ל, זה קצת כמו לראות אותה מחדש, דרך העיניים שלו.

יום ראשון בערב, בלי הופעה או אירוע מיוחד, אוגנדה היא מקום ביתי כמו סלון בדירת סטודנטים. בלי גינונים ובלי עניינים. מ”ם שותה בירה טייבה, אני שותה תה ויסוצקי, מוזיקה אלקטרונית-אמביינטית ברקע, זה מוצא חן באוזניי. שניים-שלושה אנשים על הבר, עוד שניים-שלושה על הכורסאות והספות, בחדר הפנימי שני בחורים מעשנים ומדברים, ושתי סטודנטיות וסטודנט עם לפטופ יושבים בפינה ולומדים למבחן בתולדות האמנות. אני מתמסרת לתה, לדיבורים של מ”ם ולמוזיקה ברקע. אחר-כך אנחנו ממשיכים לסירה. בסירה לקראת חצות אנשים נכנסים ויוצאים במרץ כאילו אמצע היום. המקום מלא אבל לא דחוס מדי, אפלולי אבל מזמין, ואנשי רדיו הר הצופים מספקים פסקול אורבני לילי של ביטים שבורים, בסים עמומים וכבדים, טריפ-הופ, דאב וכל מה שביניהם. אני צוללת לתוך המוזיקה. זה כמו מדיטציה או היפנוזה עצמית. זה, ולהסתכל על האנשים מסביב. הסירה היא שילוב של חמארה ישנה עם סטודנטים צעירים. בג’ינסים היומיומיים שלהם והתרמילים המרופטים על הגב הם נראים כאילו הם באו מיום לימודים ארוך רק כדי לשתות, לעשן, לפטפט ולצחוק, לספוג מוזיקה ואווירה. אני מזהה את דודו מהרדיו ואת תומר שאני זוכרת עוד מהלימודים במוסררה. הייתי יכולה לשבת ככה ולהמשיך לבהות עם המוזיקה עד אור הבוקר, אבל אחרי זמן לא ידוע מ”ם מעיר אותי מחרגוני ואנחנו תופסים מונית הביתה.

למחרת לקראת צהריים אנחנו מסתובבים בשוק ובאיזור בצלאל-ש”ץ-רחוב הלל. זה חלק אחד של מרכז העיר שאני אוהבת. השני הוא האיזור של רחוב החבצלת-מגרש הרוסים- כורש-שושן-הסורג-בן סירא. באמצע יום חול קל להסתובב בשוק. ליורם אמיר שוב יש שם חדש לגלריה (חומה ומגדל, במקום שודדי י-ם) ודוכן שבו הוא מציג את הצילומים שלו – בתים, אבנים, מנופים, גרפיטי, אנשים וחתולים – וחפצים ישנים. אם היו לי 100 שקלים מיותרים הייתי קונה את מצלמת הפולארויד הישנה ומצרפת אותה לאוסף המצלמות הישנות שלי. זה לא יקר, אבל מיתון עכשיו ואני לא רוצה להוציא כסף על משהו לא הכרחי. אני גם לא רוצה להיכנע תמיד לדחף האספני שלי. גם בשתי חנויות הבגדים-יד-שנייה שבסמטת רבי אריה, ליד גלריה ברבור ורח’ שיריזלי, אני נהנית בעיקר לנבור, גם בלי לקנות הפעם כלום. רק כשזה מגיע לספרים אני נשברת. בזמן שמ”ם מפשפש בין ספרי המוזיקה והתווים, אני מוצאת באחד המדפים הנחבאים ב”ילקוט” את פאלקונר של ג’ון צ’יבר. בעשרה(!) שקלים. מעטים מדי מכירים את צ’יבר. את הכתיבה שלו ואת הכישרון שלו, שלא נופלים מאלה של עמיתיו לפרוזה האמריקאית דוגמת המינגוויי, סטיינבק, לונדון ואחרים. קשה ונדיר למצוא היום את התרגומים הישנים לעברית של צ’יבר, ואף אחד לא טורח לתרגם אותו מחדש. כך שלמצוא את “פאלקונר” – אחד הספרים הנפלאים שלו, במצב מצוין ובמחיר מגוחך – זה משהו שקרוב להתגלות.

