חגיגה נודדת

בצהרי שישי חמים ולחים אני נודדת בין האוגנדהפסט למסיבה ברחוב שושן. אני מתחילה באוגנדה, וזו גם תהיה הנקודה שבה אני אסיים את השוטטות הזאת. כמו נמל הבית. באחת וחצי בצהריים באוגנדה די.ג’יי מנגן מוזיקת אייטיז (ג’וי דיויז’ן) ואני עוברת בין הדוכנים. אני מתחבקת עם הללי ופוגשת במפתיע את ליאור שלא ראיתי המון זמן וטוב להתראות שוב. אני מדברת עם אמיתי וקונה ממנו ארבעה הדפסים. אני אוספת מלוא חופניים פליירים ופנזינים. אני מחבבת פנזינים. הם הגירסה הפרה-היסטורית של האינטרנט. לפני היות האינטרנט, הפנזינים היו אלטרנטיבה תרבותית לעיתונות הממוסדת. היום הפנזינים הם אלטרנטיבה לאינטרנט עצמו, שברובו הגדול הפך לממוסד ומשעמם. יש משהו צנוע בפנזינים, משהו בניגוד-לכל-הסיכויים, שאני מחבבת. העובדה שמישהו עוד טורח לקחת נייר A4, מספריים ודבק, טוש שחור, לכתוב ולצייר ואז לצלם את כל זה במכונת צילום ולשדך בסיכות – היא כמעט נוגעת ללב. אז אוגנדהפסט היא תמיד הזדמנות טובה בשבילי לקנות פנזינים. MFM, “נחיתה רכה” של הילה נועם, “מבוא לטכניקה” של בועז קדמן וגיל לביא, ומאלה האחרונים אני קונה גם דיסק בשם Broken Music Box, עם עטיפה כמו ספר ילדים ישן ועם אוסף הקלטות ביתיות. אני קונה גלויה וסיכת כפתור של מישהי שמסתתרת תחת השם Red Elk, ואני חושבת שזהו. בינתיים נערי הפוסטר מתחילים לנגן בחדרון ההופעות, ואני מציצה. הם נראים בדיוק כמו השם שלהם: היפסטרים מודעים מדי לעצמם, למוזיקה ולציטוטים האייטיזיים. כך שאחרי שיר אחד אני מסתובבת והולכת. אם הייתי מקימה היום לייבל הייתי קוראת לו Death to Hipsters. יש לי מלחמת חורמה בהיפסטרים. אני לא יכולה לסבול את עודף המודעות העצמית, עודף האירוניה, עודף האופנתיות שלהם, בלי אף גרם אחד של אמת, כנות, רגש אותנטי, איפוק ואנדרסטייטמנט.

גם את טרי פויזן אני עוזבת ברחוב שושן אחרי שיר אחד בלבד, מאותן סיבות. אם כי את רחוב שושן כולו אני עוזבת מסיבות נוספות אחרות. אני לא רוצה להישמע כפוית טובה, ואין לי ספק שעולה הרבה מאוד כסף להפיק את מסיבות הרחוב האלה, ועוד שבוע אחרי שבוע, כל פעם ברחוב אחר. זה עולה כסף להעמיד את כל המיצגים והמוצגים האלה, ואני בטח ובטח רוצה שישלמו לאמנים כערכם. אבל קשה לי לראות הופעת מוזיקה – אפילו אם אלה טרי פויזן עם הדיסקו-טראש הסינתטי שלהם שהוא לא כוס התה שלי בשום שעה של היום – תחת מסך ענק שעליו מוקרנות שקופיות של אגף תרבות וחברה של העיריה ושל המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים. זה לא מתחבר לי ביחד. מסתבר גם שהשמחה שלי על הסתלקות החסות הסלולרית מפסטיבל הקולנוע האחרון היתה מוקדמת מדי – בכניסה לרחוב שושן עומד דוכן של תאגיד סלולרי שמציע הטבות ומשרות לצעירים בעיר. שלכאורה גם זה יפה, עד שזוכרים שעבודה בשירות לקוחות היא המקבילה בת זמננו לסדנאות היזע של פעם.

