“היא משתמשת בספרים, במחזות ובספרים שלה כדי להביט בחייה דרך כמה שיותר מראות. היא מזהה את עצמה עם עבודתה עד כדי כך שאין היא יודעת עוד מהן העובדות האמיתיות של חייה ומהו פרי הדימיון הספרותי”.
(ז’אן ז’אק אנו על מרגריט דיראס)
העניין הזה שיש דברים – כמו החיים שלך, למשל – שאי אפשר לתפוס באופן בלתי אמצעי אלא צריך גורם מתווך לשם כך – כל מה שמתפקד כמראה – מזכיר לי בעקיפין גם מה שוירג’יניה וולף (אני חושבת שזו היתה וירג’יניה וולף) אמרה (בערך) על מטאפורות: שמטאפורות הן לעיתים קרובות אמיתיות יותר מהדבר שאותו הן באות לתאר, מפני שיש דברים שאי אפשר להגיד עליהם כלום – כלומר לתפוס אותם – שלא באמצעות מטאפורות.
(והכותרת מתייחסת ליומן המצולם בשם הזה של נאן גולדין)