תגית: דייב אגרס

לא מצליחה לסיים: את “מהו המה” של דייב אגרס. נתקעתי בעמוד 132, מה שאומר שהבעיה היא אצלי ולא אצל אגרס. אני כנראה לא פנויה רגשית כרגע להתמודד עם זוועות מלחמת האזרחים בסודן. זה קצת מצער אותי, מפני שאגרס עדיין כותב נהדר. אהבתי גם את “יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה” וגם את “עוד תדעו את מהירותנו”. הראשון היה מצחיק מאוד, ומטלטל מאוד, בגלל הפער הבלתי נתפס בין הנושא שלו – ועוד העובדה שהוא אוטוביוגרפי – ובין העובדה שהוא היה פשוט מצחיק. דווקא “עוד תדעו” הוא הקודר והמדכא יותר מבין השניים. גם בו יש התמודדות עם מוות, של חבר קרוב במקרה הזה, אבל הוא כתוב קלסטרופובי והרמטי, קודר ומייאש, סמיך ודחוס וטובעני – בדיוק, כנראה, כפי שדיכאון מרגיש. הקטע של אנשי הציפורים בסוף הוא שובר לב. כמה סבל, כאב ועצב נושא כל אדם על כתפיו במהלך חייו. אני מקווה לחזור ל”מהו המה” מתישהו. בקרוב.

יפה מאוד: משק 54 של גלית וגלעד סליקטר. אח ואחות, הוא מאייר והיא כותבת, שלושה סיפורים קצרים שבשלושתם כרוך הגילוי המסעיר של המין בגיל ההתבגרות עם צילו המאיים של המוות. ארוס ותנטוס. “מציל מחליף” הוא הסיפור הטוב ביותר מבין השלושה.

טוב מאוד: “מוזיאון הכניעה ללא תנאי” של דוברבקה אוגרשיץ’ הקרואטית. דווקא לתחושות התלישות, הפליטות, העקירה והעמידה על קרקע בלתי יציבה אני יכולה להתחבר בקלות רבה עכשיו. מה גם שהספר כתוב לירי, מהורהר ומאופק מאוד, ושזורים בו הדים רחוקים מ”מלאכים בשמי ברלין” של ונדרס. הוא בנוי מפרגמנטים וקטעי טקסטים, שמדגימים יפה את תחושות התלישוּת והעקירוּת. מטבע הדברים יש בו לא מעט עיסוק בשאלות של צילום וזיכרון – כפי שאומר דובר אחד בספר, יש שני סוגים של פליטים או גולים: אלה שנשארו להם צילומים, ואלה שלא. הזכיר לי גם את “מהגרים” של זבאלד

חביב, אבל לא יותר: “אלגנטיות של קיפוד” של מוריאל ברברי. הסאטירה החברתית טובה, וכך גם הפרודיה על הפילוסופיה האקדמית הטכנית והיבשה (הפנומנולוגיה של הוסרל!), אבל סיפור העלילה הוא קצת יותר מדי מתוק ופנטסטי (מלשון פנטזיה). זה כולל גם את פלומה בת ה-13, שהזכירה לי את איניד מ”העולם שבפנים”, בשל היותה חכמה-יותר-מדי-לגילה-ולטובתה-שלה. אבל איניד היתה מקסימה הרבה יותר.

קוראת עכשיו: את “פעם בחיים” של מירי רוזובסקי. אהבתי את קובץ סיפורי הביכורים שלה “כל הדרך הביתה”, ואת הרומן הקודם שלה, “אותה האהבה, כמעט”. דווקא בגלל זה התחלתי את החדש שלה בחשש. אני פוחדת להתאכזב. כרגע, לקראת אמצע הספר, אני יכולה רק להגיד שהוא מאוד גרוסמני. אני חושבת שיש כאן מחווה מאוד מודעת לספרים ולכתיבה של גרוסמן.

מציץ כבר מעבר לו: “מובי דיק” של הרמן מלוויל, בתרגום מוער חדש של גרשון גירון. זה בהנחה שאחרי קרוב ל-500 העמודים של “פעם בחיים” יהיה לי עוד כוח לצלול לרומן האמריקאי הגדול בן 700 העמודים. מזל שאני קוראת למרחקים ארוכים.

