תגית: חזי לסקלי

שירה / חזי לסקלי

שירה חייבת לעמוד ולדבר.
לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר
בשפתו של הגרב שגרם
לקלקול.
שירה חייבת לעמוד על אדן החלון ולדבר
בשפתם של העומדים על אדן החלון.
שירה חייבת לרקוד,
ולצייץ בשפתו של העכבר המתגורר
מתחת לבמה ונחרד
מעדינותו המופרזת של המחול.
שירה חייבת לדפוק בדלת
חרש או בפראות.
לא לגעת בפעמון.
שירה חייבת לבקר בברצלונה ולדבר שם
א נ ג ל י ת.
שירה חייבת לנוח, בעיקר לנוח.
שירה אינה חייבת להיות שירה.
היא יכולה להיות מזון מדבר.
שירה יכולה להיות קונפיטורה
כלומר פרי מת וטעים.
שירה יכולה להיות סוכרזית
כלומר ממתיק מלאכותי ומסרטן.
שירה יכולה לבנות
בית מגורים
בית חולים
בית ספר
בית סוהר
בית כנסת

אך היא מעדיפה
לגלות
באר חלב באמצע עיר.
שירה חייבת לישון, לישון ולחלום על שירה.
שירה חייבת לשכב, לשכב ולדבר מתוך
שינה.
שירה חייבת להיות קבורה
באדמה
ולדבר בשפתם של המתים.
שירה חייבת לטפל בחולים.
שירה חייבת להכשיל את עצמה,
לבטל את עצמה,
לבגוד בעצמה,
לנטוש ולהינטש.
שירה חייבת לחיות.

(מתוך “באר חלב באמצע עיר”: כל השירים 1968-1992, הוצאת עם עובד)

שיר זה עיר / צ’רלס בוקובסקי

שיר זה עיר מלאה רחובות וביבים
מלאה קדושים, גיבורים, קבצנים, משוגעים
מלאה סתמיות והתמסטלות,
מלאה גשם ורעמים ותקופות
בצורת, שיר זה עיר במלחמה,
שיר זה עיר ששואלת מה השעה,
שיר זה עיר בוערת,
שיר זה עיר חמושה באקדחים
עם מספרות מלאות שיכורים ציניים,
שיר זה עיר שאלוהים רוכב בה עירום
כמו ליידי גודייבה,
שכלבים נובחים בה בלילה ומגרשים את
הדגל, שיר זה עיר של משוררים,
רובם די דומים,
אכולי קנאה ומרירות.

שיר זה העיר הזאת עכשיו,
חמישים מייל משומקום,
9:09 בבוקר,
טעם של אלכוהול וסיגריות,
בלי משטרה, בלי אוהבים, שיטוט ברחובות,
השיר הזה, העיר הזאת, סוגרת את שעריה,
מוקפת מתרסים, ריקה כמעט,
אבלה ללא דמעות, מזדקנת ללא רחמים,
ההרים קשי הסלע,
הים כלהבה סגלגלה,
ירח משולל גדולה,
מוזיקה קטנה מחלונות שבורים.

(תרגום: אדם הורביץ ואיתמר בן כנען, מתוך “כשאתה מחכה לשחר שיזחל דרך הוילון לקחת לך את החיים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

