חרוסלמה, באהבה ובסיאוב

ההופעה של “פסיכופט צעיר” היום בצהריים באוגנדה התיישבה לי בדיוק על הוריד הפתוח של בלוז שישי בצהריים. שירי הפוסט-פאנק פרוטו-גראנג’ שלהם הישר מהאייטיז האפלוליות התיישבו לי בדיוק על אווירת האפוקליפסה שמלווה אותי כבר שבוע, מאז פרשת החניון המזויין משבוע שעבר. לראשונה מזה כמה שנים יש לי שוב מחשבות על עזיבה. מה שאומר עד כמה הכל כאן שביר, מתפורר בקלות. רק 15 או 20 אנשים היו בהופעה של “פסיכופט” באוגנדה, למרות שלדעתי זו היתה יותר הופעה של “נוודי האוכף” מאשר “פסיכופט”, אם כי מינוס אוהד פישוף. טוב, יוּ קנט אולווייז גט ווט יוּ וונט. וככה או ככה כל ההרכבים האלה הם אוף-“הפה והטלפיים” ואוף-אוף-“נושאי המגבעת”. טוב, לא משנה. אני מתחילה להסתבך. מי שהופיעו, בקיצור, היו רוגל אלפר, רם אוריון ואסף גברון (לרגל ההשקה של “אוכל בעמידה”). עם גיטרה אקוסטית רוגל אלפר הוא נביא זעם עממי, בן למסורת ארוכה ומפוארת של זמרי עם נודדים. אסף גברון הוא איש מצחיק, והקאבר המתורגם לעברית של Urgent של פורינר (“להקת נכרי”) מזכיר שעבודת-היומיום שלו היא תרגום וכתיבה (השבוע קניתי בדיוק – סופסוף – את התרגום החדש ל”9 סיפורים” של סאלינג’ר, שיהיה לי בבית לצד התרגום הישן). ועם גיטרת פיווי אדומה חמושה ומחושמלת בשלל פדאלים, רם אוריון הוא גיבור גיטרה אמיתי.

קשה לעמוד בפני השילוב של גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית, במיוחד כשהבלדות של פסיכופט/הנוודים הן כל כך קורעות, לשני הכיוונים. הן יכולות להתפרש כשטותניקיות ומצחיקות, אבל הן גם ישירות ומכאיבות ושורטות. הן יכולות להיות לגמרי מלנכוליות וקודרות, או שאולי זה רק המצברוח שלי. כי כשהם שרים “ויקטור לעולם לא תעבוד בעיר יותר / חפש לך מקום אחר / לא נשאר לך פה אף חבר”, בא לי להתחיל לבכות. אף אחד מהאנשים שהכרתי לא נשאר בעיר. כולם עזבו. הדור שלי הוא דור אבוד ולמה רק אני מתעקשת עוד להישאר. או “חרוסלמה”, שכתבו פישוף וגברון אבל לי הוא נשמע יונה-וולכי-קומפלט-עם-לחן-אילן-וירצברגי. הו האייטיז, בציר טוב, אבל גם השנים שבהן העיר הזאת התחילה להתפורר. לא פלא שהאי.פי. של ההרכב נושא את השם “כאב לב”.

זו היתה הופעה קצרה מדי, אבל אינטנסיבית ומיוזעת וטובה. ופוצעת. ההופעה הזאת היתה כמו הרואין בשבילי – היא לא החמיצה אף וריד*. אחריה ישבתי בקצה הבר והזמנתי הפוך כדי להטביע את היגון, ופטר תיקלט דברים טובים. עד שהוא הגיע ל”דיאן”, שהוא במקור שיר של האסקר-דו, גם אם הביצוע המוכר יותר שלו הוא של ת’ראפי(?). עכשיו כשכבר קיץ אני צריכה באמת למצוא את הגופיה של האסקר-דו שלי שקבורה עמוק בארון. האסקר-דו ובוב מולד ידעו הכל על בלוז של ערים שחונקות אותך. על בלוז של ערים שתקועות באמצע הכלום והאינסוף כמו מיניאפוליס וחרוסלמה. אין לי אוויר כאן, אין לי מרחב, הכל שסוע ומתפורר, שום דבר לא מתחבר ומתלכד, ואני לא שייכת לכלום ולאף אחד. אני משלמת ועוזבת והולכת הביתה. בדרך אני חושבת לעצמי שאולי הבלוז הזה הוא גם תוצאה של בדידות מתמשכת יתר על המידה ואולי הגיע הזמן לשקול בכל זאת פירסום מכרז לתפקיד בן זוג. כמה אני יכולה להישאר עוד לבד. או שאולי זו העובדה שהתחלתי לעבוד השבוע במקום חדש, וכמה אני יכולה כל כמה שנים להפוך ולשנות את החיים שלי. אני מתגעגעת לקצת סדר ויציבות לאורך זמן. ורק כשאני חוצה בסוף את רחביה, עם כל העצים והצמחייה ושמש אחר-צהריים נעימה, משהו בפנים אצלי קצת מתרכך ונרגע. אולי זה היופי שמספק לי מזור וארוּכה. העיר הזאת היא מקור לכל כך הרבה מהמכאובים שלי, אבל היא גם מקור נחמה. הייתי צריכה לקרוא לבלוג הזה “מתחת לגשר”, חרוסלמה.

