תגית: “דרך הזן”

אחד הבונוסים המקסימים ביותר כשקונים ספרים ישנים מיד שנייה, זה כשמהספר נופלים פתאום דברים, נגיד פתק בכתב יד, או גזיר עיתון ישן, שהם כמו גלויות מארץ רחוקה או דרישת שלום מהאנשים שהספרים האלה ביקרו אצלם קודם. זה קרה לי לאחרונה פעמיים. הפעם הראשונה היתה כשמתוך העטיפה של התקליט Their Satanic Majesties Request של הרולינג סטונז, שקניתי ב-40 ש”ח בגלריה לספרות, יצאו לא רק תקליט הויניל השחור עצמו, אלא גם שלושה דפים מודפסים ומעטפה צבאית עם צו קריאה למילואים. בדפים שהודפסו במדפסת ביתית היו כמה שירים קצרים, וסיפור אחד בוסרי אבל יפה, של איש צעיר שהשתחרר לא מכבר מהצבא ומרגישים עדיין את תחושות הבלבול והניסיון שלו לעבד חוויות קשות מהצבא ולשכוח את זה וללמוד שוב לחיות ולאהוב. צו המילואים נושא חותמת דואר צבאי סגולה מתאריך 26.1.06, ומשאלון הפרטים האישיים שבתוכו אני יכולה ללמוד את שמו של הכותב, שתאריך הלידה שלו הוא 15.1.83, את הכתובת שבה הוא התגורר בירושלים, את העובדה שבמקור הוא ככל הנראה מכפר סבא, ושבתיכון הוא למד במגמה ריאלית-ביולוגית. יש גם מספר טלפון נייד, אבל מי יודע אם הוא עדיין תקף, כי חשבתי להתקשר אליו ולספר לו על האבידה שנמצאה, אבל אז חשבתי שזה יהיה אולי מביך מדי בשבילו. כי זה כמעט אינטימי, ההצצה הבלתי קרואה ובלתי מתוכננת הזאת לתוך פיסת חיים וחתיכת נפש של אדם צעיר לא מוכר.

אולי אני אכניס את הדפים המודפסים והמכתב הצבאי למעטפה גדולה ואשלח אותה לכתובת בכפר סבא, שהיא ככל הנראה הכתובת הקבועה של הוריו. אני אכתוב לו סליחה על המציצנות-בעל-כורחי ותודה.

במקרה השני נשר מתוך הספר The Way of Zen של אלן ווטס (שתורגם לא מכבר לעברית) שקניתי ב-10 ש”ח בחנות החביבה עליי ברחוב עזה, גזיר עיתון מצהיב באנגלית מה”טיים” של ה-4 בפברואר 1957, ובו הקואן המפורסם על איך נשמע צליל מחיאת כף יד אחת. מכיוון שבדיוק כמה שבועות קודם לכן חשבתי על שאלת הזן הזאת, זה היה קצת כמו דרישת שלום מהיקום וחייכתי לעצמי. כשחשבתי על השאלה הזאת, עלה לי פתאום בראש כתשובה אפשרית המשפט שאיתו חתם פילוסוף זניח אחד, ויטגנשטיין שמו, את המאמר הלוגי-פילוסופי שלו (הטראקטט) משנת 1921: מה שאי אפשר לדבר אודותיו, עליו יש לשתוק. איכשהו, האסוציאציה הזאת לא ממש הפתיעה אותי. באורחות חייו, במנהגיו ובכתיבה הפילוסופית שלו, היה בויטגנשטיין תמיד יותר משמץ של נזיר זן.