בצהרי שישי חמים ולחים אני נודדת בין האוגנדהפסט למסיבה ברחוב שושן. אני מתחילה באוגנדה, וזו גם תהיה הנקודה שבה אני אסיים את השוטטות הזאת. כמו נמל הבית. באחת וחצי בצהריים באוגנדה די.ג’יי מנגן מוזיקת אייטיז (ג’וי דיויז’ן) ואני עוברת בין הדוכנים. אני מתחבקת עם הללי ופוגשת במפתיע את ליאור שלא ראיתי המון זמן וטוב להתראות שוב. אני מדברת עם אמיתי וקונה ממנו ארבעה הדפסים. אני אוספת מלוא חופניים פליירים ופנזינים. אני מחבבת פנזינים. הם הגירסה הפרה-היסטורית של האינטרנט. לפני היות האינטרנט, הפנזינים היו אלטרנטיבה תרבותית לעיתונות הממוסדת. היום הפנזינים הם אלטרנטיבה לאינטרנט עצמו, שברובו הגדול הפך לממוסד ומשעמם. יש משהו צנוע בפנזינים, משהו בניגוד-לכל-הסיכויים, שאני מחבבת. העובדה שמישהו עוד טורח לקחת נייר A4, מספריים ודבק, טוש שחור, לכתוב ולצייר ואז לצלם את כל זה במכונת צילום ולשדך בסיכות – היא כמעט נוגעת ללב. אז אוגנדהפסט היא תמיד הזדמנות טובה בשבילי לקנות פנזינים. MFM, “נחיתה רכה” של הילה נועם, “מבוא לטכניקה” של בועז קדמן וגיל לביא, ומאלה האחרונים אני קונה גם דיסק בשם Broken Music Box, עם עטיפה כמו ספר ילדים ישן ועם אוסף הקלטות ביתיות. אני קונה גלויה וסיכת כפתור של מישהי שמסתתרת תחת השם Red Elk, ואני חושבת שזהו. בינתיים נערי הפוסטר מתחילים לנגן בחדרון ההופעות, ואני מציצה. הם נראים בדיוק כמו השם שלהם: היפסטרים מודעים מדי לעצמם, למוזיקה ולציטוטים האייטיזיים. כך שאחרי שיר אחד אני מסתובבת והולכת. אם הייתי מקימה היום לייבל הייתי קוראת לו Death to Hipsters. יש לי מלחמת חורמה בהיפסטרים. אני לא יכולה לסבול את עודף המודעות העצמית, עודף האירוניה, עודף האופנתיות שלהם, בלי אף גרם אחד של אמת, כנות, רגש אותנטי, איפוק ואנדרסטייטמנט.
גם את טרי פויזן אני עוזבת ברחוב שושן אחרי שיר אחד בלבד, מאותן סיבות. אם כי את רחוב שושן כולו אני עוזבת מסיבות נוספות אחרות. אני לא רוצה להישמע כפוית טובה, ואין לי ספק שעולה הרבה מאוד כסף להפיק את מסיבות הרחוב האלה, ועוד שבוע אחרי שבוע, כל פעם ברחוב אחר. זה עולה כסף להעמיד את כל המיצגים והמוצגים האלה, ואני בטח ובטח רוצה שישלמו לאמנים כערכם. אבל קשה לי לראות הופעת מוזיקה – אפילו אם אלה טרי פויזן עם הדיסקו-טראש הסינתטי שלהם שהוא לא כוס התה שלי בשום שעה של היום – תחת מסך ענק שעליו מוקרנות שקופיות של אגף תרבות וחברה של העיריה ושל המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים. זה לא מתחבר לי ביחד. מסתבר גם שהשמחה שלי על הסתלקות החסות הסלולרית מפסטיבל הקולנוע האחרון היתה מוקדמת מדי – בכניסה לרחוב שושן עומד דוכן של תאגיד סלולרי שמציע הטבות ומשרות לצעירים בעיר. שלכאורה גם זה יפה, עד שזוכרים שעבודה בשירות לקוחות היא המקבילה בת זמננו לסדנאות היזע של פעם.
אז המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש כשאני מגיעה לשושן בשעה שתיים-וחצי היא, אני לא מאמינה שבשנה שעברה חשבתי שהיו כאן המון אנשים. זה היה הרבה מעבר להמון הפעם. הרבה הרבה מאות של אנשים. מתחככים זה בזה בזיעה ובחום, עם בירה בכוסות פלסטיק, עם סלולריים צמודים לאוזן, מנסים נואשות לאתר אחד את השני בקהל אבל אי אפשר לשמוע כלום מבעד למוזיקת הטכנו התעשייתית. כשעזבתי בשלוש-וחצי, הסדרנים חסמו את הכניסות ולא נתנו לאף אחד יותר להיכנס, והיו עוד עשרות רבות של אנשים מעבר למחסומים שרצו להיכנס. זה הדהים אותי לגמרי. זה עדיין מוזר בעיניי. החדר שלי היה קטן ואינטימי פעם. עד לא מזמן, למען האמת. איך הגיעו אליו כל כך הרבה אנשים? אני לא רוצה שהוא יהפוך להיפסטרי ואופנתי. לא היה לי שום סיכוי ליהנות הפעם ברחוב שושן. זה פשוט גדל למימדים מפלצתיים. אני שמחה שהייתי שם בשנה שעברה, כשהכל עוד היה בחיתוליו ובמימדים צנועים (יחסית).
