תחת כנפי המקום ההוא ששמו מתחיל ב-א’, שמנהלים אותו א’ ו-א’, שנמצא בסמטת א’, נפתחה הגלריה לסאונד, שאני חושבת שאפילו שם רשמי וקבוע עוד אין לה. כמובן שפתחו אותה יוצאי מוסררה. ואלה קיצור תולדות המאפיה-של-מוסררה-ואיך-היא-השתלטה-על-העיר: איתמר ואורי הקימו את אוגנדה, ליאור ותומר הפכו את דיוואן לסירה, איתמר וליאור פתחו את הבאסס והורישו אותו לרוקי בי, אמיר ב וחברים הקימו את No Coast, והייתי יכולה להמשיך עם טפטוף השמות גם עם מי מנגן ושר באיזו להקה ומי שייך לאיזה קולקטיב של די-ג’יים, אבל אני חושבת שהרעיון ברור. כולם למדו במוסררה. בכל פעם שהייתי אומרת לסטאס שהלכתי למקום זה-וזה ושמעתי את כך-וכך, הוא היה שואל אותי אם גם הוא מהמאפיה של מוסררה, ותמיד היתה לו על הפנים הבעה שהיא תערובת של מורת רוח והערכה. אבל זה רק בגלל שסטאס הוא בצלאלניק.
אז עכשיו יש לנו גלריית סאונד. שתיים, בעצם, אם מחשיבים את העובדה שגם יפו 23 של בצלאל מתפקדת בבסיסה גם כגלריה לסאונד. ההבדל בין שני החללים הללו הוא כל ההבדל שבין בצלאל למוסררה, בין המימסד לבין האנדרגראונד (או האנדרדוג): החלל הענק היפהפה, המוקפד, המשופץ של בצלאל ביפו 23 – חצי מהקומה השלישית בבנין הדואר המרכזי, עם כל ההוד וההדר של הבנייה המנדטורית, לעומת החדרון הקטן, המרושל והמאולתר, חסר כל חן ויופי, של גלריית הסאונד שליד אוגנדה. לגלריית הסאונד הזאת אין עדיין שם רשמי, כאמור, בעוד שיפו 23 מתהדרת בתואר “חלל לאמנות ומחשבה” (רק בבצלאל יכולים להגות שם כזה). בערב הפתיחה לפני שלושה חודשים ניגנו שם אשכרה מתים ולאב גרנייד, אבל הן לא ניגנו כרגיל כלהקות רוק, אלא כמיצבי סאונד. אותו דבר היה בערב הנעילה של הפרויקט/מיזם הפותח, שבו ניגנו קסקס ויברטו והגלגול הנוכחי של NX2. לא הייתי באירועים האלה, על אף שהם נשמעו מעניינים. אני מחבבת כל אחת מהלהקות האלה כלהקות רוק, ואולי דווקא בגלל זה אני מתקשה להבין למה צריך להפוך אותן למיצב/מיצג סאונד. עוד פחות מזה אני גם מבינה מה ההבדל בין מיצב סאונד לסט של די.ג’יי. ואולי באמת אין הבדל ולא צריך להיות הבדל.
כל ההקדמה המפותלת הזאת באה כדי לומר שביום רביעי שעבר בערב הלכתי לראות בגלריית הסאונד שליד אוגנדה את המיצב של אמיר בולצמן ואהבתי אותו מאוד. תחת הכותרת “מפה של נתק” בולצמן בנה מיצב שבו מיטשטשת ההפרדה בין האמן – גם כיוצר המיצב וגם כמבצע שנוכח בעת המיצב עצמו* – לבין הקהל: מי בעצם פועל ומי המופעל? מתי נוצר בין השניים קשר ומה טיבו? מתי ואיפה הוא מתנתק? בהתחשב בעובדה שכל השאלות הללו טובות לכל אינטראקציה בין אנשים, יכול להיות שמיצבי סאונד הם לא עד כדי כך אזוטריים. הם יכולים להיות תקשורתיים. יכול להיות אפילו שאני אצליח להבין אותם יום אחד. בינתיים, אני בעיקר שמחה שיש עוד כמה דברים מעניינים לבדוק שהם לא בהכרח הופעות, בעיקר בעונת היובש הנוכחית.
* בולצמן היה חלק מטריו של שני סקסופונים וחצוצרה שליווה את המיצב בנגינה חיה, וליתר דיוק הגיב בנגינה חיה על בחירת הצופה היכן להציב את הסמן על פני מפת אזורי הנתק שעל צג המחשב.