תגית: “ואלס עם באשיר”

1.
בחלומי, חזרתי לסיאטל כדי לבקר שוב את ידידי משכבר הימים(!) סטון גוסארד(!!). בקפיטול היל מוצג בקולנוע “ואלס עם באשיר” עם ביקורות מהללות מקיר לקיר, כך שאני לוקחת אותו איתי לראות את הסרט. במציאות, אני לוקחת את עצמי לראות שוב את “ואלס” בקולנוע סמדר*, בפעם השנייה. שתי הסצינות שנחקקו לי בזיכרון בפעם הראשונה שראיתי את הסרט עדיין חזקות מאוד בעיניי: העדות של רוני דייג על השחייה שלו בים בלילה כל הדרך מלבנון חזרה למקום מבטחים, לאחר שהכוח שלו נפגע ונסוג והוא נותר נטוש לבד בעומק שטח האויב. האירוע הזה, ותחושת הפחד העמוק שמתלווה אליו, נשארו מזעזעים בעוצמתם בעיניי; והבלבול של הגיבור כשהוא יוצא לראשונה הביתה לאחר שישה שבועות ומגלה שבתל אביב החיים נמשכים כסדרם – סצינת המועדון עם This Is Not a Love Song ברקע ואווירת הפוסט-פאנק האפלה והמנוכרת היא אחת האפקטיביות ביותר בסרט. אבל סצינה שלא זכרתי מהצפייה הראשונה ודווקא הפעם נחרטה לי בראש, היא הסצינה המצמררת של הסוסים בהיפודרום. הסצינה הזאת קשורה קשר הדוק למצבי ניתוק ומצבים דיסוציאטיביים, שמשמשים כמנגנוני הגנה. ואיכשהו הסצינה הזאת הצליחה קצת להבהיר לי סופסוף למה אני מרגישה די מנותקת ומנוכרת הפעם למלחמה הזאת. כן, אני חושבת שיש אסון הומניטרי מזוויע בעזה, ואם בסברה ושתילה היתה לנו אחריות, ולו גם משנית במקרה הטוב, הרי שכאן יש לנו אחריות ישירה ומלאה. אבל זו יותר עמדה מוסרית-שכלתנית מאשר תגובה רגשית. די ברור לי למה הפעם, בניגוד לכל מלחמות העבר, אני מרגישה מרוחקת רגשית מכל המלחמה הזאת. די ברור לי למה זה קיים אצלי כמנגנון הגנה ומפני מה זה מגן עליי. אבל זה גם מוזר לי לחוות את זה ככה הפעם, כי לכל המלחמות הקודמות היו לי תגובות רגשיות ברורות. במיוחד כלפי מלחמת לבנון הראשונה, שהיתה המלחמה שבה איבדתי את תומתי הפוליטית. בה וברצח של אמיל גרינצווייג ב-1983. לא הזלתי דמעה אחת כשרבין נרצח ב-1995 – לא מפני שאני חושבת שזה לא היה נורא והרה אסון, אלא מפני שרבין היה פוליטיקאי, ובעיניי זה חלק מהסיכונים של המקצוע. אבל אמיל גרינצווייג היה “סתם” אדם פרטי שהלך להפגין את דיעותיו ועמדותיו, ולכן הרצח שלו היה אצלי נקודת שבר קשה.

אני חושבת שהגדולה של “באשיר” היא שהוא שם את האצבע בדיוק על כל השסעים והניתוקים האלה. מרוב טראומות על גבי טראומות, שכל אחת מהן אמורה למחוק כביכול את זו שקדמה לה, אנחנו כורעים תחת נטל הפוסט-פוסט-פוסט-פוסט טראומה, עד אינפיניטום. לנצח נדונו להתבוסס ברחמים עצמיים, בתחושת קורבנות ובמסכנות של עלה נידף ברוח, גם כאשר אנחנו הכי חזקים וכוחניים שיש. וזה באמת טראגי, אין מה לדבר.

2.
הלכתי לראות את “האורח” גם מפני שגלובליזציה, ובעיקר הביקורת עליה, הם נושאים שמעניינים אותי, וגם מפני שזכרתי שאהבתי את סרטו הקודם של הבמאי, טום מקארתי, “אנשי התחנה”. לא שאני זוכרת ממנו הרבה – רק פחות או יותר במעורפל שהיו שם כמה אנשים שחיים בשוליים, כמו גמד, אם ששכלה ילד ועוזבת את בעלה ושאר ילדיה, פושטק צעיר איטלקי (נדמה לי) שמנסה להתחיל עם האם השכולה שמבוגרת ממנו כמובן בשני עשורים, ונדמה לי שלקראת הסוף יש גם קטינה תיכוניסטית בלונדינית שנכנסת להריון. אבל יכול להיות שכאן אני כבר מתבלבלת עם ג’ונו, שבתורה מתבלבלת אצלי עם איניד, הגיבורה של “העולם שבפנים”. ככה זה כשרואים יותר מדי סרטי אינדי אמריקאיים: הם מתערבבים בראש לעיסה אחד דייסתית דביקה וסמיכה.

“האורח” הוא סרט גרוע בעיקר מפני שהוא לא מצליח ממש לגעת, לא בצופה ולא בנושא שהוא מבקש לטפל בו. מי שבכל זאת חושב שהוא רוצה לראות את הסרט שלא ימשיך לקרוא, כי מכאן זה ספוילרים: הכל בסרט הזה מופרך ולא אמין, החל מהנסיבות שבהן “פלשו” לכאורה זוג המהגרים הלא חוקיים לדירתו הניו-יורקית של המרצה מקונטיקט (כאילו הם מסוגלים לשלם שכר דירה על דירה מעוצבת בלב הווילג’ הניו יורקי!), דרך ה”התחברות” כביכול של המרצה לתופים אפריקאיים, וכלה ברומן הקצר שלו עם אמו של המהגר שנעצר. הדבר היחידי האמין בסרט הזה הוא שאכן, ארצות הברית אינה טובה יותר מכל שלטון טוטליטרי-דיקטטורי אחר בטיפול שלה באסירים פוליטיים, במהגרים ובשוהים לא חוקיים. אבל בשביל זה לא צריך סרט באורך מלא – לזה מספיק סטיקר. “בבל” בעיניי הוא עדיין הסרט הטוב ביותר שטיפל עד כה בנושא של הגלובליזציה והשלכותיה. כנראה שבשביל לעשות סרט כזה צריך באמת להיות מקסיקני ולא אמריקאי.

* אני לא משתגעת על המראה החדש של בית הקפה ב”סמדר” אחרי השיפוץ. משהו מהקסם החורני והזרוק הישן שהיה שם קצת הלך לאיבוד. לא שזה הפריע לי לשבת בקצה הבר (כמובן) ולהטביע את ה-doom & gloom שלי בסיידר חם עם ה-Doors ברקע, שסיפקו פסקול הולם לפני “באשיר”.