תגית: דן בן אמוץ

לפני כמה שבועות מצאתי בגלריה לספרות שני ספרים ישנים של דן בן אמוץ – את “לזכור ולשכוח” ואת “יופי של מלחמה”. היו לי פעם את שניהם, כשהייתי בת 16 או 17. כמו כל מתבגרת בשנות השבעים מדף הספרים שלי איכלס את הרמן הסה, פנחס שדה, יעקב בוצ’ן, קרלוס קסטנדה, אריקה ג’ונג ודן בן אמוץ. היה כיף גדול להתבגר בשנות השבעים הצבעוניות, העליזות והחופשיות. כמובן שברגע שחשבתי שתמו נעוריי – בערך בגיל 20 ודקה – מיהרתי להיפטר מכל הספרים האלה. כמובן גם שעד היום אני עסוקה בלמצוא מחדש ולשחזר את הספרייה הראשונה והמעצבת ההיא.

אני זוכרת בבירור לא רק את העלילה של שני הספרים האלה של דן בן אמוץ, אלא ממש קטעים שלמים מתוכם. אני זוכרת גם עד כמה דברים מסויימים השפיעו עליי ונחקקו לי בראש כשקראתי אותם אז, בגיל 16 או 17. כמו למשל העובדה שכמו כל הבחורות בספרים שלו נורא רציתי להיות סטודנטית לפילוסופיה שמתגוררת בחדר שכור בדירה ירושלמית ישנה גבוהת תקרה, שיושבת ולומדת על המיטה בג’ינס וסוודר שחור, עם הרבה ספרים ותקליטים מסביב. זה התגשם לגמרי, אגב. כולל הג’ינס והסוודר השחור. אם כי למען האמת ההיסטורית אני חייבת לציין שמה שהוביל אותי בסופו של דבר לחוג לפילוסופיה בין השנים 1983–1987 היה דווקא הספר “זן ואמנות אחזקת האופנוע”, שאותו קראתי אינספור פעמים במהלך השירות הצבאי.

גם בקריאה עכשווית, ממרחק כל השנים הללו, אני עדיין חושבת ש”לזכור ולשכוח” הוא הספר הטוב ביותר והשלם ביותר של דן בן אמוץ. אני חושבת גם שברגע שאני אמצא שוב את “לא שם זין” אני אשלים את מה שבעיניי הוא הטרילוגיה המסכמת והממצה של כל כתביו. אם משהו הפתיע אותי עכשיו בקריאה החוזרת, המאוחרת, זה שגם ממרחק השנים – “לזכור ולשכוח” נכתב ב-1968 והוא עוסק בסוגיית הזיכרון הטרי (אז) של השואה והאפשרות לבנות גשר בין ישראל הצעירה וגרמניה ה”חדשה”, ו”יופי של מלחמה” נכתב ב-1974, מיד אחרי מלחמת יום כיפור והטראומות והפצעים שלה – העברית שלו נשארה כל-כך חיה ובועטת, מעודכנת ורלוונטית. אולי מפני שדן בן אמוץ כתב תמיד בעברית מדוברת – לאו דווקא סלנג שמתיישן מהר מצד אחד, אבל גם לא עברית ספרותית שמתאבנת ומאבדת את כל החיוניות שלה מצד שני.

יש קטע אחד שזכרתי מ”יופי של מלחמה” שנשאר, מסתבר, אקטואלי ורלוונטי גם היום, וזה הקטע שבו בן אמוץ, בדמותו של גיבור הסיפור, מהרהר בסיבות מדוע כן או לא להגר מהארץ. הוא מונה כמה גורמים שכובלים אותו לכאן – משפחה, חברים, נופים, שפה, זהות יהודית – ופוסל אותם בזה אחר זה. בסופו של דבר הוא מסכם בכנות שאין לו שום סיבה טובה להישאר כאן, אבל הוא נשאר כנראה מכוח ההרגל ומפני שלהגר זו בכל זאת משימה לא כל כך קלה או פשוטה.

