1.
נהניתי מאוד מ”דונג” (Beeswax) של אנדרו בוז’לסקי. היה בו משהו מאוד נינוח ועצל – laid-back הוא המונח החביב עליי באנגלית – אולי בגלל שהוא מתרחש באוסטין, טקסס, שהיא אחת הערים הטובות ביותר למחיה בעולם, במיוחד לחובבי מוזיקה; אולי בגלל שחלק גדול מהסרט מתרחש בחנות הווינטג’ שג’יני, אחת משתי האחיות התאומות שהן גיבורות הסרט, מנהלת, ומבחינתי זה היה באמת להישען אחורנית ולבלות שעה ומשהו בתוך חנות וינטג’; אולי בגלל הקשר האמיץ בין שתי האחיות; אולי בגלל שהסרט והגיבורים שלו כל כך התחברו לי ל-Cecil and Jordan שקראתי לאחרונה, כלומר חיים אורבניים של בני עשרים-ומשהו, על הלבטים והחיבוטים והרגעים העדינים והעצובימתוקים שלהם; אולי בגלל שכל השחקנים הם חובבים, מה שנתן לסרט תחושת חספוס “אמיתית”; אולי בגלל שג’יני ולורן, התאומות (לא זהות, אבל הדימיון והשוני ביניהן מתעתע לכל אורך הסרט, וזה חלק מהקסם הויזואלי שלו) הן כל כך יפהפיות ומהממות. לא באופן הוליוודי-פלסטיקי-סינטתי, אלא יופי אנושי, טבעי, מלא וזוהר; אולי בגלל שג’יני היא נכה בכיסא גלגלים, אבל הנכות הפיזית שלה היא לא יותר מעובדה אגבית וטבעית לגמרי בתוך המרקם הכללי של הסיפור; אולי בגלל שבנכות של ג’יני לא מובלעת הנחה סמויה שהיא צריכה להיות אסירת תודה לגבר שאוהב אותה ורוצה בה. להיפך, מותר לה להתלבט ולא להיות בטוחה אם היא רוצה ממנו יותר מאשר סקס (ועצה משפטית); אולי בגלל שהסרט הזה מרגיש יותר כמו סקיצה או טיוטה לסרט מאשר סרט “ממשי”, ולכן לא ממש משנה העלילה שלו. כשמקבלים אותו ככה, Beeswax הוא סרט מהנה מאוד.
2.
את Away We Go הלכתי לראות מפני שהתסריטאי שלו הוא דייב אגרס (יחד עם ונדלה וידה, חברתו לחיים). מי שקרא את “יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה” מכיר את הביוגרפיה הלא-תיאמן של אגרס: העובדה שבגיל 22 (כמו גיבורת סרטו) הוא התייתם משני הוריו, שמתו בהפרש של כמה חודשים זה מזה משתי מחלות סרטן; ושאם לא די בכך, הוא נשאר לגדל כאב וכאם את אחיו כריסטופר (טוף), שהיה אז בן 12. מי שקרא את “גאוניות מרעישה” יודע גם כמה מצחיק אגרס יכול להיות, ו-Away We Go הוא אכן סרט מצחיק מאוד. וגם במרכזו ניצבים שני צעירים, הורים-לעתיד, שמחפשים אחרי מקום שיוכלו לקרוא לו “בית”. את החיפוש שלהם מלווה לאורך הסרט פסקול מאת זמר כותב-שירים סקוטי בשם אלכסי מורדוק (Alexi Murdoch. מעולם לא שמעתי עליו), שנשמע בדיוק, אבל בדיוק, כמו ניק דרייק.
3.
נשאר לי לראות עוד את “עדיין מתהלכים” היפני. לשמחתי, פסטיבל הסרטים השנה מצומצם וצנוע יותר בהיקפו, ושמחתי גם על זה שיומיים לפני פתיחתו נחתם הסכם עבודה קיבוצי בין עובדי הסינמטק להנהלה. זה הישג גדול לעובדי הסינמטק בפרט ולעובדים בארץ בכלל (וגם ל”כוח לעובדים” שייצגו את עובדי הסינמטק ולבית הדין לעבודה שאהד את עניינם). מחוץ לזה, חלק מהיופי של הפסטיבל השנה הוא הנדידה של חלק מהאירועים אל מעבר לגבולות הסינמטק-לב סמדר, למקומות כמו הקצה, החניון בשוק, מדרחוב בן שטח וגן העצמאות. כחלק מאירועי קולנוע תחת כיפת השמיים יוקרן מחר בערב בגן העצמאות הסרט “פרסילה מלכת המדבר”. לא ראיתי את פרסילה 15 שנה. ביום שבו נחתמו סופית הגירושין שלי ושל אבא של עומר ביום סגריר אחד בנובמבר 1994, יצאנו שנינו גרושים מהרבנות והלכנו לשתות קפה ביחד בקפה אקראי – היה פעם בית קפה כזה בעיר והוא היה מקסים ומגניב לגמרי, במקום שבו עומד היום קפה רימון המגעיל במדרחוב לונץ המגעיל עוד יותר; ואחרי שחזרתי משם בצהריים הביתה התקשרתי לאחי, שאז עוד חי כאן בעיר, והוא אמר שהוא לוקח אותי לסרט. הצגה יומית. הלכנו לראות את פרסילה. אני אפילו לא זוכרת באיזה קולנוע זה היה, אבל אני כן זוכרת איזו נחמה זו היתה. פרסילה תישאר בשבילי לנצח סרט הגירושין שלי. אני אשמח לראות אותה שוב. כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה דברים עברו מאז. חיים שלמים.
4.
יבול הווינטג’ של השבועות האחרונים הוא שתי שמלות שנקנו בטרומפלדור ובחנות שהיא יותר מתפרה קטנה/סטודיו של מומי ברחוב מסילת ישרים. השמלות האלה יחכו לסתיו כי יש להן שרוולים, אבל הן יפהפיות. כל אחת מהן עלתה בדיוק 50 שקלים, וזאת על אף שכל אחת מהן נתפרה בעבודת יד שהיא מלאכת מחשבת של גזירה, תפירה, כפתורי בד(!), חיתוכים מיוחדים ובחירה קפדנית של בד יוצא דופן גם באיכות שלו וגם בהדפס שעליו. הארון שלי כבר מלא בשמלות וחצאיות כאלה, שנגזרו ונתפרו ביד אוהבת וכל אחד מהם הוא פריט יחידי במינו. לא ברור לי איך דווקא הם עולים כל כך מעט, ועוד פחות מבגדים מפס ייצור המוני, סתמי וחסר ייחוד. לא ברור לי גם איך אפשר להעדיף בגד סתמי, אפרורי ומפס ייצור המוני, על פני בגד ישן שהוא פריט ייחודי ושהיסטוריה שלמה טמונה בכל קפל ותך שלו. איך אפשר להעדיף משהו כל-כך רגיל על פני משהו כל-כך מיוחד. שלא לדבר על זה שהעולם כבר כל כך מלא בדברים, שלמה לא למחזר את מה שכבר קיים במקום לייצר עוד ועוד פרטים חדשים.
