הָיי נוּן

בצהרי היום אני הולכת לרחוב שושן, לא לפני שאני עוברת ביריד התקליטים והחפצים יד שנייה של התקליט. עכשיו זה כבר החום הבוער, היבש של הקיץ. ברחוב שושן יש את מסיבת הרחוב של קצוות אורבניים, ואני שמחה שהייתי כאן שבוע לפני כן, בערב, כשתערוכת הרחוב נפתחה ועוד היה קריר, ואפשר היה לראות את העבודות שבצהרי היום אין הרבה סיכוי ממש לראות, כי ברחוב יש עכשיו מאות על גבי מאות של אנשים צעירים, לבושים בבגדים קצרים שחושפים הרבה עור שזוף, משקפי שמש וכוסות פלסטיק עם בירה. אני עוד אחזור לכאן לראות את העבודות מפני שאהבתי מאוד את הפאנלים המצויירים של צליל צמת ורון רון (SuicideHappy), ששואבים השראה ברורה מקומיקס, וכמה מהמיצבים/פסלים שעל הגגות והחלונות. כשהייתי שם באותו ערב של פתיחת התערוכה דיבר גיא ברילר בתוך הקצה על האופן שבו פעולה במרחב האורבני הופכת לאובייקט אמנות. אני לא בטוחה שמסיבת הרחוב של רחוב שושן עונה על הקריטריון הזה, אבל היא די קרובה לזה ומה שבטוח הוא שהיא מאוד מאוד מענגת.

מה שאני יכולה להגיד על אומללה זה שהיא להקה שמחה מאוד (וממילא אני חושבת שמבטאים את שמה עם דגש על ה-לה האמצעית, Umlala). אומללה נראים כמו הלהקה החמה התורנית מוויליאמסבורג, עושים מוזיקה ששואבת מבריט-פופ, שרים באנגלית, וכל זה הוא לא ממש כוס התה שלי, אבל הם בהחלט טובים ויש להם הרבה מאוד קסם שאני יכולה להבין. ברור שבעיר של היפסטרים בצלאלניקים-מוסררניקים How Do You Convert PDF to JPG יהפוך ללהיט היסטרי, למרות שהם בעצמם מהאקדמיה למוסיקה. והגיטריסט שלהם הוא אחד הגברברים היפים ביותר שמסתובבים כאן בעיר (יחד עם הגיטריסט-לשעבר של אשכרה מתים), מה שאף פעם לא מזיק.

בום פם זה כבר סיפור לגמרי אחר. מצליל הסרף (surf) המהדהד הראשון של הגיטרה המחשמלת שלהם אני מכורה. מצחיק, בדיוק ערב לפני כן ראיתי בסינמטק את “ג’וני ומגפי הזמש” של טום דיצ’לו, עם מוזיקה של לינק ריי, וכשיצאתי מהסרט המחשבה המיידית שעברה לי בראש – ומסתבר שגם לטל, שאיתו הלכתי לראות את הסרט – היתה צ’רלי מגירה. בום פם עושים מוזיקת גולשים, שמתחברת באופן הכי טבעי והכי חלק למוזיקת חפלות יוונית. יש קשר הדוק מאוד בין שני הסגנונות האלה: השיעור הראשון בהלכות סרף שאסטרו לימד אותי פעם הוא שדיק דייל, מי שהמציא את הצליל החלול והמהדהד של גיטרת הסרף, שמדמה את הרעם המתגלגל של הגלים, הוא ממוצא לבנוני; ושמיזרלו שלו מבוסס על שיר יווני. לא חייבים להיות עכבר חופים כדי לאהוב את המוזיקה הזאת.

אז בום פם הם שלישייה של גיטרת סרף, טוּבּה(!) ותופים, והם ממש ממש טובים. היה צריך להיות שם כדי לראות רחוב שלם קופץ באוויר. הגיטריסט שלהם (וגם המתופף, שהוא חיה רעה) מנגן כשפלג הגוף העליון שלו חשוף לגמרי, יש לו שפם ושיער ארוך שהוא מנער מצד לצד כדרכם של מטאליסטים, הוא צרוב שמש ונראה כמו ערס חופים או רד-נק דרומי, אבל כזה שאי אפשר שלא לאהוב. במיוחד לא כשהוא שר שיר שהפזמון שלו הוא אבא שלך שותה חשיש / חשיש, חשיש, חשיש. רחוב שושן ממריא יחד איתו.