הקטע שתפס אותי מחדש הוא מה שהוא כותב ביחס לשפה:

“שפה? אני כותב וקורא אנגלית ומסתדר פחות-או-יותר בצרפתית. אני יכול ללמוד שפה אחרת. אני בן עשרים ושבע בסך-הכל. אנשים מבוגרים ממני הגיעו הנה מאירופה בלי לדעת מילה עברית והיום הם עיתונאים וסופרים, עורכי דין ופקידי ממשלה.”

כשקראתי את זה בגיל 16 או 17 לא היתה לי שום בעיה עם זה. זה נשמע לי נכון. אבל בקריאה מחודשת היום, אני לא כל כך בטוחה. אם יש משהו שאני מרגישה שקושר אותי לכאן יותר מכל דבר אחר, זו השפה. וכשאני אומרת יותר מכל דבר אחר, אני מתכוונת גם למשפחה, ובכלל זה אפילו לעומר. אני יכולה לדמיין אותי ואת עומר חיים בשתי מדינות אחרות על פני כדור הארץ ומתראים רק כמה פעמים בשנה, ואני לא אומרת שזה יהיה קל או שאני לא אתגעגע, אבל זה אפשרי. אותו דבר עם ההורים שלי ובני משפחתי והחברים שלי. אני יכולה לדמיין לעצמי חיים בעיר אחרת שהיא לא ירושלים, על אף העובדה שאני חיה כאן קרוב ליובל שנים. אני יכולה לדמיין את עצמי חיה בקרב לאום אחר, דת ומנהגים וחגים אחרים, נופים אחרים ומזג אוויר אחר, והכל נראה לי בר ביצוע. אבל אם יש דבר אחד שנראה לי כמעט בלתי אפשרי זה לחיות בשפה אחרת. ואני לא מתכוונת לחיים ברובד היומיומי שבשבילו שפה בסיסית – בכל שפה – היא מספיקה, ושעם הזמן, כמו שבן אמוץ מציין, היא מתפתחת, ואוצר המילים גדל, והשליטה בדקדוק ובאיות ובתחביר גדלה, והמבטא מתעדן וכו’. אני מתכוונת לשפה במובן העמוק והרחב ביותר שלה – במובן של כל ההקשרים התרבותיים והחברתיים וההיסטוריים שהיא נושאת עמה. אני מתכוונת לזה שבעברית אני יכולה לזהות מיד מתי ביטוי לשוני מסוים הוא ציטוט מהתנ”ך או משיר של משורר מסוים, האם הוא פרודיה על השפה של כתבי הספורט או לקוח ממערכון של הגשש, מתי מדובר במשחק מילים מבריק ומתי סתם בשיבוש לשוני עילג. זה משהו שלא יהיה לי בשום שפה אחרת, בטח שלא בדרגה שיש לי את זה בעברית.

כמובן שזה קשור גם לזה שאני בחורה ספרותית מחורבנת, אחרת זה אולי היה מפריע לי פחות. אבל זה המרחב שבו אני נעה – המרחב של השפה והתרבות והספרות והשירה העבריים. הם הנכס היחידי כמעט שיש לי. הם ההון הסימבולי היחידי שלי. הם הסטטוס החשוב ביותר שלי. אני לא חושבת שהייתי רוצה או יכולה לוותר על הנכס, ההון והסטטוס הזה, רק כדי להפוך למישהי הרבה פחות רהוטה בשפה אחרת. אני לא יכולה לדמיין את עצמי קוראת או מצטטת, נגיד, את טי.אס. אליוט או סילביה פלאת באנגלית, עם כל השליטה שיש לי באנגלית, באותה חופשיות שבה אני נעה, למשל, בשירים של לאה גולדברג או נתן אלתרמן. אוי, נתן אלתרמן. איפה עוד יהיה לי אליפלט שיחנוק אותי בכל יום זיכרון מחדש?

וככה, דרך זה מתברר לי שהמרכיב המכונן והחשוב ביותר של הזהות שלי כאן זו השפה העברית. ואם אני חושבת על מעגל הזהויות שמגדיר אותי הכי טוב, אז כנראה היותי עברית – אישה עבריה – בא קודם כל, אחר-כך ירושלמית, אחר-כך ישראלית, ואחר-כך יהודיה.