לבד שוב או

נראה לי ששלישי בלילה היה אחד הלילות הקרים ביותר שהיו כאן החורף הזה, שהוא קר מאוד גם ככה, ועוד אחרי סערת הגשמים הגדולה. כך שלפחות מהבחינה הזאת זה היה מזג אוויר הולם מאוד לפסטיבל די-פרוסט. מצד שני, רחובות מרכז העיר היו שוממים כמעט לגמרי, וזה לא ממש עושה חשק ואווירה של כיף ופסטיבל. איפשהו במהלך הערב גם נפל לי האסימון שחיי לילה הם עבודה קשה מדי – בעיקר למי שעובד ביום. בעוד אני תוהה ביני לבין עצמי אם זו בעיה פרטית שלי ואם אני צריכה להסיק מזה מסקנות אישיות, יותם אומר שגם הוא שונא חיי לילה. שהוא מסתובב בכל האירועים הליליים האלה רק בגלל שמה שמעניין אותו זה אירועי התרבות, ובעיקר מוזיקה, וחבל שאלה מתרחשים דווקא בלילה. כך שכנראה שזו לא רק הבעיה הפרטית שלי.

אז השוטטות עצמה בין מקומות ההתרחשות השונים, ברחובות הקרים והנטושים, לא היתה כיף בכלל. אלמלא חברתו הנעימה של יותם הייתי עוצרת מונית וחוזרת הביתה הרבה יותר מוקדם. אבל אנחנו מדברים ומדברים ומדברים תוך כדי זה שאנחנו מזגזגים ותופרים ופורמים ותופרים מחדש את סמטאות מרכז העיר: הבאסס, הסירה, הקצה, חזרה לבאסס, קונסטנטין, חזרה לסירה. יותם הוא צעיר ומתוק ודומה לאמיל הירש. אנחנו מדברים על קולנוע ומוזיקה ואיזורים אוטונומים ארעיים של חכים ביי. זה החלק הכייפי ביותר של הערב.

אהבתי את “האף” – הפנזין – אבל הפרוייקט הסודי בבאסס היה מאכזב באוזניי – מוזיקה קצת לאונג’ית אמצע-הדרך מדי, אז אנחנו עוזבים אחרי השיר השני או השלישי. בסירה כרגיל מלא ודחוס. מארקי פאנק מתקלט סט פסאודו-סיקסטיז וכולם מסביב משתגעים אחרי זה ורוקדים בחלל הקטן וכמעט מכבים עליי את הסיגריות שלהם מרוב שצפוף. האנשים האלה נראים לי מאוד מוזרים. רייסקינדר עולה אחר-כך, זכרתי שהוא טוב מאוד אבל שכחתי כמה. הקטע עם רייסקינדר הוא שאני לא בטוחה עד כמה הסארקזם החומצי שלו לא מופנה גם כלפי הקהל שלו. בעצם עכשיו כשאני כותבת את זה אני די בטוחה שכן. אני חושבת שהוא בהחלט מתכוון להגיד שהבדיחה היא תמיד (גם) על חשבוננו. לא פלא שהוא מסיים את הסט על רקע “ליתיום” של נירוונה. גם אצל קוביין זה היה מאוד ברור שמצד אחד הוא זקוק לקהל שלו כמו כל יוצר, ומצד שני הוא בז לו ושונא אותו דווקא בגלל ההזדקקות הזאת. כידוע זו לולאה שכמעט אי אפשר להתיר. צריך ללמוד לחיות עם זה. או שלא, כמו במקרה של קורט. אז יש את המתח והאמביוולנטיות הזאת גם אצל רייסקינדר, וזה משהו שאני מאוד מעריכה ומחבבת.