כחום היום וכחום הגוף אני חומקת אל הקרירות והאפלוליות של הקצה, ומוצאת שם מפלט שקט בחלל שמקושט עכשיו כמו ג’ונגל מלא צמחיה וציפורים. אני סתם יושבת ובוהה כשבחור אחד מציע לי לשתות צ’ייסר. אני מחייכת ואומרת לא תודה, ואז לראשונה אני מרגישה קצת צער על זה שאני לא שותה אלכוהול. אני מבינה איך ולמה אלכוהול מתניע אינטרקציה בין גבר שמתחיל עם אישה, ואני מצטערת פתאום שאני לא שותה, כי מה אני יכולה להגיד לו, שאני שותה רק מים? זה נשמע סקסי כמו להגיד לו שאני מתגוררת במנזר.

אז אני יוצאת שוב החוצה לרחוב. מתחת ליריעות הסוככות והמצלות יש דוכנים של בגדים יד שנייה ודוכן של האף, שהוא המיני-מגזין המקומי הכי משמח שיש שסוגר כבר חצי שנה ושישה גיליונות, והדיירים מההוסטל ברחוב שושן 2 יושבים על הספסל בחוץ ומחכים שיערוב היום ורוח קרירה תצנן את הכל. בחמש לפנות ערב אני עוצרת מונית ברחוב שלומציון, והמונית מחליקה במורד שלומציון ומבעד לחלונות הכהים שלה אני רואה המון אנשים יושבים על המדרכות מחוץ לבתי הקפה. המזגן מצנן את העור שלי שפולט עכשיו חום, המוח שלי מטוגן וול-דאן, ואני לא חושבת שלמסיבות הרחוב הבאות אני אלך כי זה רק רחוב שושן (והקצה) שיש לי אליו סימפטיה מיוחדת. אבל השבוע יש ערב של אינדי גרב בבאסס, ומי היה מאמין, בעוד פחות משבועיים לאב גרנייד מגיעים להופעה באוגנדה.

היום שאחרי

ביום שאחרי הטבח במועדון הנוער הלהט”בי בתל אביב אני יוצאת מהעבודה בחמש וחצי וחוצה ברגל את גן העצמאות, כיכר החתולות ומדרחוב סלומון, עד שאני יוצאת בכיכר ציון ישר אל תוך עצרת ההזדהות והתמיכה עם הקהילה הגאה, שעכשיו היא כואבת וחבולה. זה האקט הבסיסי, הפשוט והישיר ביותר של הבעת סולידריות. מעגלים בתוך מעגלים, עד המעגל הפנימי ביותר שמקיף נרות שיוצרים ביחד צורת לב, אנשים באים להביע זעם, כאב, נחמה, חברה. ההתכנסות וההתארגנות הזאת היא ספונטנית. אין כאן ראש ואין מרכז, אין מארגנים, אין נאומים ואין דוברים. העצרת הזאת, למרות שהיא בולטת מאוד בשטח – בדגלי הקהילה הצבעוניים, בכרזות הנחרצות, בהתגודדות של אנשים שנשארים קרובים אחד לשני – נטמעת גם בתוך הזרם הבלתי פוסק של עוברים ושבים בכיכר ציון. וזה בסדר, ככה ראוי לה. בלי מחסומים ובלי גדרות. היא חלק בלתי נפרד מהמרקם הכללי, מהזמן והמקום האלה. אני מזהה לא מעט פרצופים מההפגנות האחרונות בכיכר ספרא וממסיבות הרחוב במרכז העיר. אם קיץ 2009 ייחרט לי בראש בגלל משהו, זה בגלל הסמיכות הזאת, הבלתי ניתנת להתרה, הבלתי אפשרית כמעט, של ריקודים ברחובות – קרחנות ובככנליות – לצד הפגנות פוליטיות סוערות. אלה הם חיינו בזמן האחרון.

