שוב הוא כאן

למרות שהלילות עוד קרים, ולמרות שאין מצב עדיין שאני יוצאת בבקרים בלי חולצה ארוכה מעל לזו הקצרה, אני יודעת שהקיץ כבר כאן רק לפי זה ששוב אני לא מספיקה אפילו רבע מכל מה שאני רוצה לראות ולשמוע. לא הלכתי לארחירטטורה ולא הגעתי לפסטיבל No Coast השלישי ופיספסתי מסיבת רחוב ביום שישי לפני שבועיים וזה קצת מבאס אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שאני רק בנאדם אחד ושיש רק עשרים וארבע שעות ביממה ושיהיו עוד הרבה דברים ואירועים.

תזכורת לעצמי, בגילי המתקדם: אם מזמינים אותך למסיבת יום הולדת בשעה 15:00, אל תבואי בארבע-וקצת ותגלי שאת בערך האורחת הראשונה. במקום זה תגיעי רק בחמש-שש. זה פחות או יותר מה שאני מרגישה כשאני מגיעה למסיבת יום ההולדת של אוגנדה ומגלה שהמארחים רק התחילו להתארגן. פדיחה. בפינה אחת הטבח השבדי (הידוע גם בכינויו “לייבל אוכל האינדי הראשון” או “המטבח של חלפיניו”) מרוקן שקית אורז לתוך סיר מים ובוחש בכף עץ את תכולתו של סיר שני. הוא הופך קופסאות, עורך מגשים, מדביק תפריט ותולה על חגורתו מגבת מטבח משובצת. בפינה אחרת מישהו פותח שולחן מתקפל ופורש עליו דיסקים ותקליטים. הברמן מפרק ארגזי בירות ומסדר קופה מאולתרת. אני מרסנת דחף פולני לשאול אם מישהו צריך עזרה. לאחר-צהריים וערב אחד אוגנדה עקרה ממקום מושבה הקבוע לאיזה האנגר/סטודיו/חלל תעשייתי באיזור התעשייה תלפיות, בלב המאפליה של בניין ג’יפה מזעזע, שהכניסה אליו היא דרך אולם חתונות. נקודת האפס של התרבות האלטרנטיבית בעיר מציינת חמש שנים. אז זה קצת כמו יום שדה. אני מתיישבת על אחד הספסלים/ספות מאולתרות בצד, ולאט לאט מגיעים אנשים שאני מכירה ושמחה לדבר איתם. בני, שלא ראיתי פחות או יותר מאז שיצאתי משערי מוסררה ב-2002. יותם, שלא ראיתי מאז הלילה החורפי הקפוא ההוא שבו הסתובבנו בעיר בעקבות אירועי די-פרוסט. הרבה פרצופים שאני מכירה בעיקר מעבודות הלילה שלהם: המתופף של אשכרה מתים, הבסיסט והסולן של אמזונה קוס, הגיטריסטית והבסיסטית של דירטי הנדס, מישהי שעיצבנה אותי באיזו הופעה ועכשיו אני מגלה שהיא דווקא נחמדה. אוגנדה מחברת אנשים זרים לכלל קהילה. אני מסתכלת שוב על החותמת שהוטבעה על פרק כף ידי בכניסה: הלוגו של אוגנדה עם השורשים שמצמיחים אנטנה. או להיפך: האנטנה שהיכתה שורשים.

זואי פולנסקי, חמושה בגיטרה בס, סוללת פדלים ושם הבמה בלה טאר, מופיעה ראשונה. אני עדיין אוהבת את מה שהיא עושה – שו-גייז חלומי שמהפנט את כל הנוכחים בחדר ההופעות. שמש אחר-צהריים חודרת מבעד לשמשות הקבועות כמעט בגובה התקרה, יחד עם רוח קרירה שפורעת את השערות. כמה יופי. הנוף שנשקף מבעד לשמשות הוא של מלחה והולילנד. הנוף הזה, והשעה הזאת, הם רקע הולם מאוד לאד טרנר והדנילוף סנטר שעולים מיד אחרי זואי. אני לא יודעת מה קרה בין האינדי-פאדה של יום העצמאות להופעה הזאת בערב שבועות, ואם זה משהו שקשור לאד טרנר או אליי. אני מהמרת על האופציה השנייה, אבל כך או כך, כל מה שאני יודעת הוא שהפעם הם לגמרי עושים לי את זה. אני מגלה שהבסיסט שלהם, שנושא בעצם את כל הנטל המוזיקלי של הלהקה על גבו – המתופף, כידוע, אחראי לקצב, והסולן שלהם לא שר אלא מדקלם ונואם – עושה עבודה נפלאה. אני רואה גם פתאום שרצועת איזולירבנד שחורה מכסה בכוונה (כנראה) את שם יצרן הגיטרה שלו. אני תוהה אם זה בגלל שהטקסטים של אד טרנר הם כל כך אנטי-תאגידיים ונגד תרבות הצריכה, ואז פתאום מכה בי הדימיון שלהם ל-Fugazi: המוזיקה הזוויתית והמשוננת, הרזה אבל מלודית, הבס הכוחני, ואיך לא שמתי לב שהסולן שלהם דומה מכל כך הרבה בחינות לאיאן מקיי. אני לוקחת בחזרה את כל הדברים הרעים שאמרתי אחרי האינדי-פאדה, לפחות בנוגע אליהם (וגם קצת בנוגע לאמזונה קוס, כי צריך להגיד שיש להם המון פוטנציאל, אבל הם צריכים עוד לעבוד על זה).

