כמעט ארבעה שבועות בלי לראות את עומר וכמעט שבועיים בלי לשמוע אף מילה, משהו בתוכי כבר מתוח ועומד לפקוע. אבל לאן בדיוק אני יכולה או אמורה להוליך את התיסכול? כשאנשים מהצד האחד מתים ואנשים מהצד השני חיים חיים שאינם חיים, למי בדיוק אני יכולה ללחוש שזה כמעט לא אנושי לא לשמוע אות חיים? למי אני יכולה להגיד שאני הולכת ומתקרבת לקצה גבול היכולת? על כתפי מי בדיוק אני אמורה לבכות – על כתפי מש”קית ת”ש בת 18 או 19 שהתקשרה – והיא לגמרי מתוקה, ואני בטוחה שגם לה קשה – ביום שישי האחרון בצהריים להגיד שהכל בסדר, והיא עושה סבב טלפונים בין כל ההורים? והנה הדואר הצבאי ואפשר לשלוח מכתב אבל לא חבילות, כי יש להם הכל וכל הזמן דוחפים להם אוכל ובגדים? ורק אני חושבת לפעמים אם לא קר לו, ואם יש לו בכלל מספיק תחתונים, כי הוא לא היה בבית ארבעה שבועות ולא נראה לי שיש לו כל כך הרבה זוגות תחתונים. כן, זה עד כדי כך טפשי, אז למי בדיוק אני יכולה להגיד את הדברים האלה?
איזה מין בנאדם הוא יהיה כשהוא ייצא משם? מה זה יעשה לו? הוא בטוח לא יהיה אותו דבר כמו שהוא היה לפני.
וכשהלכתי לדואר ביום ראשון עם פתיחה בשעה שמונה-אפס-אפס כדי לשלוח לו מכתב לצבא, נזכרתי שלפני קצת יותר מעשרים וחמש שנה, בשנת 1982, שלחתי מכתבים לאבא שלו, שנכנס עם הטנקים שלו ללבנון. שנינו היינו אז בני עשרים. עומר יהיה בעוד כמה חודשים בן עשרים, והוא צנחן. ביום שני בלילה “ואלס עם באשיר” זכה בפרס, ואני חושבת לעצמי, זה לא ייגמר אף פעם, העניין הזה שכל דור ודור חייב למצוא את עצמו יושב בארץ אויב זרה, קרה, כבושה?
לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ
לילה שקט עבר על כוחותינו בלבנון
לילה שקט עבר על כוחותינו בעזה
דממת אלחוט.
הירוק היום ירוק מאוד/והאפור היום אפור מאוד/קצת שחור, ואין לובן בעיר/הנסער היום נסער מאוד/והעבר היום עבר מאוד/קצת עתיד, ואין הווה באוויר // ועוד לא קל לנשום/ועוד לא קל לחשוב מול הרוח/ועוד לא קל לנשום ועוד לא קל לחשוב/ומאוד לא פשוט לחכות/הסערה נוגעת בריסים/ומשתבר כל רגע לרסיסים/אך הירוק היום ירוק מאוד
(לאה, אלא מי)