* ג’פרי לי פירס (Gun Club)

לוגריתמים

בחלומי חזרתי אל בית הספר התיכון. זה היה יום שטוף שמש והשיעור נערך בחוץ, על הטריבונות של האיצטדיון ספורט. זה היה שיעור בלוגריתמים. בגלל שזה היה יום קיץ, הגעתי לשיעור לבושה בתחתוני סבתא, גרבי פסים עד הברך וגופייה. הבאתי איתי גיטרה חשמלית והראיתי למ”ם איך מנגנים אקורדים של האסקר דו. המורה ציוותה עלינו בתוקף להפסיק מיד. היא נתנה לנו תרגיל בלוגריתמים, ומכיוון שלא הבנתי בזה כלום, רותם עזר לי לפתור אותו. בקצה השני של הקבוצה ישב איזה בחור זר ולא מוכר, הוא נראה קצת כהה ואפל והוא משך אותי. הוא סימן לי לבוא לידו, וביקש ממני עזרה עם איזה ספר שעוסק בסודות. סימנתי לו בספר כמה קטעים נבחרים בעיניי, ולפני שהחזרתי לו אותו כתבתי לו בעמוד הפותח
you are my secret.
המורה שוב התרגזה והורתה לי להפסיק להפריע מיד. נעמדתי ונשאתי נאום תקיף על הקשר שבין לוגריתמים לסודות (הלוואי שיכולתי לחזור עליו עכשיו, כי בחלום הוא נשמע מאוד משכנע). גם לא הרגשתי שום דבר מוזר עם זה שאני עומדת שם עם תחתוני סבתא וגרבי פסים עד הברך. להיפך, הרגשתי לגמרי בסדר עם זה.

זה היה חלום מתוק מאוד. הוא שימח והצחיק אותי כל הבוקר.

– – –

החלום הזה נחלם והועלה על הכתב לפני שלוש שנים או קצת יותר. לא מפתיע אותי שאז החלום הזה הצחיק אותי ועשה לי מצברוח טוב, בעוד שעכשיו כשאני קוראת אותו הוא גורם למצח שלי להתענן וללב שלי להתקדר. אם אני מנסה לתארך את הקטע הזה, הוא נכתב בוודאי בשלהי 2005. עוד לא פגשתי אז את מ”ם – זה יקרה רק עוד כמה חודשים מאוחר יותר – אבל היינו נתונים כבר בעיצומה של תכתובת מיילים סוערת. הרומן שלי עם אורי, שבקלות עונה לתיאור של גבר שיש בו משהו כהה ואפל, היה בן פחות משנה, ולא ייחסתי לו חשיבות גדולה. אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום, הייתי מרגישה כבר אז את מה שאני מרגישה היום. אבל אז עוד לא ידעתי את זה, ולכן החלום נראה לי רק מצחיק וקומי. והוא באמת מצחיק, אבל רק היום אני יכולה לראות גם את הרובד המטריד והקודר שלו.

מצאתי את זה כשעברתי בסוף השבוע על מחברות הכתיבה שלי מחמש השנים האחרונות. כמו כל אדם עם היסטוריה ארוכה של כתיבה, אני תמיד מסתובבת בתרמיל עם מחברת או בלוק צהוב שבהם אני מנסה לתפוס רעיונות כשהם צצים, כותבת דברים לפני שהם נשכחים, מדביקה גזרי עיתונים, תמונות, צילומים ושירים מודפסים, ורושמת תזכורות, דברים לעשות ורשימות קניות. אני חוזרת עכשיו למחברות הישנות האלה מפני שלאחרונה מטרידה אותי השאלה למה אני כותבת. למה אני כותבת בכלל, למה בלוג, למה הבלוג הזה ולא אחר. כל מה שאני יודעת זה שחיי כתיבה הם אחת מצורות החיים הטובות ביותר שיכולות להיות לאדם, אבל זו לא התשובה שאני מחפשת כרגע. זה לא שחשבתי שאני אמצא תשובה ברורה במחברות הישנות האלה, אבל משהו עמוק בפנים אמר לי שאולי יהיה שם קצה חוט. וכשאני קוראת היום את החלום וההערות שהיו לי אז, אני מתחילה להבין במעומעם למה אני כותבת עכשיו. זה קשור לסודות ולצורך להאיר פינות אפלוליות ולנסות לחשוף נקודות עיוורות ולפזר ערפל שהלך והתעבה לקראת סוף תקופת הכתיבה הקודמת שלי.

(חוץ מזה, לא שמעתי את האסקר דו באמת כבר יותר משלוש שנים)

בגלל שאני אדם עם היסטוריה ארוכה של כתיבה אני כבר לא תמימה לגביה. אני מאוד ספקנית וחשדנית ביחס אליה. אין כתיבה תמה באמת. כתיבה תמיד חושפת ומסתירה בעת ובעונה אחת, ואני בספק אם אני אצליח אי פעם לחשוף ולהאיר באמת הכל. כי ברגע שאני מאירה פינה אחת, פינה אחרת בירכתי החדר, כמעט לא מורגשת, הולכת ונעשית מוצללת. יש לי היכרות מספיק טובה עם האופנים שבהם פועלת שפה כדי לדעת שלא תמיד שפה יוצרת בהירות. לפעמים היא דווקא יוצרת עמימות. ובנוסף, יש את העניין שסוזן סונטג קראה לו פעם בהקשר של הצילום “ההירואיות של הראייה”: האופן שבו תצלום נעשה מנותק מהתוכן המצולם בו. התוכן המצולם בו יכול להיות מכוער עד זוועה – עוני, רעב, מוות, מלחמה, מחלות – ועדיין הצילום עומד כאובייקט אסתטי בפני עצמו, שיכול להיות, והוא אכן לעיתים קרובות, יפה. ככה זה גם עם כתיבה. לפעמים, דווקא ככל שהכתיבה בהירה ויפה יותר, כך היא עומדת כחיץ של עמימות וגדר של הפרדה והסתרה בדרך אל מה שאני מחפשת באמת.