אני עוזבת אחרי שתי ההופעות האלה למרות שכל האירוע בעצם רק מתחיל, כי אם יש משהו שלמדתי אחרי האינדי-פאדה הוא ששתי הופעות זה פחות או יותר מה שאני מסוגלת לספוג בערב אחד. מעבר לזה זה כבר הרבה מעבר ליכולותיי. ככה אני צריכה את המוזיקה והחוויות שלי – במנות קטנות ומדודות. עד העונג הבא.

וחוץ מזה זה לא היה היום הולדת היחידי בסביבה. ביום שישי שעבר גם התקליט חגג יום הולדת שלוש, ובצהריים שמשיים וחמים היה שם יריד תקליטים יד שנייה. השמש זורחת ואני לובשת שמלה פורחת ומשקפי שמש אדומים ובעיקר אני שמחה לראות שוב, אחרי כל השנים הללו, את עופר מבאלאנס. אני קונה תקליט ישן עם הפסקול של “הבוגר”, אות לחיבתי הגדולה לגברת רובינסון, הדי ג’יי מנגן קנטלוּפּ ובידי-בידי-בופ, פאנקי פאנקי ג’אזי גרוּבי, יש גם (כמובן) כמה דוכני בגדים יד שנייה ודוכן אחד של קאפּקייקס שמתחילים קצת להינמס בשמש. כן, שוב הוא כאן, הקיץ, ושוב הכל משנה צורה.

קתדרלות, או לרקוד על ארכיטקטורה

השבוע שחלף היה מוזיקלי מאוד. זה התחיל בהופעה של אורן עמברצ’י באוגנדה ביום שני בערב. ראיתי את עמברצ’י כבר פעמיים בעבר, פעם לבד לגמרי, ופעם בהרכב צדדי שמסתעף מסאן-או האגדתית. עמברצ’י הוא בנאי של סאונד. הוא מתחיל מהיסוד, מניח שכבה ראשונה ובסיסית של צלילים, וממשיך לבנות את זה הלאה, מהיסודות למעלה. כמו קתדרלה. התוצאה, לפחות באוזניי, גם יפה כמו קתדרלה. הפעם הוא עם מתופף בשם רובי אבנהיים, ובאמת, הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לחדרון ההופעות הקטן זה סט תופים ענקי, שיחד עם השולחן עם כל המכשירים החשמליים של עמברצ’י, חוסמים בערך שני שליש מהחדרון כולו. מה שמשאיר, כמובן, מעט מקום לקהל, ומה שאומר שהולך להיות כאן דחוס.

וזה אכן היה דחוס. בגלל שגם עמברצ’י וגם אבנהיים ניגנו בישיבה, אני חושבת שאף אחד, למעט הבודדים שעמדו בשורה הראשונה, לא היה יכול לראות כלום. אז יצאתי החוצה לחלל הממוזג של הבר, וישבתי על הספה ונעצתי עיניים בנקודה לא ממוקדת בתקרה, ופשוט המשכתי להאזין. מה שהרשים אותי במיוחד בסט של עמברצ’י ואבנהיים זה ההפגנה המדויקת של איפוק ושליטה. זה ראוי לציון דווקא בגלל שפוטנציאל הרעש-לשם-רעש וההתחרעות-לשם-אקספרימנטליות (עלק) הוא כל כך גדול במוזיקה מהסוג הזה. אבל זה לא מה שהיה – מה שהיה זה שהם ניגנו מיליון גוונים וניואנסים עדינים של צלילים ובנו מהם מבנה מלודי רב שכבתי, אטמוספרי, חללי, מלמטה למעלה ואז לצדדים, עד שבסוף ניצבה שם קתדרלה עצומה של סאונד.

לפני ההופעה של עמברצ’י ואבנהיים ניגן אורי קריסטל – סאבסוניק מהימים של מחזור 2002 של פאקט – סט לא ארוך, מלודי אבל אפל, עם גרוב עמוק ופועם, יפה מאוד. אפשר היה כמעט לשמוע את זה חי ונושם. מצד שני, אולי אלה היו הנשימות העמוקות של הבחור שעמד מאחוריי. יכולתי להרגיש את הנשיפות שלו על השכמות החשופות שלי. זה לא היה בלתי נעים.