ביום ההולדת שלי – אני עכשיו רשמית בת 47 ושבוע – אני הולכת לשיעור יוגה ועושה ח”י ברכות שמש. אומרים שהשמש שלנו חוזרת פעם ב-28 שנה למקומה בעת בריאת העולם, וכולם מתכוננים לברכת החמה. כשאני חוזרת מהשיעור מחכות לי בתא הקולי ארבע הודעות יום הולדת שמח: ממוסה, אלדד, אורי ואליס. אני מרגישה שפע ואסירוּת תודה. לא צריך יותר מידיד קרוב, אח, אהוב וחברה טובה כדי לעבור את החיים. בהמשך השבוע אני מקבלת ממוסה במתנה את “מהו המה”, כי הוא יודע כמה אני אוהבת את דייב אגרס. מאחי אני מקבלת את ההוצאה המחודשת של Ten של פּרל ג’אם, כולל הופעת האנפלאגד שלהם בדי.וי.די. אבל בשבוע האחרון אני שומעת דווקא את האנפלאגד של נירוונה, כי 15 שנה בלי קורט זה עדיין מעציב כאילו לא עבר רגע מאז ה-5 באפריל 1994. כאילו לא התרגשו עליי ב-15 השנים שעברו מאז די שמחות עצומות ופורענויות איומות שמספיקות לפחות לשני מחזורי חיים. אבל אני חוזרת ל-5 באפריל 1994 מפני שמתברר לי בחיים שלפעמים, אנשים שלא הכרתי באופן אישי השפיעו על חיי הרבה יותר מאנשים שאני באה איתם במגע יומיומי. כדי להשלים את אגודת המשוררים המתים אני קונה לעצמי את ספרי השירה החדשים של חזי לסקלי ודוד אבידן, וגם שלוש חמניות צהובות. פרחי חמה וספרי שירה ליום ההולדת זה כל מה שצריך. כמעט.

אני הולכת למקום העבודה של אורי עם קופסת שוקולד. שנינו חוגגים ימי הולדת בהפרש של שבוע אחד מהשני. פעם בהרבה חודשים אני באה במפתיע למקום העבודה שלו, כי אני צריכה לראות את הפנים שלו, את המבט בעיניים שלו, כשהוא רואה אותי. אני זקוקה לאהבה שלו, במיוחד ביום ההולדת שלי. שלי ושלו. האור והשמחה על פניו, בעיניו, כשאני נכנסת. היא באה השמש. Here comes the sun, little darling. לפני שאני הולכת, אחרי שאנחנו מכינים קפה ופותחים את השוקולד, הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי בחוזקה על השפתיים ולוחש לי באוזן אני אוהב אותך.

Did you know that true love asks for nothing / her acceptance is the way we pay

היא באה השמש. הפעמונים במנזר שבעמק המצלבה חזרו לצלצל לרגל הפסחא וחג האביב. מכיוון שהם לא כפופים לשום שעון קיץ הם מצלצלים שעה אחת פחות. הכי כיף לשמוע אותם עם שחר, כשאני עוד לא ממש ערה. חופש. ימים לבנים, ארוכים, נמתחים בעצלתיים כשלא צריך ללכת לעבודה. אפשר לקום מאוחר בבוקר ולצאת להסתובב בעיר שנראית פתאום מופקעת וקצת זרה. אפשר ללכת לקנות ספרים בתלושים שהגיעו לחג. אני חוזרת הביתה עם שלושה ספרים חדשים. בגלריה שברח’ בצלאל 3 – הבית ההיסטורי של בוריס ש”ץ והבניין הישן-מחודש של בצלאל שמאכסן היום את המחלקה לארכיטקטורה – יש עבודות של גרי גולדשטיין שאני מאוד אוהבת. הוא מושפע מתרבות פופ של קומיקס ומגזינים, כך שלא מפתיע שלי הוא מזכיר גם את הפליירים של ריימונד פטיבון ואת הפוסטרים של פרנק קוזיק. אני מקווה שמתישהו תהיה לו תצוגה נרחבת יותר במקום גדול הרבה יותר. בינתיים זה נחמד גם ככה, אני מחבבת את החור בקיר הזה שמציג עבודות מתחלפות כל כמה שבועות. טוב שנוקטורנו וקפה בצלאל פתוחים כרגיל כך שיש איפה לשבת לשתות ולקרוא ספר ולהתחמם בשמש. גשר המיתרים נמתח באופק כמו מפרש גדול, כמו רשת דייגים, כמו בקיץ קרני החמה. חלונות פתוחים לרווחה, זה מה שאני מרגישה.