אבל מה שהכי אהבתי באותו ערב בסירה היה תערוכת הציורים של צליל צמת תחת הכותרת “פאלינדרום”. הציורים הגדולים שלה הזכירו לי את מארק ריידן – מין ציורים שבמבט ראשון נראים כמו איורים מספר ילדים ישן ותמים, אבל אז פתאום רואים שנוספו להם כל מיני עיוותים, מה שהופך אותם למטרידים, עוכרים ולא נעימים. אני תוהה אם בהקשר הזה השם “פאלינדרום” מתייחס לסרט של טוד סולנדז, שכל הסרטים שלו טעונים בדיוק באותן תחושות. כך או כך, אלה עבודות טובות מאוד. גם העבודות שתלויות בקונסטנטין ממשיכות קצת את הקו הזה, ובכלל באופן מפתיע נהניתי בקונסטנטין, אולי דווקא בגלל שזה מקום שאני כל כך לא פוקדת בימים רגילים. החלל הגדול המגה-ברי והעיצוב הקיטשי שלו, האווירה הפסאודו-דקדנטית, המוזיקה האלקטרונית ברקע, אקווריום הדגים. אני יכולה לבהות שם שעות.

בחצות וחצי אני מנשקת את יותם על הלחי ועוצרת מונית. כמו סינדרלה על דדליין אני מקפידה לחזור הביתה בשעה שלא תגרום לי להתחרט למחרת על זה שאני חיה. לערב שלמחרת אני אפילו לא טורחת כבר ללכת. אני גוזרת את הצמיד האדום שעל פרק כף היד שלי ומצמידה אותו עם מגנט למקרר, למזכרת. יכול להיות שכל הפסטיבל הזה הוא באמת לסטודנטים ולא לאנשים רגילים ועובדים שצריכים לקום מוקדם בבוקר. חבל גם שאם יש יומיים של פסטיבל עושים אותו בשלישי-רביעי ולא ברביעי-חמישי – שלפחות אחרי הערב השני אפשר יהיה ללכת לישון בלי לקום מוקדם בבוקר לעבודה. ביום רביעי בערב אין לי שום חשק לצאת שוב אל הקור וללכת לישון מאוחר. במקום זה אני נכנסת עם ספר מוקדם למיטה החמה ושומרת על טמפרטורת הגוף שלי חמה ונעימה כל הזמן. אני יודעת שאת כל ההרכבים שלא ראיתי ייצא לי בטח לתפוס פה ושם בשבועות הקרובים, וגם אם לא זה לא נורא. כשזה הופך לעבודה קשה זה פשוט לא כיף. לפני שאני נרדמת אני חושבת גם על מה שארתור לי אמר, על זה שאנשים הם הכיף הגדול ביותר אבל בכל לילה הוא הולך לישון שוב לבד.

בשישי בצהריים נרשמת הפשרה נוספת כשאני הולכת למכירת תקליטים בתקליט. אני לובשת שמלה שחורה קצרה, גרביונים שחורים ואת המגפיים השחורים מגומי עם ציורי הגולגלות והשושנים. המגפיים האלה הן בשביל המטאליסטית והאליס בשלשלאות שבתוכי, והן הדבר המגוחך והנפלא ביותר שקניתי בשבועות האחרונים. בתקליט אני מבלה הרבה זמן בנבירה בערימות התקליטים ויוצאת משם בסוף עם אלבום הופעות כפול של איאן האנטר מ-1979 (עם מיק רונסון), אלבום הופעה כפול של דפש מוד (עם חוברת צילומים נפלאים בשחור-לבן של אנטון קורבין, שרק בגללה אני קונה את זה. צילומי הופעות ואחורי-קלעים וצילומי דרך ובגלל שקורבין הוא צלם נהדר ובגלל שזה תקליט ולא דיסק אפשר ממש לראות את הצילומים), אלבום של אבנר שטראוס, שהיה זמר ומשורר ירושלמי בשנות ה-80, שנקרא “בירושלים השמיים נמוכים יותר”, “גלמין” של שפיות זמנית בגלל שאני אוהבת את ההדפס/תחריט שעל העטיפה וגם את מילות השיר, ואיזה אוסף ניו-ווייב. אני רואה את מארקי Fאנק קונה ערימה של תקליטים. מארקי הוא באמת התקליטן הכי עסוק בעיר, ואני לפחות מילאתי את מכסת הFאנק שלי איתו לשנה הקרובה לפחות. אני משווה תקליטים עם יותם שמצא תקליט של 3ח ועם דודו ה’ ועם אבי ש’ ועם עוד אנשים שנמצאים שם ונחמד לדבר איתם. אחר-כך אני הולכת לשתות קפה באוגנדה ופוגשת שוב את אמיר ב’. אנחנו מדברים על מוזיקה וצילום והלימודים במוסררה וזה כיף גדול לדבר איתו. אנשים הם באמת הכיף הגדול ביותר שיש. גם אם, ובעיקר בגלל, שרוב הזמן אני מרגישה כמו איניד מ-Ghost World, ושאני חיה בתוך עולם רפאים בתוך הראש שלי.