אז המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש כשאני מגיעה לשושן בשעה שתיים-וחצי היא, אני לא מאמינה שבשנה שעברה חשבתי שהיו כאן המון אנשים. זה היה הרבה מעבר להמון הפעם. הרבה הרבה מאות של אנשים. מתחככים זה בזה בזיעה ובחום, עם בירה בכוסות פלסטיק, עם סלולריים צמודים לאוזן, מנסים נואשות לאתר אחד את השני בקהל אבל אי אפשר לשמוע כלום מבעד למוזיקת הטכנו התעשייתית. כשעזבתי בשלוש-וחצי, הסדרנים חסמו את הכניסות ולא נתנו לאף אחד יותר להיכנס, והיו עוד עשרות רבות של אנשים מעבר למחסומים שרצו להיכנס. זה הדהים אותי לגמרי. זה עדיין מוזר בעיניי. החדר שלי היה קטן ואינטימי פעם. עד לא מזמן, למען האמת. איך הגיעו אליו כל כך הרבה אנשים? אני לא רוצה שהוא יהפוך להיפסטרי ואופנתי. לא היה לי שום סיכוי ליהנות הפעם ברחוב שושן. זה פשוט גדל למימדים מפלצתיים. אני שמחה שהייתי שם בשנה שעברה, כשהכל עוד היה בחיתוליו ובמימדים צנועים (יחסית).

ובכל זאת, היו כמה דברים שהצליחו להגיע אליי מעבר להמון המתהולל: הבחור עם מכונת התפירה שתפר כובעים. הבחורה שכתבה מכתבי אהבה חינם לכל דורש. הקרירות והאפלה של “הקצה”, יחד עם הקרנת הוידיאו. ציור קיר של יגאל שנדרי על דלתות המתכת הגדולות של אחד המחסנים/בתי מלאכה במקום. צילומי הסקייטבורדינג של דניאל בק. הרעיון של הופעה על פלטפורמה של מנוף היה חביב, כמו גם השימוש בחלקי בובות מבותרות, אבל לא יותר. זה לא המקום לחפש אמנות גדולה, ואפילו כאמנות רחוב כבר ראיתי דברים טובים וחזקים יותר. אבל בנקודה הזאת אני בעצמי מתחילה להישמע כמו היפסטרית, אז עדיף שאני אסתום. היו עוד כמה דברים שלא הצלחתי לקלוט בצפיפות ובדוחק, ואני תוהה, אם אבוא לשם מחר, בשקט, כשרחוב שושן יחזור להיות הרחוב הצדדי, האפרורי והמנומנם שהוא בדרך כלל בשעות היום – האם אפשר יהיה עדיין לראות את העבודות? אני מקווה שכן, אחרת זה באמת חבל. כל ההשקעה הזאת בשביל אחר-צהריים של פורענות אחד.

אז אני חוזרת לאוגנדה. מתאימה לי הרבה יותר חברתם של כמה עשרות אנשים, שלפחות בפנים אני מזהה את רובם. אני מתיישבת כרגיל בקצה הבר ומזמינה קפה הפוך. גם כאן, אני אצטרך לחזור במועד שקט הרבה יותר כדי לראות את תערוכת הקומיקס במקום. הדי.ג’יי מנגן דרים-פופ שמתאים לגמרי לשעת אחר הצהריים החמה והעצלה הזאת. אחר כך אני יוצאת לשבת כרגיל בסמטה, עם קרני שמש שמסתננות מבעד לעצים ומתחילה רוח נעימה. בחדרון מעבר לקיר מופיעה עכשיו להקת פנטגראם – הופעה לא אופנתית ולא היפסטרית בעליל של גיטריסט חשמלי ומתופף שמנגנים דרון. זה ז’אנר אימתני וקיצוני במיוחד של מטאל, אבל מי ששומר על ראש מספיק פתוח מגלה מהר מאוד שיש בו משהו מלודי, פסיכדלי ואמביינטי מהפנט ממש. הבחור שיושב לידי על הספסל בסמטה אומר לבחור שיושב מצידו השני שהוא לא שמע מוזיקה כזאת מאז גיל 16 ברוסיה. אני מחייכת.