ביום שאחרי מסיבת הרחוב הגדולה בשושן – יומיים אחרי, בעצם – אני חוזרת לזירת הפשע. אני כמו בלש עירוני, מנסה למצוא עקבות, אותות, סימנים מטושטשים של משהו שהתרחש פה פעם, אחרי שכל הנפשות הפועלות פינו את הזירה. בשש וחצי בערב רחוב שושן שומם ונטוש לגמרי. רק שניים מדיירי ההוסטל יושבים על ספסל מחוץ לדלת הכניסה, חתול אפור מתמתח בתוך פיסת שמש אחרונה, ומחוץ למשרד רואי החשבון המעוצב שפתחו כאן עכשיו עומד רואה חשבון ומעשן סיגריה אחרונה. התמונה הזאת בעצמה היא כמו מחווה לציור של אדוארד הופר. היום כבר נוטה להעריב, ובתוך הדממה אפשר סופסוף להנות מהמוצגים והעבודות שברחוב. הכל נשאר דומם וקפוא אחרי שההמון עזב. יריעות הבד הצבעוניות, הענקיות, עדיין מסוככות על הרחוב, מתבדרות ברוח הקלה. רהיטים מבצבצים מכמה חלונות בכוונה. הכלאה של אופנוע עם אופניים ניצבת על קצה אחד הגגות. על ענפי אחד העצים תלויה טלוויזיה שמציגה עבודת וידיאו. על כל דלתות הברזל של כל המחסנים ובתי המלאכה צויירו ציורי קיר גדולים. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, אבל הסך הכל – הקצוות האורבניים – יוצרים מארג שלם מעניין מאוד. חלק מהעבודות מנהלות דו-שיח מודע ומכוון זו עם זו.

אני גונבת עוד דקת דומיה פרטית על הספסל מחוץ ל”קצה”. זה הבית השני של הקהילה, אחרי הבית הפתוח. לפני הקצה היה כאן השושן, והוא הותיר אחריו מורשת גאה. אחר כך אני קמה ומתחילה לחזור לכיוון כיכר ציון. בשבע ורבע כבר לא נשאר במקום כמעט אף אחד מההפגנה. ירח כמעט מלא מטפס מעל האריה של בנין ג’נרלי. אירוני שזה רק כמה ימים לפני ט”ו באב, ואיזה מזל שאני לא מאמינה בתאריכים רשמיים לאהבה. הנרות כבו והותכו לצורת לב מטושטשת ועמומה באבני המרצפת. שני מטרים ליד עומד עכשיו סקסופוניסט צעיר, שלא נראה בן יותר משש-עשרה עם תספורת הג’ל-קוצים שלו, ומנגן בלוז סקסופון עצוב. העיר מייצרת את האמנות שלה, את טקסי הזיכרון שלה, את הגאות והשפל שלה, לבד.

השבוע: יומן אירועים

עמרי הגיע בתחילת השבוע לביקור מולדת מארצות הקור. תחת שמש מזרח תיכונית קופחת אנחנו הולכים לנגב חומוס בעכרמאווי. האיזור הזה שליד שער שכם שוקק חיים, בשולחן שלידנו יושבים שלושה אנשים שאני מכירה עוד מבית הספר במוסררה, ואנחנו מחליפים שלומות וברכות. ואניה מסדנת ההדפס מגיע גם כן, ומנצל את ההזדמנות כדי להזמין אותנו לתערוכת הדפסים של כמה אמנים מניו יורק שנפתחת בסדנה. אחרי החומוס אנחנו עוברים שם, אם כי אני אצטרך לחזור לשם שוב כדי לצפות בתערוכה מקרוב. המון זמן לא הייתי בסדנת ההדפס. מעבר לעובדה שזה מקום מרתק, הוא צופה גם אל נוף נהדר: מצד אחד העיר העתיקה והר הזיתים, ומהצד השני, ממש מעבר לכביש, בית החולים האיטלקי. הו, מוסררה אהובתי. אולי באמת אני אלך לשם השבוע כשאני אהיה בשכונה לרגל אירועי מוסררה-מיקס.

