מארק לאנגן – הרחק מהמון מתהולל

חמישי בלילה, מועדון זאפה בתל אביב, אני מוקפת לובשי שחורים, וזה כולל כמובן גם אותי. לא שזה מפתיע – אחרי הכל זו הופעה של מארק לאנגן. אפשר היה לקיים אותה בקתדרלה גותית. קתדרלת סנט מארק. בעשר-ועשרה אני עדיין לא מבינה איך יכול להיות שההופעה הזאת היא סולד-אאוט אם כל כך דליל כאן. בעשר-ועשרים כבר אין מקום לנשום. דחוס וצפוף ומתח של ציפייה דרוכה באוויר. מצד ימין שלי עומד בחור בחולצה שחורה של Faith No More. מצד שמאל שלי עומד בחור עם חולצה שחורה של Alice In Chains. מאחוריי שניים בחולצות שחורות של ג’ק דניאלס ושל גינס ואני בדיוק חושבת כמה זה לא מנומס להגיע להופעה הזאת עם החולצות האלכוהוליות האלה כשהוא בדיוק עולה לבמה ולופת את המיקרופון בידי הכוכבים שלו ו

הקול הזה. הקול הזה.

הראייה שלי מיטשטשת ואני עומדת כל כך קרוב לבמה ותחת אלומת האור הלבנה אני יכולה לראות שהפנים שלו כבר חרושות קמטים. הוא כבר לא האיש הצעיר שאחרי הקריירה המוזיקלית שלו התחלתי לעקוב לפני כמעט עשרים שנה. והקול הזה. הקול הזה שבשלב הנוכחי של חייו ושל הקריירה המוזיקלית שלו הוא נקי ומזוקק לגמרי. נקי ומזוקק ועגול ומלא, מלא נשמה ונחמה. בשלב הזה הוא כבר בן בלי גיל. כמו ג’וני קאש וטום ווייטס. וכל השירים שלו נשמעים בני מאה לפחות. עתיקים כמו הבלוז ורלוונטיים כמוהו. וממילא אי אפשר אף פעם לדעת אם השירים שלו הם מקוריים או גירסאות כיסוי – בגלל שהם נשמעים בני מאה לפחות.

מהפתיחה המהממת של When Your Number Isn’t Up ועד הסיום המצמרר של The Hanging Tree, זה היה רק הוא וגיטריסט אקוסטי. הבמה עירומה לגמרי, אין שום פעלולי תאורה, רק הוא והשירים שלו והקול שלו והנוכחות שלו בכל תו ותו ובכל מילה ומילה. הוא אוחז את המיקרופון כאילו הוא נאחז בחייו. זה אינטימי וחשוף וגורם לעיניים שלי להתערפל ולגרון שלי להשתנק ולשערות שלי לסמור. כי הוא שר על הרוחות הקרות המייללות מקצה היקום, הרוחות הקשוחות של הבדידות והסופיות, ומלאך המוות שנשימתו מלחיתה תמיד על העורף, והצער על כל ההחמצות והאכזבות והאובדנים. אבל כל כך הרבה כבוד יש אצלו, כל כך הרבה כבוד אנושי בסיסי – dignity היא המילה שאני חושבת עליה באנגלית – לנוכח כל הצער והבדידות והסופיות של כולנו. הוא עמד תמיד בכל התלאות הללו בכל כך הרבה כבוד וחסד וחן ורחמים. לא כמו עלה נידף ברוח אלא כמו עץ עצום וענק.

אני לא זוכרת את השיר המסיים של הסט, אבל הוא הסתיים במילים I’m Going Home. וכשהוא עלה להדרן הוא שר את Traveler. וחשבתי על זה שהוא באמת נוסע מכאן עוד רגע הביתה. סוף סוף הביתה. שבע דרכים ונדודים, כמו אחרון גיבורי המערבונים שהוא. משאיר אחריו את זיכרון היותו כאן. ובאמצע הלילה התעוררתי לרגע וחשבתי איזה חלום נפלא זה היה, חלמתי שראיתי את מארק לאנגן בהופעה. באיזה רגע החלום הופך לזיכרון והזיכרון הופך לחלום