ביום רביעי בערב חזרתי לאוגנדה בשביל המג’יק מארקרז. המג’יק מארקרז הם שלישייה אמריקאית של בס-גיטרה-תופים, עם תוספת של אורגן וצלילים אלקטרוניים לפעמים. מה שהתחיל כסלואו-קור נבנה לאט לאט, ועד סוף ההופעה הסתיים כבר בחירור אוזניים מדמם. זו היתה הופעה דחוסה, אינטנסיבית, טעונה מאוד. לפרקים היה נדמה שהסולנית-גיטריסטית שלהם, אליסה אמברוג’יו, בשמלה שחורה צנועה ומכסה טפח וטפחיים, מבצעת טקס גירוש שדים פרטי ואישי משלה – בחלקים היותר צפופים ומהפנטים, מוזיקלית ורגשית, היא שרה כשהיא כפופה או כורעת על הרצפה וכמעט זוחלת. זה היה מופע של זעקות ולחישות. לא את כל המילים שלה אפשר היה להבין מבעד לחומת הצליל, אבל אפשר היה להרגיש בכוח הרגשי העצום, הגולמי והטעון של זה. ועם כל הדיסטורשן, הפידבק והצפצופים, זה היה גם מלודי מאוד. כשהם סיימו ועזבו התכופפתי לקחת את הסט-ליסט שלהם שהיה מונח על השטיח הפרסי המרופט. בכתב יד באותיות גדולות נרשמו השירים שהם ניגנו: Shells, Don’t Talk, State Numbers, Taste, Last of the Line, Tico FEO, Axis.

את המג’יק מארקרז חיממה בחורה ענוגה בשם זואי פולנסקי (אני חושבת), בלוויית בס בלבד. אבל זה לא נגמר גם בזה. לקראת חצות, כמו Rocky Horror Picture Show, עלו לנגן גם אשכרה מתים. במחשבה ראשונה, לא יכול היה להיות הבדל מנטלי ומוזיקלי גדול יותר בין אשכרה מתים לבין המג’יק מארקרז. אבל כמה צלילים בודדים לתוך ההופעה שלהם משהו נעשה קרוב וטבעי יותר – אולי בצלילים הבסיסיים של הגיטרות, אולי בהליכה עד הסוף של שתי הלהקות – אם כי כל אחת באופן אחר, כמובן, כנגזר מאופייה השונה. כך או כך, לא היתה שום בעיה לראות את אשכרה מתים מנגנים על אותם שני מטרים רבועים רק 15 דקות אחרי המג’יק מארקרז. ואולי זה בכלל בגלל שמוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, ורוק הוא מטריה רחבה דיה להכיל בנוחות הרבה סגנונות וצורות ביטוי אישיות, כך שכל מה שמשנה בסופו של דבר זה האם המוזיקה טובה.

אני יודעת שאני משוחדת ביחס לאשכרה מתים כי כבר מזמן כתבתי שהם טובים, אבל לא ראיתי אותם כמה חודשים, ובקיץ הזה הם הופיעו המון, וזה הפך אותם למשופשפים ומעולים. היה נחמד לראות שלא מעט אנשים נשארו אחרי המג’יק מארקרז כדי לראות גם אותם. אשכרה יש להם כבר גם גרופיות (או שאולי אלה החברות שלהם). אני, בכל אופן, אוהבת את הכריזמה של הסולן שלהם, שנעה בין אדישות לזעם: הפעם הוא התפתל גם על הרצפה וצרח ולא נשאר רק בטון המונוטוני הרגיל שלו; יש להם מתופף נמרץ ונחרץ, אבל יותר מכל, הגרעין המרכזי של אשכרה מתים בעיניי, ומה שהופך אותם לכל כך טובים, זה הגיטריסט והבסיסט שלהם. וליתר דיוק – האופן שבו הם מנגנים ביחד, כיחידה הדוקה וסגורה אחת. אי אפשר לנצח אותם. מהריף הרוקנ’רולי, הגאראג’י, הבסיסי ביותר שהם השמיעו כשהם ניצבים פנים אל פנים זה מול זה, סיגריות שמוטות להם מהפה כמו הפרחחים שהם באמת, שלא לדבר על בלורית הפיפטיז והחולצה המכופתרת עם צווארון עומד בהתאם של הבסיסט – זה היה רוקנ’רול בסיסי, גולמי, ראשוני ומענג ברמות לא שכיחות. אשכרה חייבים לראות אותם חיים.

וכל המוזיקה הזאת בשבוע החולף הזכירה לי שוב את העניין לגבי הופעות חיות: זה נקרא הופעות חיות לא בגלל שמנגנים אותן חי, אלא בגלל שבמיטבן, הן גורמות למאזינים ולצופים בהן להרגיש כל כך חיים.