יום שלישי לפנות ערב, רחוב עמק רפאים, יריד רחוב. אני דווקא שמחה שהפעם לא סגרו את תנועת כלי הרכב והרחוב המשיך להתנהל כרגיל. בגלל שלא סגרו את הכביש לא היו כמעט דוכני מזון, מה שאיפשר להופעות השונות להוות את לב העניין. בקרן רחוב אחת מנגן אנסמבל טרה רוסה, שיש לו הרכב כלים מעניין: גיטרה, בס, תופים, עוּד, חליל צד, אורגן וסמפלר/מיקסר. כשההופעה שלהם מתמשכת אני מתנתקת מהם והולכת לבדוק גם את הופעת הדראג של הצמד דני ליפסטיק (מצחיקים מאוד) והופעה של קוסמים/פנטומימאים במבטא צרפתי. זו הופעה שמיועדת יותר לילדים, אבל אני נהנית ממנה. אני חוזרת אחריה לטרה רוסה, ועכשיו כבר הצטרף אליהם רבל סאן, ומרגע זה והלאה זה כבר משהו אחר לגמרי. רבל סאן הוא ראפר עם טונות של כשרון. הוא שחור כמו הלילה ויפה כמוהו. הוא זורם עם המוזיקה ומה שהוא עושה איתה דומה יותר לספוקן וורד על רקע של גרוב עמוק מאוד. זה יפהפה. יותר מחצי שעה נמשך היופי הזה, ומצידי הוא היה יכול להימשך חצי לילה.

הנה מה שהרגיז אותי בהופעה של האחים רמירז ב”קצה”: אל תכתבו – ואני מתכוונת גם לקצה וגם לאחים רמירז – שההופעה מתחילה בתשע-וחצי אם אתם מתכוונים להתחיל רק באחת-עשרה-וחצי. אני מגיעה בעשר, בהנחה שההופעה תתחיל בעשר-וחצי פלוס/מינוס, מה שיאפשר לי לתפוס חצי שעה של תיקלוט של מארקי פאנק. מארקי פאנק הוא יוצר מאוד מוכשר ויצא לי לשמוע סטים מאוד יפים שלו, אבל הפעם הבחירה שלו היא במוזיקה Fאנקית מהסבנטיז – כל מיני דיסקו, סול, גרוב וחצוצרות וסינטיסייזרים, שאני יודעת שנבחרו בקפידה כדי להתאים להופעה של האחים רמירז. העניין הוא שאני הייתי בסבנטיז, ואני יודעת שהם הציעו כל מיני זוועות לעולם כמו המכנסיים המתרחבים, הפלטפורמות, תסרוקות האפרו והמוזיקה הזאת. כך שמבחינתי שבעים או שמונים דקות(!) של סט כזה היו הרבה מעל ומעבר למה שהייתי יכולה לסבול.

כשהאחים רמירז הואילו להתחיל את ההופעה בשעה 23:20 כבר הייתי כל כך עצבנית ומבואסת, שלא היה שום סיכוי שהמוזיקה שלהם תמצא חן בעיניי, גם אם היא תהיה הכי טובה בעולם. אבל נשארתי כדי לבדוק מי הם ואיזו מוזיקה הם מנגנים. מה שאני יכולה להגיד זה שהאחים רמירז מושפעים מהאחים דובי, האחים אולמן והאחים ג’רי גרסיה. במילים אחרות, מוזיקת סבנטיז דרומית מטוגנת היטב בשמש, של היפים מקליפורניה מצד אחד, ונהגי משאיות אדומי צוואר מצד שני. זו מוזיקה שבנויה על הרבה ג’אמים, וזה פחות או יותר מה שהאחים רמירז – שלישיה של גיטרה, תופים וחצוצרה – עושים. אחרי בערך שישה קטעים וארבעים דקות הלכתי, כי כאמור, הייתי פשוט מבואסת ועצבנית מדי. לא נראה לי שאני אקשיב לאחים רמירז או אחזור ל”קצה” עוד הרבה זמן.

החמצתי השבוע: בנדיקט ויום שני האחרון של אוקטובר במקום-שאין-להזכיר-את-שמו; קוביאשי פורצלן בקסטה; אינדי יום שני בבאס עם טרנטינה ו-3D Radicals; לילה לבן של מיצגי אמנות ברחוב בן-שטח במסגרת ליל הסטודנט; יום הולדת ארבע לאוגנדה עם מוג’הדין, ספארק-או ובני המה. מי יכול להספיק את כל זה? צריך לחיות כמה חיים במקביל כדי לראות הכל. שבוע חדש, הופעות חדשות.