הקסטה – הרחק מהמון מתהולל

אינדי-פאדה, אחר הצהריים של יום העצמאות. על מרפסת הגג של הבאסס, תחת סככה מאולתרת שמגנה מפני שמש אכזרית ושמי שרב עכורים, מלוא החופן להקות בעבור קומץ שקלים. ואלה שמות: זירוקס קנדיבר, אמזונהקוס, Dirty Hands on a Trash Like You, אד טרנר והדנילוף סנטר, רייסקינדר, לבנון, Do You Like My Shoes ונראה לי ששכחתי עוד כמה. כבר מזמן לא הייתי בקרב קהל מקועקע כל כך ומחורר כל כך בכבדות. גם הבנות. או אולי בעצם בעיקר הבנות. מאז שנות ה-90 אני לא זוכרת שראיתי כל כך הרבה עגילי חישוק באף. אולי נרדמתי והזמן עצר מלכת. אבל כנראה שמשהו כן השתנה מאז שנות ה-90, אם לשפוט לפי העובדה שחלק גדול מהלהקות כאן מנגנות פוסט-רוק, פוסט-גראנג’, פוסט-פאנק, פוסט-הארדקור, פוסט-מטאל, פוסט-משהו: נדמה לי שמה שאני מנסה להגיד זה שכמעט אצל כל הלהקות כאן נעדר מרכיב אחד חיוני מאוד, שהיה דווקא קריטי בשנות ה-90: מלודיה.

אין לי דרך נעימה יותר להגיד את זה, אז אני אגיד את זה ישר ככה: בהעדר כל זכר למלודיה בסביבה, כל ההופעות הפכו לעסק מטרחן ומשעמם מאוד. לא היתה שם שום השראה, שום דמיון, שום דבר שמזכיר שהמילה מוזיקה נגזרת למעשה ממוּזה. בהעדר כל סימן מוכר לרוח חיים או נשמה, מה שהיה שם זה התחרעות בשביל הסבבה של ההתחרעות, מפגן מרשים של יכולת נגינה וירטואוזית, אולי אפילו אמנות קונספטואלית בצורת מוזיקה – אבל לא באמת מוזיקה. כשאני חושבת על מוזיקה כמו בלוז, פולק, רוקנ’רול/רוקבילי, פאנק, גראנג’ – בכולם מלודיה היא מרכיב יסודי, לא משנה כמה מנגנים אותה חזק או חלש, מהר או איטי, מחורע, מלא פידבקים, דיסטורשן וצפצופים – המלודיה תמיד שם והיא זו שמזיזה דברים: היא מזיזה לך משהו בנשמה והיא מניעה מהפכות מוזיקליות. כשאין מלודיה שום דבר לא זז חוץ משרירי הפיהוק. בלעדיה אפשר באמת להסתפק גם בנגינת סולמות בלבד. וזה באמת מצער. כל כך הרבה להקות, כל כך הרבה נגנים, כל כך מעט מוזיקה.

(לפני כמה שבועות, לציון יום השנה לקסטה, הופיעה בצהרי יום שישי בקרן הרחוב השמשית זמרת פולק אוסטרלית בשם איימי מקנייט. אחר-כך ראיתי אותה שוב גם בתקליט, יחד עם אורי אלבוחר. היא ניגנה על גיטרה אקוסטית ולאפּ-סטיל, הוא ליווה אותה בשירה ובנגיעות אלקטרוניות. עם הראסטות הבלונדיניות שלה וגישת ה-DIY היא הזכירה לי את אני דיפרנקו. בקול הצלול והאוורירי שלה, במיוחד על רקע האלקטרוניקה הרכה, היא הזכירה לי את בת’ אורטון. ולפי נעלי הדוק מרטינס המשופשפות והדהויות שלה יכולתי לדעת שהן חצו איתה חצי עולם וחצי חיים)

רק שני יוצרים הצילו קצת את מצב המוזיקה העגום באינדי-פאדה. האחד הוא רייסקינדר, שגם כשהוא לא במיטבו, והוא לא היה במיטבו, הוא מצליח לגעת ולעורר דברים. אני מניחה שזה קשור לזה שכמו הדמות של הליצן העצוב, מאחורי המסכה המצחיקה לכאורה שלו נמתחת הרבה מאוד ביקורת, וכמובן, צריך להיות ממש מסטול כדי לא לקלוט שמאחורי כל הציניות, הסארקזם, הריקנות, השיעמום והשיממון, מסתתר כאב גדול. והכאב הזה התאים לגמרי ליום העצמאות באחת התקופות המחורבנות ביותר בתולדות המדינה.