קרן רחוב

קרן רחוב וקרן שמש מאוחרת של סוף קיץ – זה כל מה שצריך, מסתבר, בשביל להרים מיני-פסטיבל מוצלח ומענג מאוד. שישי בצהריים, קרן הרחוב שמחוץ לקסטה ולתקליט – כלומר, המדרכה הפינתית במפגש הרחובות הלני המלכה והורקנוס – פסטיבל No Coast השני. לא ידעתי אפילו שהיה ראשון, אבל כמו שנראה השני – כלומר, זה של אתמול – אני בקושי יכולה לחכות לשלישי. זו היתה השקה של אוסף קטעי וידיאו-ארט שהוקרנו על מסכי טלוויזיה/מוניטורים/לפ-טופים בחלל הפצפון של הקסטה, ובחוץ התרחש הפנינג מוזיקלי. חוץ מארבע-חמש הלהקות שניגנו, היה דוכן בירה, דוכן למימכר בורקס, שולחן עם דיסקים למכירה, סככה מאולתרת שנמתחה כדי להצל מפני השמש, כיסאות מתקפלים שנגררו החוצה מהתקליט ופוזרו בשטח, המון המון אווירה נינוחה ועצלה של סוף קיץ, ויותר אנשים מכפי שציפיתי לראות. אני חושבת שלקראת השיא היו שם משהו כמו 50 איש, שזה הרבה – זה הרבה לעיר הזאת באמצע תקופת החגים, הרבה לאירוע שלא היתה לו יותר מדי חשיפה, הרבה במושגים הרגילים שלי, שרגילה לראות 5-6 אנשים באירועים מהסוג הזה ואם מגיעים 10-20 חושבת שזה המון. אבל היה כיף, באמת שהיה כיף.

3א הם שלישיה אלקטרו-אקוסטית, שזה אומר שהם משלבים גיטרה אקוסטית, שני סולנים ששרים בסגנון סינגר-סונגרייטרים, אורגן, חצוצרה בחלק מהקטעים וסקסופון באחרים, ולפ-טופ. אני לנצח לא אבין למה כל מי שמתפעל לפ-טופ תמיד רוכן עליו בכזה ריכוז, שזה נראה כאילו הוא מבצע ניתוח מוח. כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אבל בסך הכל הם היו מאוד מוצלחים, והיה משהו במראה השלוכי-קיבוצניקי שלהם שהלם מאוד את האופי הגרובי והלא מתאמץ של המוזיקה שלהם.

הצמד שעלה אחריהם, שעונה לשם Briefcase, ניגן רוק הרבה יותר בסיסי וגולמי: בחור ממושקף שמנגן על אורגן וגיטרה חשמלית בשם עומריקו, ולצדו מתופף בשם וויזארד אשדוד. העובדה שהם צמד ושהם ניגנו שירים מאוד בסיסיים וגולמיים, הזכירה לי מאוד את הווייט סטרייפס – בעיקר את הווייט סטרייפס של שני האלבומים הראשונים, שבהם הצליל שלהם היה מאוד גס, מחוספס ופרימיטיבי (במובן הטוב של המילה). השירים של הצמד היו מצחיקים מאוד, והם חתמו במשהו שנשמע לי כמו מחווה חופשית ל-I Was a Teenage Werewolf של הקראמפס. אבל בהחלט יכול להיות שזה רק הדימיון שלי.

