לפעמים, כשמדייקים ברצונות, מקבלים תשובה מדוייקת מהיקום. בדיוק כשגמרתי לכתוב אתמול בערב על החלום שהופיעה בו בעקיפין האסקר דו, התחיל לרדת גשם. מה שאיפשר לי לשים שוב, אחרי הרבה מאוד זמן, את Black Sheets of Rain של בוב מולד. אלה מסכים כבדים של גיטרות צפופות, קיר סאונד אימתני של פידבק ודיסטורשן אבל – וזה אבל ענקי, שעושה את כל ההבדל – גם מלודי מאוד. הלכתי לישון עם זה אתמול בערב וקמתי עם זה הבוקר. יחד עם יריעות הגשם. נזכרתי שפעם היתה לי רשימה של חמשת אלוהי הגיטרות החביבים עליי בכל הזמנים. ואלה שמות, לא לפי סדר ובלי שום דירוג: ג’ימי הנדריקס, ניל יאנג, בוב מולד, קורט קוביין, דייב נבארו. ותודה גם לתומס אדיסון, שפיתח ושיכלל את השפופרת החשמלית, שמאפשרת לנו להגביר את הווליום ל-11.