ביום שבו התחילה להתגלגל החרב המתהפכת של הפיטורים במקום העבודה שלי והרבה אנשים איבדו את משרותיהם, התחלתי לקרוא את “הטיגריס הלבן”. זה היה יום שבו הרגשתי זעם גדול כלפי המכונה, או השיטה, או איך שלא קוראים לה ומה שזה לא יהיה: הקפיטליזם, החזירליזם, התאגידים, הגלובליזציה, ובעיקר, אותו קומץ של גברים לבנים עשירים שהחריבו את הכלכלה העולמית, ושברור לגמרי שמי שישלם את המחיר על החרא וההריסות שהם הותירו מאחוריהם יהיו בדיוק אותם אלה שהם לא גברים לבנים עשירים: נשים, לא-לבנים, עניים. כמו שכתבה כבר ברברה ארנרייך, העניים הם הפילנתרופים האמיתיים של העולם. הם, ולא הגברים הלבנים העשירים שימכרו את העולם כדי לספק את תאוות הבצע והחמדנות ותאוות השלטון שלהם. כך שהזעם והחימה והחרון האלה היו דלק רב אוקטן להתחיל לקרוא איתו את “הטיגריס הלבן”.
ההודי הזה הוא חתיכת כותב בנזונה מוכשר. למרות שהגיבור שלו הוא דמות קצת חד-מימדית בחלוקה הברורה שלה בין “אור” (עושר, שפע, צריכה, כל מה שמזוהה עם התרבות המערבית) ל”חשיכה” (עוני, בערות, התרבות ההודית המסורתית, הדתות והאלים ההודיים) ובתמצית הפילוסופיה שלה שבחיים ובעולם שולט חוק הג’ונגל: או שאתה אוכל או שאתה נאכל – עדיין אי אפשר להניח את הספר מהיד. האמת שלקראת הסוף זה נעשה קצת פחות חד-מימדי וקצת יותר מורכב, אבל רק קצת: אחרי הכל, מה שחשוב לארווינד אדיגה להעביר הוא אג’נדה ברורה, ולא אוסף דמויות “מעוגלות” כהלכה.
מי שיש לו בעיה עם זה שהוא מוצא את עצמו מחבב רוצח לאורך “הטיגריס הלבן”, כנראה לא קרא מספיק ספרים ולא מכיר ספרות לעומק. לספרות יש רומן ארוך עם רוצחים כריזמטיים. רסקוליניקוב, החבר’ה הטובים של דונה טארט ב”היסטוריה הסודית”, “בדם קר” של טרומן קפוטה ו”שירת התליין” של נורמן מיילר הם החשודים המיידיים שעולים לי בראש. למרות שעל עטיפת הספר יש איזכור ל”חרדתו של המלך סולומון” של רומן גארי (אני מניחה שזה מפני שבשני המקרים הגיבור הוא נהג והמעסיק שלו הוא איש עשיר. והעשירים, כמו שכתב כבר פיצג’רלד, הם באמת שונים ממני וממך), “הטיגריס הלבן” הזכיר לי לקראת סופו דווקא את “הזר” של אלבר קאמי – משהו באופן שבו הוא מעמיד בפני הקורא (ובפני הגיבור) את הדילמה שבין להיות חופשי או להיות מוסרי. כי בשביל להיות באמת חופשי, מגלה בלראם, אתה צריך לעשות כמה מעשים לגמרי לא מוסריים. ועכשיו תבחר בין שניהם – חופש או מוסר.
אבל מה שבאמת אהבתי ב”טיגריס הלבן” זו ההטחה שלו ללא כחל ושרק את האמת על הודו בפרצופו של המערב השבע והמדושן: הודו שאין בה שום רומנטיקה ורוחניות, אלא הודו של שחיתות, סיאוב, ניוון וניוול. יותר מזה: הספר הזה הוא ביקורת חריפה על ההתעקשות של המערב לראות בהודו את אותן רומנטיקה ורוחניות, מפני שכך המערב מנציח את העליונות שלו על-פני הודו, משמר את הניוון והניוול שלה, ומנצל אותה לצרכיו.