הטקסט הזה כבר נהיה לי ארוך ולא קוהרנטי, ואני מנסה לקשור את כל הקצוות. אלה שתי התמונות שנחרטו לי בראש וזה מה שאני אקח איתי מאחר הצהריים המבולבל, הנבוך וחסר הנוחות הזה. האחת, זו העובדה שבמסגרת מסיבת הרחוב פתחו לרווחה את ההוסטל ששוכן בשושן 2, ונתנו לדיירים למכור עבודות יד שלהם. לא ידעתי אפילו שיש כאן הוסטל. קניתי מהם שתי מחרוזות צבעוניות. השנייה היא העובדה שבדרך משושן לאוגנדה שמתי לב פתאום שלאט אבל בנחישות, העבודות על הרכבת הקלה ברחוב יפו הולכות ונשלמות. או.קיי, לפחות מתקדמות. כבר סגרו מקטעים שלמים עם אבני ריצוף וזה מתחיל לקבל צורה. אפשר כבר להרים את העיניים ולראות פתאום, מעבר לכיעור ולאימה, עד כמה יפים הבניינים לכל אורך רחוב יפו, מכיכר ספרא ועד התחנה המרכזית. בשבוע שעבר הייתי בסיור ברחוב יפו עם יורם אמיר, שהוא מגדולי נביאי הזעם ואבירי המאבק על שימור פני העיר והבניינים ההיסטוריים שלה. כשהכל כאן יושלם, אני מקווה שלמישהו בעירייה יהיה חשוב מספיק לדאוג גם לשיפוץ ושימור הבניינים האלה שלאורך רחוב יפו. כי הקיץ ייגמר בסוף, נחילי התיירים יעזבו את העיר ואיתם גם ההיפסטרים שבאים לחפש מסיבות. החגיגות הנודדות יגיעו לקיצן, ואנחנו נישאר עם הדברים החשובים באמת: עם דרי רחוב ופגועי נפש שזקוקים להוסטל. עם נוער מנותק ומכור לסמים שזקוק למקום. עם תושבי מזרח העיר. עם רכבת קלה שצריכה לנסוע. עם אשפה ברחובות שצריך לפנות. עם בתים היסטוריים שחייבים לשמר ולשפץ. כל השאר הוא לא יותר מקצף של בירה במסיבת רחוב בצהריים חמים ולחים.

ירח כחול וזגוגיות

מ”ם היה כאן כמעט שלושה ימים. שלושה ימים וגבר. כל-כך הרבה זמן הוא לא היה כאן, אני לא מעזה אפילו לכתוב כמה. בערב כשיצאנו להסתובב עלה ונתלה מעל העיר ירח מלא. השמיים היו בהירים ונקיים, וסביב הירח היתה הילה כחולה ענקית כמו שלא ראיתי אף פעם. אני אומרת למ”ם שאנחנו מתראים פעם בירח כחול. לא רק השנים מפרידות בינינו, אלא גם הקילומטרים. כשהוא כאן ואני לא הולכת לעבודה אנחנו שוכבים ביחד, ישנים ביחד, קמים ביחד, אוכלים, שומעים מוזיקה ומדברים. שוב אני לוקחת אותו להראות לו כל מיני מקומות בעיר. אני לא חושבת שמישהו יכול להכיר אותי באמת, בשלמוּת, אם הוא לא מכיר אותי בתוך העיר. בתוך המרקם והמקצב והאופי והיופי והקושי שלה. ומהצד השני, בשבילי, להראות חלקים מהעיר למישהו שבא מבחוץ, כמו לחו”ל, זה קצת כמו לראות אותה מחדש, דרך העיניים שלו.