הצמד הבא שהופיע היה כבר עניין רציני מאוד. Sister Chain and Brother John הם צמד שמורכב מזמרת ומבסיסט/גיטריסט. הוא בריטי והיא ישראלית – ליתר דיוק, היא אלינור קנטור, חצי מצמד האחיות לבית קנטור וההרכב הקודם שלהן, Spinster Sister. האחות צ’יין והאח ג’ון חיים ויוצרים בברלין, והם מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ”פאנק סלוני ברלינאי” (Berlin Parlor Punk). היא לבשה שמלת תחרה ויקטוריאנית גבוהת צווארון ומכסה קרסוליים, והשיער השחור כפחם שלה היה אסוף גבוה ומיסגר פנים בהירות יותר מחיוורון. הוא לבש חליפה שחורה עם מעיל כנפות ארוך ונראה כמו כומר אנגלי מהמאה ה-17. אי אפשר היה לטעות באווירה ובתחושה הגותית. גם המוזיקה שלהם נשמעה מושפעת מאוד מהרכבי פוסט-פאנק גותיים, ובראשם סוזי והבאנשיז, אן קלארק, פיטר מרפי, וכל הרכב שפטרישה מוריסון ניגנה בו בשנות השמונים.* השירה הדרמטית והתיאטרלית של קנטור באנגלית, בתוספת קמצוץ מבטא גרמני כדי להדגיש את הצד הקברטי, יחד עם הנגינה המינימליסטית אבל מלודית של האח ג’ון על הבס (ובשני הקטעים האחרונים בגיטרה חשמלית), יצרו שילוב אפקטיבי ואינטנסיבי מאוד. באוזניי המוזיקה שלהם היתה מהפנטת. לא להאמין כמה הרבה אפשר להשיג בכל כך מעט. וכשג’ון אמר בתחילת הסט שלהם, במבטא הבריטי שלו, שהם שמחים לנגן בירושלים מפני שכידוע, הם ניסו לבנות את ירושלים In England’s green and pleasant land, תהיתי ביני לבין עצמי מי עוד מזהה את הציטוט מוויליאם בלייק.

ההרכב האחרון שראיתי נקרא Jack in Box וכפי ששמו מעיד עליו, הם ניגנו מוזיקת צעצועים עם שירה של זמרת בסגנון עדות האינדי האמריקאי. אני האחרונה שיכולה להגיד משהו בגנות האינדי האמריקאי – אני שפחה נרצעת של האינדי וזה כמובן קצת אירוני – ובאמת, זה היה בסדר אבל לא הרבה יותר מזה. אבל הקהל ברובו הגדול השתגע עליהם. שזה קצת הפתיע אותי. הוי, פולוי. לעולם לא אצליח להבין את טעם ההמון. אחרי הופעה כל כך יוצאת דופן של Sister Chain and Brother John, כל כך מותחת גבולות וכל כך לא שגרתית – איך אפשר להשתגע על משהו שהוא בסך הכל די רגיל וכבר ראינו ושמענו אלף פעם? מצד שני – טוב, אני סתם סנובית פסאודו-אינטלקטואלית יומרנית.

לקראת חמש קרני השמש כבר התחילו להסתנן באלכסון מבעד לסככה המאולתרת. ברחוב הלני המלכה עבר אברך חרדי במעיל פסים של שבת, ואחריו צמד נזירות לבושות שחור כעורבים, מכף רגל ועד ראש, כולל הגלימה והשביס, ובידיהן זרי פרחים ענקיים וצבעוניים. התחלתי לאסוף את עצמי כדי לזוז ממקום שבתי בקרב יושבי קרנות רחוב. ידעתי שבעוד זמן קצר כל קרקס הפרעושים הזה יתפזר לכל עבר. עד העונג הבא.

* לבורים ולמתעצלים לחפש: Sisters of Mercy ו-Gun Club.

אפור מטאלי

 

הופעות חיות בצהרי שישי מתים הולכות ומתבררות כקונספט מעולה. במיוחד בצהרי שישי האחרון שבו שמיכת עננים חונקת וקור חודר איימו לחלחל לי לתוך הנשמה. בצהרי היום בתקליט ובאוגנדה, כלומר דלת אל דלת, מנגנות ארבע להקות גיטרות שמותחות ביניהן את המנעד שבין הארדקור, פאנק, מטאל ונויז. דליילה, אשכרה מתים, D9 ומונדו גקו. מצוין, אני חושבת. דיסטורשן נשמע לי כמו פסקול הולם לצהריים אפורים מטאליים (אפורים מנטליים?) כאלה.

