אני קוראת עכשיו את “ממערב לירדן” של לילא חלבי ונהנית ממנו מאוד. האלה, מוואל, סוראיה וחדיג’ה הן ארבע בנות-דודות שמוצא משפחתן מנווארה – כפר פלסטיני ממזרח לג’נין, שאני בושה לספר שמעולם לא שמעתי עליו. כמו ישראלים רבים אחרים, באשמתם או שלא באשמתם, ההיכרות שלי עם כפרים פלסטינים מסתכמת באפס. אחרי הכל, מסגרת ההתייחסות התרבותית שלי נמצאת ממערב לים התיכון. אני חושבת שזו אחת הסיבות העיקריות לכך שאני נהנית כל כך מהספר הזה – העובדה שהוא פותח פתח לעולם אחר ושונה וקצת זר ומוזר מצד אחד, ומצד שני יש בו דברים שיהיו מוכרים לכל אישה, בכל מקום בעולם (נראה לי). כל פרק נמסר בקולה של אחת מהארבע לסירוגין, מהמקום שאליו נשאו אותה החיים: עמאן, אריזונה, קליפורניה ונווארה. האופן שבו סיפוריהן נשזרים אלה באלה מזכיר מעשה רקמה: הכפר נווארה, מסתבר, ידוע בזכות עבודות הרקמה של נשותיו. רקמה היא גם תמיד מטאפורה למלאכת הכתיבה – האופן שבו מילה מתחברת למילה כמו תך אל תך בעמל רב, בשקדנות ובסבלנות. זה מזכיר לי את Embroideries של מרג’אן סטראפי, ובאופן דומה, הסיפור האישי של האלה הזכיר לי את “פרספוליס” של סטראפי. לעומת זאת, סוראיה הפרועה, המרדנית וה”מופקרת” כביכול, מזכירה לי את כריסטינה – הגיבורה-המספרת מ”אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות” של לוסיה אצ’ווריה. גם אצל אצ’ווריה זה ספר שבו הגיבורות הן שלוש אחיות, וכל פרק נכתב מנקודת המבט של אחת מהן. חלבי, סטראפי, אצ’ווריה – כל אלה הן סיפורי נשים שאהבתי מאוד.
למרות שאחת החוויות המרכזיות המתוארות בספר היא חוויית ההגירה – העקירה, הטלטול, החיפוש אחרי זהות חדשה – יש בו גם משהו אוניברסלי. אולי זו החוויה המשותפת לכל-כך הרבה נשים של תחושת זרות בעולם, שבשביל רוב הגברים הוא מגרש הבית. תמיד נראה לי שלנשים לוקח הרבה יותר זמן מלגברים למצוא מקום בעולם, למצוא בו חדר משלהן, להרגיש בו לגמרי ובאמת ובתמים בבית. ומעניין שהספרות המרתקת ביותר שנכתבת בשנים האחרונות היא ספרות של מהגרים. כשמדובר בנשים מהגרות, מדובר כמובן באחרוּת כפולה, ובמקרה של “ממערב לירדן” זו אחרוּת יפה מאוד.