היוצר השני הוא זה המתקרא Do You Like My Shoes. זה צמד, בעצם, של גיטרה ותופים, וראיתי אותם כבר לפני שבועיים באוגנדה. הם ניגנו אז משהו כמו 20 שירים ב-17 דקות. הפעם הם ניגנו בערך 8 שירים בעשר דקות. זה פאנק פשוט מאוד – מהיר, עצבני, אבל מלודי. כל מה שאני יכולה להגיד זה שהנעליים האלה נועדו להליכה, וזה כנראה בדיוק מה שהן יעשו.

(בצהרי יום שישי ההוא מחוץ לקסטה ניגן הרכב הרוקבילי-רטרו-פיפטיז המצחיק “רוצי בובה”, ואפשר להיות בטוחים שהראשונים שפצחו בריקודי רוקנ’רול סוערים, בשורה הראשונה, היו כל ילדי הדת’-מטאל ארוכי השיער, המקועקעים ומחוררים בכבדות, לובשי השחורים עם קישוטי הפנטגרם והאותיות הגותיות)

ועדיין, אני לא יכולה לחשוב על דרך מוצלחת ומענגת יותר שבה יכולתי להעביר את יום העצמאות מאשר על המרפסת של הבאסס (היי, שלא תדעו עוד משטרה!). בגלל כמה אנשים, בגלל תחושת הקהילה, גם כשהיא שברירית וארעית. No Coast הציגו הפעם דוכן של שף מקומי שמבשל “אוכל אינדי” – מבחינתי הוא יכול להיות הטבח השבדי – שנראה טעים מאוד. המאפין בננות שלו היה מעולה, במיוחד כשהייתי זקוקה למנת סוכר בתוך כל המרורים שהאכילו אותי הלהקות האלה.

קרן רחוב וקרן שמש מאוחרת של סוף קיץ – זה כל מה שצריך, מסתבר, בשביל להרים מיני-פסטיבל מוצלח ומענג מאוד. שישי בצהריים, קרן הרחוב שמחוץ לקסטה ולתקליט – כלומר, המדרכה הפינתית במפגש הרחובות הלני המלכה והורקנוס – פסטיבל No Coast השני. לא ידעתי אפילו שהיה ראשון, אבל כמו שנראה השני – כלומר, זה של אתמול – אני בקושי יכולה לחכות לשלישי. זו היתה השקה של אוסף קטעי וידיאו-ארט שהוקרנו על מסכי טלוויזיה/מוניטורים/לפ-טופים בחלל הפצפון של הקסטה, ובחוץ התרחש הפנינג מוזיקלי. חוץ מארבע-חמש הלהקות שניגנו, היה דוכן בירה, דוכן למימכר בורקס, שולחן עם דיסקים למכירה, סככה מאולתרת שנמתחה כדי להצל מפני השמש, כיסאות מתקפלים שנגררו החוצה מהתקליט ופוזרו בשטח, המון המון אווירה נינוחה ועצלה של סוף קיץ, ויותר אנשים מכפי שציפיתי לראות. אני חושבת שלקראת השיא היו שם משהו כמו 50 איש, שזה הרבה – זה הרבה לעיר הזאת באמצע תקופת החגים, הרבה לאירוע שלא היתה לו יותר מדי חשיפה, הרבה במושגים הרגילים שלי, שרגילה לראות 5-6 אנשים באירועים מהסוג הזה ואם מגיעים 10-20 חושבת שזה המון. אבל היה כיף, באמת שהיה כיף.

3א הם שלישיה אלקטרו-אקוסטית, שזה אומר שהם משלבים גיטרה אקוסטית, שני סולנים ששרים בסגנון סינגר-סונגרייטרים, אורגן, חצוצרה בחלק מהקטעים וסקסופון באחרים, ולפ-טופ. אני לנצח לא אבין למה כל מי שמתפעל לפ-טופ תמיד רוכן עליו בכזה ריכוז, שזה נראה כאילו הוא מבצע ניתוח מוח. כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אבל בסך הכל הם היו מאוד מוצלחים, והיה משהו במראה השלוכי-קיבוצניקי שלהם שהלם מאוד את האופי הגרובי והלא מתאמץ של המוזיקה שלהם.