אנחנו עושים הפסקת קפה וסנדוויץ’ בקפה בצלאל, ועוברים דרך חנות בגדי הווינטג’ של מומי, חלון הראווה של חנות המסגרות של נאווה, פיזיקל גרפיטי גאלור של נוקטורנו, חנות הטי-שרטים שיש בה אהיל שהייתי רוצה אחד כמוהו – עשוי מחוטי תיל גסים ונורות קטנות – וטלוויזיה ישנה מפורקת מאחור כך שאפשר לראות את כל השפופרות שלה. מעניין למה תהפוך החנות שהיתה פעם באלאנס. כרגע אסור להדביק פליירים על השמשות שלה וזה תמיד מקומם אותי, העניין הזה. כמו ב”בית הלל”, חנות הספרים שנסגרה כבר מזמן ועדיין עטופה בנייר חום ואסור להדביק עליה פליירים. זה כל כך טיפשי. פליירים זה יצירתי. פליירים זה כיף. פליירים זה חשוב. ובאופן אגואיסטי, פליירים זה משהו שאני מקלפת מהקירות ואוספת.

“ספיר” היא פחות או יותר התחנה האחרונה שלנו. מ”ם קונה חבילת מיתרים של ארני בול לגיטרה שלו וחליל מעץ לידידה שלו. אני מחפשת מחט חדשה לפטיפון שלי ונשלחת למישהו במרתף שברחוב המלך ג’ורג’ 4. אנחנו מתחילים לחזור ברגל הביתה. כבר כמה שבועות שברחבה שלפני חצר רחביה יש תמיד ספרים ישנים שכל מי שרוצה יכול לקחת. לרוב אלה ספרים ברוסית, אבל כבר יצא לי למצוא שם לפני כמה זמן ספר ישן של חנוך ברטוב, והפעם אני מוצאת את The Tenant of Wildfell Hall של אן ברונטה. היא הפחות ידועה מבין האחיות המופלאות והמהוללות שלה, שמביניהן את אמילי אני אוהבת במיוחד. כדי להיות נדיבה בחזרה, כל כמה חודשים כשאני מדללת את מלאי הספרים שלי אני מניחה אותם על ספסל ברחוב שבו אני גרה, ומי שרוצה עובר ולוקח.

מ”ם ואני חותכים דרך רטיסבון וכל הרחובות הקטנים של רחביה. הוא אומר שאין סיכוי שהוא היה מוצא את כל הרחובות האלה לבד. אנחנו מהרהרים בקול שכל כך הרבה דברים עוד לא הספקנו לעשות הפעם. לא היו סרטים מעניינים בסינמטק או בסמדר, לא הגענו לרחוב עמק רפאים, לא נסענו לתלפיות למעבדה ולצוללת, לא ירדנו לעין כרם לבדוק אם המחסן של באלאנס פתוח, לא הכרתי לו עדיין את באסס והטיפה והקצה. יש עוד הרבה בתי קפה לשבת בהם והוא יהיה חייב לבוא שוב. עוד פעם בירח כחול. אנחנו חוזרים הביתה ושוכבים. אחר כך אני פוקחת עיניים ורואה על שולחן הלילה שליד המיטה את שני זוגות המשקפיים שלנו זה לצד זה. לשנינו יש משקפי גיקים, עם מסגרת שחורה עבה. הוא גיק של מחשבים ואני גיקית של ספרים. תמיד יהיו בינינו זגוגיות. וספרים. וסרטים. ומוזיקה. הטעמים שלנו דומים, מה שאומר שאנחנו רואים את העולם דרך זגוגיות דומות. אחר-כך הוא נוסע חזרה הביתה צפונה.