תגית: גלריה ברבור

תחת הכותרת “המסע בעקבות האיש על החמור הלבן” מציג יעקב ישראל סדרה של צילומי צבע גדולים ויפים בגלריה ברבור. זו תערוכה אניגמטית ומסקרנת, כי למרות השם שלא יכול להיות יותר ישראלי ממנו (יעקב ישראל), ולמרות שכל הצילומים צולמו בנופים ישראליים כמו הנגב, ים המלח, קיסריה – משהו בצילומים עצמם מעורר תחושה של אמריקנה דווקא. המוח שלנו כל כך מוטבע בדימויים אמריקאיים.

(יעקב ישראל, צריף במערב הנגב)

בצבעים ובאווירה שלו הצילום הזה הזכיר לי מיד את וויליאם אגלסטון, הצלם יליד מיסיסיפי שצילם הרבה מאוד ברחבי הדרום העמוק של ארצות הברית, והיה מחלוצי צילום הצבע והכנסתו לקאנון הצילום האמנותי. בנוסף, שם התערוכה, “המסע בעקבות האיש על החמור הלבן”, הזכיר לי מיד את Searching for the Wrong Eyed Jesus – סרט המסע של ג’ים ווייט לתוככי הדרום העמוק של ארצות הברית, על כל המוזרויות, האידיוסינקרטיות והאקסצנטריות של האיזור הזה.

(וויליאם אגלסטון, ליד מטע וואנאלו הנטוש, מיסיסיפי)

בטקסט שלו לתערוכה מציין יעקב ישראל בצדק שהמושג “מסע” מתקשר אצלנו כבר כמעט אוטומטית לאמריקה/אמריקנה – בארץ אי אפשר ממש לערוך “מסע” בגלל שגם אם אתה יוצא לדרך עם שחר, תמיד תוכל לחזור הביתה, אם רק תרצה, לכל המאוחר עד חצות. אין פה ממש מרחבים בשביל לערוך “מסע” – מסע במובן האמריקאי העמוק שלו. אבל יעקב ישראל מודע למסורת של הצלמים הנודדים בדרכים שנמצאת בלב ליבו של הצילום האמריקאי, והוא הולך בעקבות המסורת הזאת.

אחד החיבורים היפים ביותר של ג’ק קרואק לא מופיע באף אחד מהספרים שלו, כולל לא בספר שהביא לו תהילת עולם. הוא מופיע בהקדמה שחיבר לספר הצילומים של רוברט פרנק, “האמריקנים”. רוברט פרנק הוא מהאבות המכוננים של הצילום המודרני, ואולי הצלם האהוב עליי ביותר. הוא הגיע לאמריקה כמהגר משווייץ ב-1947, וכבר בתחיל שנות ה-50 התחבר אל חוג הסופרים והמשוררים שקרואק נתן לו את השם דור הביט: אלן גינסברג, וויליאם בורוז, קרואק, גרגורי קורסו, לורנס פרלינגטי. בשנת 1955, בסיוע מענק מטעם קרן גוגנהיים, יצא פרנק לדרכים כשהוא חמוש במכונית ובמצלמה. מה שקרואק עשה “בדרכים” מרגע שהשחיל גיליון נייר ארוך לתוך מכונת הכתיבה שלו, הוא מה שפרנק עשה מרגע שהשחיל סרט צילום במצלמה שלו.

פרנק חיפש את אמריקה של החצרות האחוריות, העזובות, המתפוררות. אמריקה של הדיינרים העלובים והמוטלים הזולים, של האנשים הזנוחים והחלומות הכבויים. הוא עזב את ההייווייז והאינטרסטייטס והדרכים המהירות וירד לשוליים ולדרכים הישנות. חלקים מהנסיעה שלו הוא עשה על דרך 66 המיתולוגית – אותו כביש שנסלל בסוף שנות העשרים בין שיקגו ולוס אנג’לס ושעליו עשו במשך שנות השפל הכלכלי של שנות השלושים (שלו נוספו במערב התיכון גם שנות בצורת וסופות אבק) אלפי אנשים את דרכם מערבה, בחיפוש אחר לחם, עבודה והארץ המובטחת: קליפורניה.

אמריקה שפרנק תפס בעדשת מצלמתו היא אמריקה סדוקה, גרעינית ומטושטשת. אני תמיד חושבת שרק זר – אאוטסיידר מוחלט, מהגר שבא מבחוץ – היה יכול לקלוט את מה שהוא קלט. אלה הסדקים הראשונים שניבעו בחלום האמריקאי: חלום הבית עם הגינה והמכונית, הפרברים, תרבות הצריכה, קונפורמיות ופוריטניות חונקת. יעברו עוד עשר שנים עד שיורשיהם של הביטניקים – ההיפים – יתרגמו את הבקיעים הללו למהפכה תרבותית כוללת.

(צילום דרך: אגלסטון)

(צילום דרך: רוברט פרנק)

בעיניי הצילום הזה של הדרך של רוברט פרנק הוא הדבר הקרוב ביותר שיכול להיות לצילום מופשט. למרות שמדובר בדרך קונקרטית – US 285 בניו מקסיקו – הצילום הזה הוא הפשטה של כל הדרכים הקונקרטיות כולן. למרות שאם מאמצים את העיניים אפשר לראות בהמשך הדרך, בנתיב השמאלי, מכונית – מכונית שנוסעת בשעה לא ברורה איפשהו על הדרך שמובילה מקולורדו דרך ניו מקסיקו לטקסס – בסך הכל 1260 ק”מ – הצילום הזה בעיניי הוא ייצוג של האידיאה של הדרך.