הצמד שעלה אחריהם, שעונה לשם Briefcase, ניגן רוק הרבה יותר בסיסי וגולמי: בחור ממושקף שמנגן על אורגן וגיטרה חשמלית בשם עומריקו, ולצדו מתופף בשם וויזארד אשדוד. העובדה שהם צמד ושהם ניגנו שירים מאוד בסיסיים וגולמיים, הזכירה לי מאוד את הווייט סטרייפס – בעיקר את הווייט סטרייפס של שני האלבומים הראשונים, שבהם הצליל שלהם היה מאוד גס, מחוספס ופרימיטיבי (במובן הטוב של המילה). השירים של הצמד היו מצחיקים מאוד, והם חתמו במשהו שנשמע לי כמו מחווה חופשית ל-I Was a Teenage Werewolf של הקראמפס. אבל בהחלט יכול להיות שזה רק הדימיון שלי.

הצמד הבא שהופיע היה כבר עניין רציני מאוד. Sister Chain and Brother John הם צמד שמורכב מזמרת ומבסיסט/גיטריסט. הוא בריטי והיא ישראלית – ליתר דיוק, היא אלינור קנטור, חצי מצמד האחיות לבית קנטור וההרכב הקודם שלהן, Spinster Sister. האחות צ’יין והאח ג’ון חיים ויוצרים בברלין, והם מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ”פאנק סלוני ברלינאי” (Berlin Parlor Punk). היא לבשה שמלת תחרה ויקטוריאנית גבוהת צווארון ומכסה קרסוליים, והשיער השחור כפחם שלה היה אסוף גבוה ומיסגר פנים בהירות יותר מחיוורון. הוא לבש חליפה שחורה עם מעיל כנפות ארוך ונראה כמו כומר אנגלי מהמאה ה-17. אי אפשר היה לטעות באווירה ובתחושה הגותית. גם המוזיקה שלהם נשמעה מושפעת מאוד מהרכבי פוסט-פאנק גותיים, ובראשם סוזי והבאנשיז, אן קלארק, פיטר מרפי, וכל הרכב שפטרישה מוריסון ניגנה בו בשנות השמונים.* השירה הדרמטית והתיאטרלית של קנטור באנגלית, בתוספת קמצוץ מבטא גרמני כדי להדגיש את הצד הקברטי, יחד עם הנגינה המינימליסטית אבל מלודית של האח ג’ון על הבס (ובשני הקטעים האחרונים בגיטרה חשמלית), יצרו שילוב אפקטיבי ואינטנסיבי מאוד. באוזניי המוזיקה שלהם היתה מהפנטת. לא להאמין כמה הרבה אפשר להשיג בכל כך מעט. וכשג’ון אמר בתחילת הסט שלהם, במבטא הבריטי שלו, שהם שמחים לנגן בירושלים מפני שכידוע, הם ניסו לבנות את ירושלים In England’s green and pleasant land, תהיתי ביני לבין עצמי מי עוד מזהה את הציטוט מוויליאם בלייק.

ההרכב האחרון שראיתי נקרא Jack in Box וכפי ששמו מעיד עליו, הם ניגנו מוזיקת צעצועים עם שירה של זמרת בסגנון עדות האינדי האמריקאי. אני האחרונה שיכולה להגיד משהו בגנות האינדי האמריקאי – אני שפחה נרצעת של האינדי וזה כמובן קצת אירוני – ובאמת, זה היה בסדר אבל לא הרבה יותר מזה. אבל הקהל ברובו הגדול השתגע עליהם. שזה קצת הפתיע אותי. הוי, פולוי. לעולם לא אצליח להבין את טעם ההמון. אחרי הופעה כל כך יוצאת דופן של Sister Chain and Brother John, כל כך מותחת גבולות וכל כך לא שגרתית – איך אפשר להשתגע על משהו שהוא בסך הכל די רגיל וכבר ראינו ושמענו אלף פעם? מצד שני – טוב, אני סתם סנובית פסאודו-אינטלקטואלית יומרנית.

לקראת חמש קרני השמש כבר התחילו להסתנן באלכסון מבעד לסככה המאולתרת. ברחוב הלני המלכה עבר אברך חרדי במעיל פסים של שבת, ואחריו צמד נזירות לבושות שחור כעורבים, מכף רגל ועד ראש, כולל הגלימה והשביס, ובידיהן זרי פרחים ענקיים וצבעוניים. התחלתי לאסוף את עצמי כדי לזוז ממקום שבתי בקרב יושבי קרנות רחוב. ידעתי שבעוד זמן קצר כל קרקס הפרעושים הזה יתפזר לכל עבר. עד העונג הבא.

* לבורים ולמתעצלים לחפש: Sisters of Mercy ו-Gun Club.