יום ראשון בערב, בלי הופעה או אירוע מיוחד, אוגנדה היא מקום ביתי כמו סלון בדירת סטודנטים. בלי גינונים ובלי עניינים. מ”ם שותה בירה טייבה, אני שותה תה ויסוצקי, מוזיקה אלקטרונית-אמביינטית ברקע, זה מוצא חן באוזניי. שניים-שלושה אנשים על הבר, עוד שניים-שלושה על הכורסאות והספות, בחדר הפנימי שני בחורים מעשנים ומדברים, ושתי סטודנטיות וסטודנט עם לפטופ יושבים בפינה ולומדים למבחן בתולדות האמנות. אני מתמסרת לתה, לדיבורים של מ”ם ולמוזיקה ברקע. אחר-כך אנחנו ממשיכים לסירה. בסירה לקראת חצות אנשים נכנסים ויוצאים במרץ כאילו אמצע היום. המקום מלא אבל לא דחוס מדי, אפלולי אבל מזמין, ואנשי רדיו הר הצופים מספקים פסקול אורבני לילי של ביטים שבורים, בסים עמומים וכבדים, טריפ-הופ, דאב וכל מה שביניהם. אני צוללת לתוך המוזיקה. זה כמו מדיטציה או היפנוזה עצמית. זה, ולהסתכל על האנשים מסביב. הסירה היא שילוב של חמארה ישנה עם סטודנטים צעירים. בג’ינסים היומיומיים שלהם והתרמילים המרופטים על הגב הם נראים כאילו הם באו מיום לימודים ארוך רק כדי לשתות, לעשן, לפטפט ולצחוק, לספוג מוזיקה ואווירה. אני מזהה את דודו מהרדיו ואת תומר שאני זוכרת עוד מהלימודים במוסררה. הייתי יכולה לשבת ככה ולהמשיך לבהות עם המוזיקה עד אור הבוקר, אבל אחרי זמן לא ידוע מ”ם מעיר אותי מחרגוני ואנחנו תופסים מונית הביתה.

למחרת לקראת צהריים אנחנו מסתובבים בשוק ובאיזור בצלאל-ש”ץ-רחוב הלל. זה חלק אחד של מרכז העיר שאני אוהבת. השני הוא האיזור של רחוב החבצלת-מגרש הרוסים- כורש-שושן-הסורג-בן סירא. באמצע יום חול קל להסתובב בשוק. ליורם אמיר שוב יש שם חדש לגלריה (חומה ומגדל, במקום שודדי י-ם) ודוכן שבו הוא מציג את הצילומים שלו – בתים, אבנים, מנופים, גרפיטי, אנשים וחתולים – וחפצים ישנים. אם היו לי 100 שקלים מיותרים הייתי קונה את מצלמת הפולארויד הישנה ומצרפת אותה לאוסף המצלמות הישנות שלי. זה לא יקר, אבל מיתון עכשיו ואני לא רוצה להוציא כסף על משהו לא הכרחי. אני גם לא רוצה להיכנע תמיד לדחף האספני שלי. גם בשתי חנויות הבגדים-יד-שנייה שבסמטת רבי אריה, ליד גלריה ברבור ורח’ שיריזלי, אני נהנית בעיקר לנבור, גם בלי לקנות הפעם כלום. רק כשזה מגיע לספרים אני נשברת. בזמן שמ”ם מפשפש בין ספרי המוזיקה והתווים, אני מוצאת באחד המדפים הנחבאים ב”ילקוט” את פאלקונר של ג’ון צ’יבר. בעשרה(!) שקלים. מעטים מדי מכירים את צ’יבר. את הכתיבה שלו ואת הכישרון שלו, שלא נופלים מאלה של עמיתיו לפרוזה האמריקאית דוגמת המינגוויי, סטיינבק, לונדון ואחרים. קשה ונדיר למצוא היום את התרגומים הישנים לעברית של צ’יבר, ואף אחד לא טורח לתרגם אותו מחדש. כך שלמצוא את “פאלקונר” – אחד הספרים הנפלאים שלו, במצב מצוין ובמחיר מגוחך – זה משהו שקרוב להתגלות.