אני יודעת שעוד רגע שבוע הספר: רק לפי כמויות הספרים החדשים שרואים אור בשבועות האחרונים. זה מה שסימנתי לעצמי: “טבעות שבתאי” של זבאלד (כי אהבתי מאוד את “מהגרים”); “כך הפכתי לנזירה” של ססר איירה (ולו רק בגלל השם והעטיפה); “מגי קסידי” של קרואק (כי זה קרואק); “חנות הטבק” של פסואה (כי זה פסואה); “עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש” של נרודה (כי זה נרודה. ובתרגום של טל ניצן); “המפץ הקטן” של בני ברבש (כי “מיי פירסט סוני” שבר לי את הלב לפני הרבה שנים. אבל חייבים להגיד פעם אחת ולתמיד שהעטיפות של הספריה החדשה הן בין הדברים המכוערים ביותר שקיימים בעולם); “ספר הפרידות” של שושי בריינר (כי אהבתי את קובץ הסיפורים הקודם שלה); “פרספוליס 2” של מרג’אן סטראפי (קראתי כמעט את כל הספרים שלה – נובלות גרפיות – באנגלית, ואף ראיתי את הסרט – באנימציה – בסינמטק, אבל זה ממש לא ימנע ממני לקנות את זה). אני מקצצת בכל מיני הוצאות וסעיפים תקציביים, אבל בשום פנים ואופן אני לא מסוגלת להפסיק לקנות ספרים.

ביום ההולדת שלי – אני עכשיו רשמית בת 47 ושבוע – אני הולכת לשיעור יוגה ועושה ח”י ברכות שמש. אומרים שהשמש שלנו חוזרת פעם ב-28 שנה למקומה בעת בריאת העולם, וכולם מתכוננים לברכת החמה. כשאני חוזרת מהשיעור מחכות לי בתא הקולי ארבע הודעות יום הולדת שמח: ממוסה, אלדד, אורי ואליס. אני מרגישה שפע ואסירוּת תודה. לא צריך יותר מידיד קרוב, אח, אהוב וחברה טובה כדי לעבור את החיים. בהמשך השבוע אני מקבלת ממוסה במתנה את “מהו המה”, כי הוא יודע כמה אני אוהבת את דייב אגרס. מאחי אני מקבלת את ההוצאה המחודשת של Ten של פּרל ג’אם, כולל הופעת האנפלאגד שלהם בדי.וי.די. אבל בשבוע האחרון אני שומעת דווקא את האנפלאגד של נירוונה, כי 15 שנה בלי קורט זה עדיין מעציב כאילו לא עבר רגע מאז ה-5 באפריל 1994. כאילו לא התרגשו עליי ב-15 השנים שעברו מאז די שמחות עצומות ופורענויות איומות שמספיקות לפחות לשני מחזורי חיים. אבל אני חוזרת ל-5 באפריל 1994 מפני שמתברר לי בחיים שלפעמים, אנשים שלא הכרתי באופן אישי השפיעו על חיי הרבה יותר מאנשים שאני באה איתם במגע יומיומי. כדי להשלים את אגודת המשוררים המתים אני קונה לעצמי את ספרי השירה החדשים של חזי לסקלי ודוד אבידן, וגם שלוש חמניות צהובות. פרחי חמה וספרי שירה ליום ההולדת זה כל מה שצריך. כמעט.

אני הולכת למקום העבודה של אורי עם קופסת שוקולד. שנינו חוגגים ימי הולדת בהפרש של שבוע אחד מהשני. פעם בהרבה חודשים אני באה במפתיע למקום העבודה שלו, כי אני צריכה לראות את הפנים שלו, את המבט בעיניים שלו, כשהוא רואה אותי. אני זקוקה לאהבה שלו, במיוחד ביום ההולדת שלי. שלי ושלו. האור והשמחה על פניו, בעיניו, כשאני נכנסת. היא באה השמש. Here comes the sun, little darling. לפני שאני הולכת, אחרי שאנחנו מכינים קפה ופותחים את השוקולד, הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי בחוזקה על השפתיים ולוחש לי באוזן אני אוהב אותך.