צריך להיות די סתום כדי לא להבין איזה אופי יש לאלבום מסוים אם יש בו שירים עם שמות כמו The Seventh Proof, Death Bells, All the Way Down, Shadows Fall, Wise Blood. זה האוונגליון על-פי מארק לאנגן. שנתיים אחרי האלבום הקודם שלהם, ה-Soulsavers חוזרים עם מארק לאנגן ועם אלבום חדש, שמהרבה בחינות מזכיר מאוד את זה הקודם, ומכמה בחינות קצת נבדל ממנו. מתוך 13 השירים ב-Broken מארק לאנגן שר עשרה, וזה רק בגלל ששניים מהקטעים הנותרים הם אינסטרומנטליים, ואת הקטע השלישי שרה זמרת אוסטרלית אלמונית שעונה לשם הנפלא רוזה אגוסטינו (Rosa Agostino בלטינית/ספרדית היא רוח רפאים אדומה). רק שהשיר הזה, Praying Ground, הוא במקור שיר של לא אחר מאשר לאנגן עצמו, והוא מופיע באלבום הסולו השלישי שלו, משנת 1998, Scraps at Midnight. במילים אחרות, גם כאן, כמו במקרה של האלבום המשותף הקודם שלהם, Broken הוא לגמרי אלבום של מארק לאנגן לא פחות משהוא אלבום של הסולסייברז (צמד האלקטרונאים הצעירים ריץ’ מאצ’ין ואיאן גלובר, איפשהו מצפון אנגליה). ודוק: גם באלבום הקודם לאנגן עשה גירסת כיסוי ללאנגן, כשהוא ביצע את Kingdoms of Rain – שיר ישן שלו משנת 1994, שמופיע על גבי האלבום Whiskey for the Holy Ghost. אם הביצוע המקורי שלו היה קודר ועגום, הרי שהביצוע החדש שלו הוא מוזיקה לחיתוך ורידים.

רוזה אגוסטינו היא לא רוח הרפאים היחידה שמסתובבת כאן. האלבום הזה מלא בהן. כבאלבום הקודם, יש כאן אורחים שבאים והולכים וגירסאות כיסוי מסקרנות: מייק פאטון (Faith No More) וגיבי היינס (Butthole Surfers) הם הקולות הבולטים שמתלווים כאן ללאנגן, יש גירסת כיסוי יפה מאוד ל-You Will Miss Me When I Burn של וויל אולדהם, ול-Some Misunderstanding של הבירדז. הסולסייברז עדיין מכירים היטב את ההיסטוריה של הרוק שלהם. אבל בעוד שהאלבום הקודם היה אקלקטי יותר, עם הרבה יותר קטעים אלקטרוניים-אמביינטיים-צ’ילאאוטים-טריפ-הופיים בין השירים, כאן מדובר באלבום שנוטה יותר לרוק. ואם לדייק, רוק אמריקנה: אמריקנה של מערבונים ישנים ומרחבים פתוחים. של עיירות רפאים וטריילר פארקים, של מטיפים נוצריים אדוקים וירידים כפריים. זו טריטוריה לאנגנית מובהקת, כזאת שהוא פוסע בה עוד מראשית ימיו עם ה-Screaming Trees, דרך כל אלבומי הסולו שלו, ועד שיתוף הפעולה האחרון שלו עם תאום הביבים שלו. זו טריטוריה שהולמת מאוד את העיסוק של לאנגן – שנולד וגדל (לפני שהתפקר לגמרי) במשפחה בפטיסטית אדוקה בעיירה נידחת במזרח מדינת וושינגטון – בנושאים ודימויים של חטא וגאולה, פיתוי וכפרה, גן עדן וגיהינום, נפילה מחסד והיצרפות באש, רוח הקודש ומלאך המוות.

אם אני אוהבת בכל זאת קצת יותר את האלבום הקודם, זה מפני שהוא כאמור קצת יותר אקלקטי וניסיוני ומעז, וקצת פחות מעובד ומלוטש מזה הנוכחי. אבל זה לא ממש משנה. אני הולכת עם מארק לאנגן כברת דרך ארוכה מאוד. הוא לבטח אחת האהבות המוזיקליות הגדולות ביותר שלי. עם קול ה(לפעמים אי אפשר להימלט מקלישאות) וויסקי וסיגריות שלו, הוא נמצא איפשהו בין טום ווייטס לג’וני קאש, אבל מאלבום לאלבום הוא נעשה יותר ויותר הוא עצמו. כבר אי אפשר לטעות בקול שלו ובנוכחות שלו, למרות כל ההשפעות הנזכרות. אני חושבת שמה שהכי מושך אותי אצל לאנגן זה הדמות שלו של אדם מחפש. הוא אדם שנמצא במסע מתמשך של חיפוש. ואדם במסע הוא אדם שנמצא תמיד הכי קרוב לעצמו. גם שם האלבום, Broken, קשור לזה. אחרי הכל, אין דבר יותר שלם מלב שבור. ואפשר לסמוך על הסולסייברז שגם הפעם, כבאלבום הקודם, העטיפה תהיה סימבולית: מצפן בקידמת העטיפה, נחש בצידה האחורי. האלבום הזה כבר מטפטף לי לאט לאט לתוך הוריד.

מארק לאנגן במראת הצד של הביואיק 67′ שלו, כפי שנלכד בעדשת מצלמתו של צ’רלס פיטרסון.
סיאטל, דצמבר 1993

תגית: מארק לאנגן

שוער הלילה

וויסקי לרוח הקודש