עמרי הגיע בתחילת השבוע לביקור מולדת מארצות הקור. תחת שמש מזרח תיכונית קופחת אנחנו הולכים לנגב חומוס בעכרמאווי. האיזור הזה שליד שער שכם שוקק חיים, בשולחן שלידנו יושבים שלושה אנשים שאני מכירה עוד מבית הספר במוסררה, ואנחנו מחליפים שלומות וברכות. ואניה מסדנת ההדפס מגיע גם כן, ומנצל את ההזדמנות כדי להזמין אותנו לתערוכת הדפסים של כמה אמנים מניו יורק שנפתחת בסדנה. אחרי החומוס אנחנו עוברים שם, אם כי אני אצטרך לחזור לשם שוב כדי לצפות בתערוכה מקרוב. המון זמן לא הייתי בסדנת ההדפס. מעבר לעובדה שזה מקום מרתק, הוא צופה גם אל נוף נהדר: מצד אחד העיר העתיקה והר הזיתים, ומהצד השני, ממש מעבר לכביש, בית החולים האיטלקי. הו, מוסררה אהובתי. אולי באמת אני אלך לשם השבוע כשאני אהיה בשכונה לרגל אירועי מוסררה-מיקס.
יום שלישי לפנות ערב, רחוב עמק רפאים, יריד רחוב. אני דווקא שמחה שהפעם לא סגרו את תנועת כלי הרכב והרחוב המשיך להתנהל כרגיל. בגלל שלא סגרו את הכביש לא היו כמעט דוכני מזון, מה שאיפשר להופעות השונות להוות את לב העניין. בקרן רחוב אחת מנגן אנסמבל טרה רוסה, שיש לו הרכב כלים מעניין: גיטרה, בס, תופים, עוּד, חליל צד, אורגן וסמפלר/מיקסר. כשההופעה שלהם מתמשכת אני מתנתקת מהם והולכת לבדוק גם את הופעת הדראג של הצמד דני ליפסטיק (מצחיקים מאוד) והופעה של קוסמים/פנטומימאים במבטא צרפתי. זו הופעה שמיועדת יותר לילדים, אבל אני נהנית ממנה. אני חוזרת אחריה לטרה רוסה, ועכשיו כבר הצטרף אליהם רבל סאן, ומרגע זה והלאה זה כבר משהו אחר לגמרי. רבל סאן הוא ראפר עם טונות של כשרון. הוא שחור כמו הלילה ויפה כמוהו. הוא זורם עם המוזיקה ומה שהוא עושה איתה דומה יותר לספוקן וורד על רקע של גרוב עמוק מאוד. זה יפהפה. יותר מחצי שעה נמשך היופי הזה, ומצידי הוא היה יכול להימשך חצי לילה.
הנה מה שהרגיז אותי בהופעה של האחים רמירז ב”קצה”: אל תכתבו – ואני מתכוונת גם לקצה וגם לאחים רמירז – שההופעה מתחילה בתשע-וחצי אם אתם מתכוונים להתחיל רק באחת-עשרה-וחצי. אני מגיעה בעשר, בהנחה שההופעה תתחיל בעשר-וחצי פלוס/מינוס, מה שיאפשר לי לתפוס חצי שעה של תיקלוט של מארקי פאנק. מארקי פאנק הוא יוצר מאוד מוכשר ויצא לי לשמוע סטים מאוד יפים שלו, אבל הפעם הבחירה שלו היא במוזיקה Fאנקית מהסבנטיז – כל מיני דיסקו, סול, גרוב וחצוצרות וסינטיסייזרים, שאני יודעת שנבחרו בקפידה כדי להתאים להופעה של האחים רמירז. העניין הוא שאני הייתי בסבנטיז, ואני יודעת שהם הציעו כל מיני זוועות לעולם כמו המכנסיים המתרחבים, הפלטפורמות, תסרוקות האפרו והמוזיקה הזאת. כך שמבחינתי שבעים או שמונים דקות(!) של סט כזה היו הרבה מעל ומעבר למה שהייתי יכולה לסבול.
כשהאחים רמירז הואילו להתחיל את ההופעה בשעה 23:20 כבר הייתי כל כך עצבנית ומבואסת, שלא היה שום סיכוי שהמוזיקה שלהם תמצא חן בעיניי, גם אם היא תהיה הכי טובה בעולם. אבל נשארתי כדי לבדוק מי הם ואיזו מוזיקה הם מנגנים. מה שאני יכולה להגיד זה שהאחים רמירז מושפעים מהאחים דובי, האחים אולמן והאחים ג’רי גרסיה. במילים אחרות, מוזיקת סבנטיז דרומית מטוגנת היטב בשמש, של היפים מקליפורניה מצד אחד, ונהגי משאיות אדומי צוואר מצד שני. זו מוזיקה שבנויה על הרבה ג’אמים, וזה פחות או יותר מה שהאחים רמירז – שלישיה של גיטרה, תופים וחצוצרה – עושים. אחרי בערך שישה קטעים וארבעים דקות הלכתי, כי כאמור, הייתי פשוט מבואסת ועצבנית מדי. לא נראה לי שאני אקשיב לאחים רמירז או אחזור ל”קצה” עוד הרבה זמן.
החמצתי השבוע: בנדיקט ויום שני האחרון של אוקטובר במקום-שאין-להזכיר-את-שמו; קוביאשי פורצלן בקסטה; אינדי יום שני בבאס עם טרנטינה ו-3D Radicals; לילה לבן של מיצגי אמנות ברחוב בן-שטח במסגרת ליל הסטודנט; יום הולדת ארבע לאוגנדה עם מוג’הדין, ספארק-או ובני המה. מי יכול להספיק את כל זה? צריך לחיות כמה חיים במקביל כדי לראות הכל. שבוע חדש, הופעות חדשות.