Did you know that true love asks for nothing / her acceptance is the way we pay

היא באה השמש. הפעמונים במנזר שבעמק המצלבה חזרו לצלצל לרגל הפסחא וחג האביב. מכיוון שהם לא כפופים לשום שעון קיץ הם מצלצלים שעה אחת פחות. הכי כיף לשמוע אותם עם שחר, כשאני עוד לא ממש ערה. חופש. ימים לבנים, ארוכים, נמתחים בעצלתיים כשלא צריך ללכת לעבודה. אפשר לקום מאוחר בבוקר ולצאת להסתובב בעיר שנראית פתאום מופקעת וקצת זרה. אפשר ללכת לקנות ספרים בתלושים שהגיעו לחג. אני חוזרת הביתה עם שלושה ספרים חדשים. בגלריה שברח’ בצלאל 3 – הבית ההיסטורי של בוריס ש”ץ והבניין הישן-מחודש של בצלאל שמאכסן היום את המחלקה לארכיטקטורה – יש עבודות של גרי גולדשטיין שאני מאוד אוהבת. הוא מושפע מתרבות פופ של קומיקס ומגזינים, כך שלא מפתיע שלי הוא מזכיר גם את הפליירים של ריימונד פטיבון ואת הפוסטרים של פרנק קוזיק. אני מקווה שמתישהו תהיה לו תצוגה נרחבת יותר במקום גדול הרבה יותר. בינתיים זה נחמד גם ככה, אני מחבבת את החור בקיר הזה שמציג עבודות מתחלפות כל כמה שבועות. טוב שנוקטורנו וקפה בצלאל פתוחים כרגיל כך שיש איפה לשבת לשתות ולקרוא ספר ולהתחמם בשמש. גשר המיתרים נמתח באופק כמו מפרש גדול, כמו רשת דייגים, כמו בקיץ קרני החמה. חלונות פתוחים לרווחה, זה מה שאני מרגישה.

לא היה לי חשק ללכת הבוקר לעבודה, וגם לא היה שום דבר חשוב שחייב את נוכחותי שם היום. חיכיתי עד שבע וחצי והתקשרתי להודיע שאני לא מרגישה טוב ואני נשארת בבית. נזכרתי בשיר הזה של קארבר:
התעוררתי הבוקר עם / תשוקה עצומה לשכב במיטה כל היום / ולקרוא. נלחמתי נגדה לדקה. // אחר כך הבטתי בגשם מחוץ לחלון. / ונכנעתי. / הפקדתי את עצמי לחלוטין / בידי הבוקר הגשום הזה. //
(“גשם”, תרגום: עוזי וייל)
חזרתי למיטה וישנתי עד שתים עשרה. קמתי והכנתי קפה וחביתה. שמעתי את Okkervil River, הכנתי כוס תה וישבתי לכתוב. קינאתי בצ’רלס בוקובסקי על זה שג’ון מרטין סיפק לו מלגת קיום חודשית (וייסד בשבילו הוצאת ספרים) רק כדי שהוא יישב ויכתוב. אני לא סופרת ואף אחד לא ישלם לי משכורת חודשית רק בשביל שאני אשב ואכתוב. כותבים כמוני יש אלף בשקל, ואף אחד לא ממש עושה כסף מכתיבה לאינטרנט. הרבה אנשים מחפשים “מודלים עסקיים” ואיך לעשות כסף מכתיבה לאינטרנט, אבל אני בכלל לא בטוחה שצריך לעשות כסף מכתיבה באינטרנט. מצחיק אותי שאנשים לא מעלים בדעתם שאולי אין לאינטרנט מודל רווחי. שאולי יש דברים שלא יכולים ולא צריכים להימכר ולהיקנות בכסף. שיש דברים שצריכים להיות חופשיים. כמו מילים כתובות, למשל. אבל תגידי את זה לאנשים שמחפשים “מודלים עסקיים” לאינטרנט והם יסתכלו עלייך כאילו ירקת על אמא שלהם. ובמובן מסוים זה מה שעשית – חיללת את קודש הקודשים הקפיטליסטי שלהם. אמרת שיש דברים שיכולים וצריכים להיות בחינם. שלא הכל סחיר ומכיר וניתן לתשלום בכסף. Fugazi, להקה אמריקאית שאני מעריצה את היושר המוסרי חסר הפשרות שלה, כבר כתבו פעם:
Never mind what’s been selling / it’s what you’re buying / and receiving undefiled