ובכל זאת, היו כמה דברים שהצליחו להגיע אליי מעבר להמון המתהולל: הבחור עם מכונת התפירה שתפר כובעים. הבחורה שכתבה מכתבי אהבה חינם לכל דורש. הקרירות והאפלה של “הקצה”, יחד עם הקרנת הוידיאו. ציור קיר של יגאל שנדרי על דלתות המתכת הגדולות של אחד המחסנים/בתי מלאכה במקום. צילומי הסקייטבורדינג של דניאל בק. הרעיון של הופעה על פלטפורמה של מנוף היה חביב, כמו גם השימוש בחלקי בובות מבותרות, אבל לא יותר. זה לא המקום לחפש אמנות גדולה, ואפילו כאמנות רחוב כבר ראיתי דברים טובים וחזקים יותר. אבל בנקודה הזאת אני בעצמי מתחילה להישמע כמו היפסטרית, אז עדיף שאני אסתום. היו עוד כמה דברים שלא הצלחתי לקלוט בצפיפות ובדוחק, ואני תוהה, אם אבוא לשם מחר, בשקט, כשרחוב שושן יחזור להיות הרחוב הצדדי, האפרורי והמנומנם שהוא בדרך כלל בשעות היום – האם אפשר יהיה עדיין לראות את העבודות? אני מקווה שכן, אחרת זה באמת חבל. כל ההשקעה הזאת בשביל אחר-צהריים של פורענות אחד.
אז אני חוזרת לאוגנדה. מתאימה לי הרבה יותר חברתם של כמה עשרות אנשים, שלפחות בפנים אני מזהה את רובם. אני מתיישבת כרגיל בקצה הבר ומזמינה קפה הפוך. גם כאן, אני אצטרך לחזור במועד שקט הרבה יותר כדי לראות את תערוכת הקומיקס במקום. הדי.ג’יי מנגן דרים-פופ שמתאים לגמרי לשעת אחר הצהריים החמה והעצלה הזאת. אחר כך אני יוצאת לשבת כרגיל בסמטה, עם קרני שמש שמסתננות מבעד לעצים ומתחילה רוח נעימה. בחדרון מעבר לקיר מופיעה עכשיו להקת פנטגראם – הופעה לא אופנתית ולא היפסטרית בעליל של גיטריסט חשמלי ומתופף שמנגנים דרון. זה ז’אנר אימתני וקיצוני במיוחד של מטאל, אבל מי ששומר על ראש מספיק פתוח מגלה מהר מאוד שיש בו משהו מלודי, פסיכדלי ואמביינטי מהפנט ממש. הבחור שיושב לידי על הספסל בסמטה אומר לבחור שיושב מצידו השני שהוא לא שמע מוזיקה כזאת מאז גיל 16 ברוסיה. אני מחייכת.
הטקסט הזה כבר נהיה לי ארוך ולא קוהרנטי, ואני מנסה לקשור את כל הקצוות. אלה שתי התמונות שנחרטו לי בראש וזה מה שאני אקח איתי מאחר הצהריים המבולבל, הנבוך וחסר הנוחות הזה. האחת, זו העובדה שבמסגרת מסיבת הרחוב פתחו לרווחה את ההוסטל ששוכן בשושן 2, ונתנו לדיירים למכור עבודות יד שלהם. לא ידעתי אפילו שיש כאן הוסטל. קניתי מהם שתי מחרוזות צבעוניות. השנייה היא העובדה שבדרך משושן לאוגנדה שמתי לב פתאום שלאט אבל בנחישות, העבודות על הרכבת הקלה ברחוב יפו הולכות ונשלמות. או.קיי, לפחות מתקדמות. כבר סגרו מקטעים שלמים עם אבני ריצוף וזה מתחיל לקבל צורה. אפשר כבר להרים את העיניים ולראות פתאום, מעבר לכיעור ולאימה, עד כמה יפים הבניינים לכל אורך רחוב יפו, מכיכר ספרא ועד התחנה המרכזית. בשבוע שעבר הייתי בסיור ברחוב יפו עם יורם אמיר, שהוא מגדולי נביאי הזעם ואבירי המאבק על שימור פני העיר והבניינים ההיסטוריים שלה. כשהכל כאן יושלם, אני מקווה שלמישהו בעירייה יהיה חשוב מספיק לדאוג גם לשיפוץ ושימור הבניינים האלה שלאורך רחוב יפו. כי הקיץ ייגמר בסוף, נחילי התיירים יעזבו את העיר ואיתם גם ההיפסטרים שבאים לחפש מסיבות. החגיגות הנודדות יגיעו לקיצן, ואנחנו נישאר עם הדברים החשובים באמת: עם דרי רחוב ופגועי נפש שזקוקים להוסטל. עם נוער מנותק ומכור לסמים שזקוק למקום. עם תושבי מזרח העיר. עם רכבת קלה שצריכה לנסוע. עם אשפה ברחובות שצריך לפנות. עם בתים היסטוריים שחייבים לשמר ולשפץ. כל השאר הוא לא יותר מקצף של בירה במסיבת רחוב בצהריים חמים ולחים.