ובגלל שהדרך היא בסופו של דבר אידיאה, והמסע הוא לעולם מצב נפשי, אפשר בסופו של דבר לצאת למסע גם פה ושם בארץ ישראל, ולהביא את כל המוזרויות, האינדיוסינקרטיות והתלישות של המקום הזה – כפי שמדגימים יפה הצילומים של יעקב ישראל. יותר מכל דבר אחר מסע, או הדרך, הוא המטאפורה הגדולה ביותר של החיים (עוד יותר מהמטאפורה של הנהר ויותר מהמטאפורה של הגן). אולי זו הסיבה שהאידיאה הזו חוצה זמנים ומקומות לכל אורך ההיסטוריה האנושית. זה באמת לא מפתיע שהדרך היא מקור השראה אינסופי ליוצרים מכל התחומים.

(שישי בצהריים, פנים, חוץ)

גבר מתחיל עם אישה בגלריה. היא נתקלת בו חזיתית כשהיא עוברת מחלל תצוגה אחד לשני. הוא מחייך ושואל אותה מה מהדברים כאן היא מציגה. האישה צוחקת ואומרת שהיא לא מציגה כלום, ושואלת אותו אם הוא מציג משהו. הוא מחייך ואומר שגם הוא רק מתבונן. הם פונים כל אחד לחלל אחר. מהחלל השני האישה רואה את צדודיתו של הגבר ומבחינה בכיפה סרוגה לראשו. את משקפי האינטלקטואלים והדוק מרטינס היא קלטה כבר קודם. האישה זוקפת גבה בינה לבין עצמה. האישה הגיעה לכאן אחרי תערוכה בגלריה ברבור על “ידיעה, שתיקה וגילוי: שקט על פני תהום”. התערוכה שם נוגעת באלימות, עינויים, סבל מתמשך, קבוצות שלמות מהאוכלוסיה שנדחקות הצידה ולתהום הנשייה, סמויות מהעין ומהלב. התערוכה שהיא מתבוננת בה עכשיו עוכרת שלווה וטורדת מנוחה לא פחות. הכל בה שסוע, משונן וזוויתי. האישה חושבת לעצמה ששם התערוכה, “שברי פנים”, מעיד על האלימות שהתערוכה מבקשת להציג. יש שם כמה עבודות שמוצאות חן בעיניה וכמה עבודות שנראות לה בנאליות ופשטניות. ממיצג וידיאו אחד נשמעת מוזיקה דיסוננטית מעיקה ובמיצג אחר פסקול של סרט מצויר תקוע בלופ על הצרחה “אל תמותי! אל תמותי!”. כשהאישה נתקלת בגבר בפעם השנייה בחלל התערוכה השלישי, הוא שואל אותה אם היא ירושלמית. הוא אומר לה שגם הוא. שניהם מחייכים ואומרים שזו עיר לא קלה. הם מדברים על התערוכה ועל האופן שבו היא משקפת עיר קרועה, גזורה ומסוייטת. לרגליהם ניצב מיצב של חלקי תרנגולים מפלסטיק צבועים בשחור, על מה שנראה כמו קרקע חצצית שחורה. הגבר שואל את האישה מה היא חושבת על זה. האישה אומרת שהתרנגולים מזכירים לה תרנגולי כפרות, והחצץ השחור עושה לה אסוציאציות של משהו מפוחם, של משרפות ומוות. הגבר אומר שלו זה דווקא נראה כמו זפת, וחלקי התרנגולים עושים לו אסוציאציה של אוכל, כלומר פת. האישה מרגישה נבוכה פתאום, היא חושבת שזה קשור לרגישות לשפה ואיך זה יכול לחשוף על אדם כל מיני דברים. הגבר שואל את האישה איך קוראים לה. היא עונה לו נטע. הוא אומר לה עופר. היא חושבת שהיא מזהה איזה מבטא זר בקולו, אבל היא לא בטוחה. הם נבוכים ולא ממש יודעים מה לעשות. הוא קצת משתהה והיא קצת משתהה, ואז הם מחייכים ונפרדים לשלום. האישה יורדת במדרגות, וממש ליד היציאה היא מתעכבת עוד על טקסט התערוכה. הגבר משיג אותה שם. אני רוצה ללכת לשתות איתך קפה, הוא אומר בשקט. היא נותנת לו את מספר הטלפון שלה.

בדרך חזרה הביתה האישה עוצרת בחנות פרחים וקונה צבעונים סמוקים ובתוליים. המוכר מחייך אליה והיא אליו, הם מפטפטים וכשהיא משלמת ולוקחת את הזר, הוא שולף חרצית צהובה ונותן לה במתנה. האישה חושבת לעצמה שכשיורד גשם יורד מבול, ובדיוק אז פורצת השמש מבעד לעננים, והאישה יודעת שלפרק זמן קצר מאוד של איזה חצי שעה יהיה עכשיו קצת יותר חם, לפני שיחזור שוב הקור. כשהאישה מגיעה הביתה היא הולכת להסתכל במראה. היא חושבת שהיא תמצא שם תשובה למשהו שהיא לא מבינה. היא רואה פנים לבנים מאוד, צוואר ומחשוף חיוורים, מסגרת משקפיים שחורה ורצינית וז’קט של פאנקיסטים. היא חושבת שזה בטח זה. כשהיא שמה את הצבעונים במים בצנצנת ישנה היא חושבת איך זה יהיה לשכב עם הגבר מהגלריה. איך אפשר להיות רעה, אפלה וקינקית עם גבר זר, מוזר ולא מוכר. האישה נזכרת שכבר כמה זמן שהיא לא שכבה עם גבר. המחשבה הזאת מפלחת אותה פתאום. היא הולכת לאונן.