גמרתי לקרוא את “חבורת העינב“ של ג’ון פאנטה. אני לגמרי מבינה מה בוקובסקי מצא אצלו ולמה הוא הושפע ממנו כל כך. הסיפור של נער שגדל בצילו של אב פשוט, קשה-יום, אלכוהוליסט ואלים, ונמלט מגורל דומה מפני שהוא מוצא את ייעודו בכתיבה – בהתחלה בכתיבת ספרים ואחר-כך בכתיבת תסריטים – ובמקביל מוצא גם נחמה בטיפה המרה (כי לברוח לגמרי מהגורל אי אפשר) וגאולה דווקא בביבים ובחצרות האחוריות של לוס אנג’לס – יש הרבה קווים מקבילים בין הביוגרפיה של פאנטה לביוגרפיה של בוקובסקי. אני אישית חושבת שהתלמיד עולה על רבו, ובוקובסקי יותר מעניין ויותר מורכב ומגוון מפאנטה. כמעט כל הספרים של פאנטה הם וריאציות על אותו נושא, וברובם מככב האלטר-אגו שלו, ארתורו בנדיני. גם בגלל זה אני חושבת שמבין שני הרומנים המרכיבים את הספר הזה שיצא סופסוף בעברית – קדם לו אמנם “שאל את האבק” בהוצאת אסטרולוג, אבל זו הוצאה מחורבנת, הם הדביקו לו עטיפה מזעזעת, ובכל מקרה כמעט לא ניתן להשיג אותו היום בשום חנות ספרים – “חבורת העינב” טוב יותר מ”חלומות בבאנקר היל”. בעיקר בגלל שב”חבורת העינב” פאנטה נוגע בלב ליבה של הדרמה והטרגדיה האישית של חייו: היחסים עם אביו, ההתמכרות לטיפה המרה והחורבן שהיא מביאה עמה, מוות, פרידה, השלמה.

השם “חבורת העינב” מרמז כמובן לטיפה המרה. כתבתי כבר פעם על זה שמדהים שהחבורה האלכוהולית שמהווה את עמוד השדרה של הספרות האמריקאית (והעולמית) במאה ה-20 כתבה את הפרוזה הפיכחת והיבשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני לא חושבת שזה מקרי. הו, חבורת העינב: סקוט פיצג’רלד, ארנסט המינגוויי, ג’ק לונדון, ג’ון סטיינבק, וויליאם פוקנר, ג’ון צ’יבר, ג’ון פאנטה, ג’ק קרואק, טרומן קפוטה, צ’רלס בוקובסקי, ריימונד צ’נדלר, ריימונד קארבר. מעניין איך הם חוליות בשרשרת שבה כל אחד מהם השפיע על השני, הבא בתורו. המינגוויי השפיע על פאנטה, פאנטה השפיע על בוקובסקי, בוקובסקי השפיע על קארבר, ואחרי קארבר נראה לי שכבר אי אפשר היה לקחת את צורת הכתיבה הזאת הלאה בלי להפוך אותה למניירה או פרודיה. בגלל זה אחרי קארבר אפשר לראות שהספרות האמריקאית משנה סגנון, והקולות הבולטים בה היום הם של סופרים כמו פול אוסטר, מייקל שייבון, תומס פינצ’ון, דייב אגרס.*

כתבתי גם פעם כמה מעט מוכר היום ג’ון צ’יבר לקורא בשפה העברית. אם צ’יבר לא מספיק ידוע, הרי ששמו של פאנטה היה שמור בכלל ליודעי ח”ן. מזמן כבר הגיע הזמן לתרגם אותו לעברית (ועכשיו צריך רק לשחרר את הזכויות ל”שאל את האבק” מידיה של הוצאת אסטרולוג). ומי בכלל יודע שיהלי סובול תירגם לעברית לפני כמה שנים את ספרו של דן פאנטה, בנו של ג’ון פאנטה, שנקרא “כסף קטן“? הנה עוד ספר בדיוני שמבוסס לחלוטין על אוטוביוגרפיה אישית, שעיקרה החיים בצלו של אב אלכוהוליסט והניסיון לברוח מגורל דומה באמצעות הכתיבה. אי אפשר להימלט מהגורל. ואם מישהו רוצה לחפש את הסופר האמריקאי הבא שעדיין לא מוכר לציבור הרחב בארץ, שינסה למצוא את שרווד אנדרסון ואת “ווינסבורג, אוהיו” שלו, שתירגם את זה יפה אהרון אמיר ב-1959(!) בהוצאת עם עובד.

אני מתחילה לקרוא עכשיו את “הדרך” של קורמאק מקארתי. כבר העמוד הראשון בפרוזה הקשוחה שלו פועל עליי כמו אגרוף בפרצוף. זה כל כך מרוכז שבכלל לא בטוח שזו פרוזה. זה נשמע לי יותר כמו פואמה. אבל אני אצטרך לקרוא את זה עוד.

* הפוסט הזה נשמע לי כמו ניימדרופינג וטור רכילות. זה בסדר, כנראה. טרומן קפוטה כתב פעם שכל הספרות היא רכילות. אני חושבת שכל מה שאני מנסה לומר שהוא שלמרות שלא עמדתי אף פעם על גדת הנהר באיידהו שלידו המינגוויי פוצץ את הראש, לספרות האמריקאית היתה השפעה גדולה על דרכי החשיבה והכתיבה שלי.