אנחנו עושים הפסקת קפה וסנדוויץ’ בקפה בצלאל, ועוברים דרך חנות בגדי הווינטג’ של מומי, חלון הראווה של חנות המסגרות של נאווה, פיזיקל גרפיטי גאלור של נוקטורנו, חנות הטי-שרטים שיש בה אהיל שהייתי רוצה אחד כמוהו – עשוי מחוטי תיל גסים ונורות קטנות – וטלוויזיה ישנה מפורקת מאחור כך שאפשר לראות את כל השפופרות שלה. מעניין למה תהפוך החנות שהיתה פעם באלאנס. כרגע אסור להדביק פליירים על השמשות שלה וזה תמיד מקומם אותי, העניין הזה. כמו ב”בית הלל”, חנות הספרים שנסגרה כבר מזמן ועדיין עטופה בנייר חום ואסור להדביק עליה פליירים. זה כל כך טיפשי. פליירים זה יצירתי. פליירים זה כיף. פליירים זה חשוב. ובאופן אגואיסטי, פליירים זה משהו שאני מקלפת מהקירות ואוספת.

“ספיר” היא פחות או יותר התחנה האחרונה שלנו. מ”ם קונה חבילת מיתרים של ארני בול לגיטרה שלו וחליל מעץ לידידה שלו. אני מחפשת מחט חדשה לפטיפון שלי ונשלחת למישהו במרתף שברחוב המלך ג’ורג’ 4. אנחנו מתחילים לחזור ברגל הביתה. כבר כמה שבועות שברחבה שלפני חצר רחביה יש תמיד ספרים ישנים שכל מי שרוצה יכול לקחת. לרוב אלה ספרים ברוסית, אבל כבר יצא לי למצוא שם לפני כמה זמן ספר ישן של חנוך ברטוב, והפעם אני מוצאת את The Tenant of Wildfell Hall של אן ברונטה. היא הפחות ידועה מבין האחיות המופלאות והמהוללות שלה, שמביניהן את אמילי אני אוהבת במיוחד. כדי להיות נדיבה בחזרה, כל כמה חודשים כשאני מדללת את מלאי הספרים שלי אני מניחה אותם על ספסל ברחוב שבו אני גרה, ומי שרוצה עובר ולוקח.

מ”ם ואני חותכים דרך רטיסבון וכל הרחובות הקטנים של רחביה. הוא אומר שאין סיכוי שהוא היה מוצא את כל הרחובות האלה לבד. אנחנו מהרהרים בקול שכל כך הרבה דברים עוד לא הספקנו לעשות הפעם. לא היו סרטים מעניינים בסינמטק או בסמדר, לא הגענו לרחוב עמק רפאים, לא נסענו לתלפיות למעבדה ולצוללת, לא ירדנו לעין כרם לבדוק אם המחסן של באלאנס פתוח, לא הכרתי לו עדיין את באסס והטיפה והקצה. יש עוד הרבה בתי קפה לשבת בהם והוא יהיה חייב לבוא שוב. עוד פעם בירח כחול. אנחנו חוזרים הביתה ושוכבים. אחר כך אני פוקחת עיניים ורואה על שולחן הלילה שליד המיטה את שני זוגות המשקפיים שלנו זה לצד זה. לשנינו יש משקפי גיקים, עם מסגרת שחורה עבה. הוא גיק של מחשבים ואני גיקית של ספרים. תמיד יהיו בינינו זגוגיות. וספרים. וסרטים. ומוזיקה. הטעמים שלנו דומים, מה שאומר שאנחנו רואים את העולם דרך זגוגיות דומות. אחר-כך הוא נוסע חזרה הביתה צפונה.