אחרי רצף של פרוזה ישראלית – יצא לי עוד לקרוא גם את “לימסול“ של ישי שריד שהוא לא רע – מצאתי את עצמי חוזרת יום אחד הביתה עם שלושה ספרים לטינו-אמריקאיים: עם “זמר הטנגו” של טומאס אלוי מרטינס הארגנטינאי, עם “אדיוס, המינגוויי” של ליאונרדו פדורה הקובני, ועם “אלף ואחת מיתות” של סרחיו רמירס הניקרגואני. את זה האחרון עוד לא קראתי, אבל את שני הראשונים חיבבתי מאוד. לא קשה לנחש שספרים שעוסקים בספרות ימצאו אצלי אוזן קשבת. מעניין גם ששני הספרים האלה כרוכים לא רק באהבה לסופר מסוים, אלא גם באהבה למקום מסוים. במקרה של “זמר הטנגו“ מדובר במחווה לבורחס ובאהבה גדולה לבואנוס איירס, ובמקרה של “אדיוס, המינגוויי“ – טוב, ברור שמדובר בהמינגוויי ובקובה. מעניין גם שבשניהם העלילה היא כמו-בלשית, רק שב”אדיוס, המינגוויי” מדובר בעלילה בלשית סטנדרטית, כמעט אגבית ובסופו של דבר שולית, ואילו ב”זמר הטנגו” מדובר בעלילה בלשית שהיא אינטלקטואלית: הניסיון לפענח ולמפות את ההיסטוריה הסודית של בואנוס איירס בשנים האפלות של הדיקטטורה הצבאית. מהבחינה הזאת הזכיר לי “זמר הטנגו” את “כוכב רחוק” של רוברטו בולניו שקראתי לא מזמן; ומבחינה אחרת, זו של הביבליופיליה – שלא להגיד ביבלויומניה – הוא הזכיר לי את “בית הנייר“ של קרלוס מריה דומינגס הארגנטינאי/אורוגוואיני.
“אדיוס, המינגווי” הוא ספר קליל ומשעשע יותר, שהחידה האמיתית שהוא מנסה לפתור היא דמותו המורכבת של הסופר האמריקאי הגדול. זה לא סוד היום שהמינגוויי אכן היה סופר גדול, אבל כאדם הוא היה קשה מאוד, בלשון המעטה. במיוחד לקרובים אליו ביותר – נשותיו, ילדיו, חבריו ועמיתיו הסופרים. אבל לקובנים שמורה עד היום פינה חמה בלב להמינגוויי. במיוחד לדייגים ולאיכרים שבקרבם חי בין השנים 1939 – 1959. המינגוויי הניח לראשונה את רגלו על אדמת קובה כבר ב-1928, אבל רק לאחר התפוררות נישואיו השניים ב-1939 הוא עבר להשתקע סופית באי שטוף השמש והרום. בעשרים השנים שהוא חי בחווה/אחוזה כפרית שלו בפאתי הוואנה, המינגוויי העסיק עובדים קובנים לא מעטים – גננים, טבחים, מנהלי משק בית, דייגים וכו’. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על המינגוויי הבעל והאב והחבר, אבל מסתבר שכמעביד הוא היה נדיב מאוד – הוא שילם ברוחב לב וביד נדיבה, והוא היה הוגן מאוד, אנושי מאוד וקשוב לכל המקומיים שעבדו אצלו. מהבחינה הזו עשרים השנים שהמינגוויי עשה בקובה לא היו סתם ניצול ועושק של סופר אמריקאי לבן קולוניאליסטי, ומסתבר שהקובנים מכירים לו תודה על כך עד היום. גם כשבשאר העולם המערבי הלבן נעשה אופנתי מאוד לעקם כלפיו את האף.
המינגוויי עזב את קובה ב-1958 כשהזיקנה כבר איכלה בו בכל פה ובריאותו הלכה והתרופפה – בריאותו הגופנית, כתוצאה משנים ארוכות של חיים אינטנסיביים ושתייה אינטנסיבית לא פחות, אבל בעיקר בריאותו הנפשית. הדיכאון שלקה בו גרם לו לבושה גדולה. לא בטוח שהעזיבה של קובה – ועוד לטובת איידהו(!) – לא העמיקה דווקא את הדיכאון שלו והאיצה את סופו מידי עצמו ב-1961. אבל מי יכול לדעת.