 

“התקליט” נראה ומרגיש כמו פאב אנגלי, ואני מתיישבת בקצה הבר. אי שם בראשית האינטרנט היה אתר בשם Breakup Girl (אני חושבת שהוא קיים עדיין עד היום), ואחת הדמויות הקבועות בסיפורים שבאתר היתה “האיש בקצה הבר” – זה ששותה בשתיקה בחסות האפלה, ורק בשעות הקטנות שלפני סגירה הוא פותח את פיו ומספר על ההחמצות הגדולות של חייו. אז הוא קם ונעלם לתוך החשיכה. אני חושבת שהגעתי לשלב בסיבובי ההופעות שלי שבו אני מרגישה כמו האישה בקצה הבר. ההבדל היחידי הוא העובדה המשמחת – או המצערת, תלוי את מי שואלים – שאני לא נוגעת באלכוהול. אלמלא הפילה עליי הברמנית הקשוחה של התקליט את חיתתה הייתי מזמינה כוס תה, אבל אני פוחדת שהיא תוציא לי צו הרחקה למוסד הגריאטרי הקרוב, אז אני מחכה בשקט שתתחיל ההופעה של דליילה.

 

אני לא יכולה להגיד שדליילה הסעירו אותי, אבל לא בטוח שזה לגמרי באשמתם. אחר כך הבנתי שאחד ממקורות ההשפעה הגדולים שלהם הם סוניק יות’, וסוניק יות’ היא אחת הלהקות השנואות עליי בתבל. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שאני שונאת אותם דווקא בגלל שהם כל כך מזכירים לי את עצמי: תיאורטיקנים קונספטואליים שעושים אינטלקטואליזציית-יתר של מוזיקה. אשכרה מתים, לעומת זאת, היו לגמרי חיים עם הפאנק הבועט והנשכני שלהם, שמגיע מהבטן ולא מהמוח, תודה לאל. אני חושבת שהם מופיעים באוגנדה בליל הסילבסטר, וזו אופציה אלטרנטיבית נחמדה לערב הזה למי שמחפש. זה כמובן לא רלוונטי למי שנוהג באדיקות כבר שנים להיכנס בערב הסילבסטר למיטה בשעה תשע בערב, כמנהגו גם בערב פורים ובערב יום העצמאות. חוץ מזה מלחמה עכשיו, ואני מנסה להצחיק את עצמי אבל בפנים יש לי גוש מבטון ומתכת.

 

אחרי שהתפזרה הפגנת הפוגו הקטנה סביב אשכרה מתים – ממושבי בקצה הבר ספרתי בערך 15 בנים, וחוץ ממני ומהברמנית היתה במקום רק עוד נערה אחת, וזה קצת מעציב, ששלושים שנה אחרי פרוץ הפאנק עדיין קשה למצוא בנות בקהל בהופעות פאנק בארץ – הלכתי בעקבות רעש הניסור לאוגנדה. מה שאני יכולה להגיד על מונדו גקו הוא רק שהסולן שלהם נראה כמו הנרי רולינס הצעיר, ושאם ליד אשכרה מתים דליילה נראים כמו להקת רוק נוצרית, הרי שליד מונדו גקו אשכרה מתים נראים כמו פאנקיסטים במשרה חלקית. מספיק היה להעיף מבט חטוף בקהל שלהם. גברים בלבד, שחור וקעקועים, קנקלים שלא נראו לי כמו ספרייט דווקא – איכשהו באלטיקה נראית לי ניחוש יותר סביר. אני לא חושבת שנשארתי שם יותר משלושים שניות. במקום כזה אני לא יכולה אפילו להיות האישה בקצה הבר. זה הרבה מעבר ללהיות סתם מוזרה ולא שייכת, באה ונעלמת. אז אני קונה חוברת קומיקס של דולה יבנה ופטר נותן לי חוברת אחת ממפעלות MFM וכרגיל אני אסירת תודה על זה שהוא פשוט קיים, כי העולם הוא מקום קצת יותר טוב כשהוא בסביבה וממשיך בעקביות ובעקשנות להוציא את MFM. תודה, מותק. נתראה בקצה הבר.