אני לא זוכרת מתי לאחרונה קראתי כל כך מעט וכל כך לאט. בפראפראזה על פתיחת אחד השירים של קארבר, אני יכולה לומר ש”כבר אוגוסט עכשיו ולא / קראתי ספר טוב כבר שלושה חודשים”. אני יכולה לתלות את האשמה בעונת המלפפונים שהביאה איתה גל של רציחות פשוטות, מופעי ביזאר וסתם דוגמאות מרהיבות של טמטום, ורק מעט מאוד ספרים וחוכמה. אבל האמת היא שזה קודם כל אני. כשאת מתרוצצת ברחובות כמו מוכת שמש, ממסיבת רחוב להופעה להפגנה לעצרת לחגיגה וחוזר חלילה, נשאר לך רק מעט מאוד זמן פנוי – פיזית ובעיקר מנטלית – כדי לקרוא. האמת היא שעד לפני שבוע בערך דווקא נהניתי מקצב הקריאה המואט (והמועט) החדש שלי, אבל בימים האחרונים מצאתי את עצמי מתגעגעת להתכנסות שבקריאה. לאורך הרוח, לשקט, לשלווה. לשבת על הכורסה במרפסת אחר הצהריים ובסופי שבוע ופשוט לקרוא, במקום להתרוצץ כמו משוגעת בכל רחבי העיר.
זה לא שלגמרי לא קראתי, רק שאלה היו ספרים מאכזבים. “המפץ הקטן” של אורי ברבש היה לא טוב, “פצע” של עדי אבלס היה ממש רע, “ספר הפרידות הגדול” של שושי בריינר היה ככה-ככה (ההשוואה המרומזת שלו מצד ההוצאה ל”תיקונים” של ג’ונתן פרנזן יומרנית ומופרכת), ו”זבוב על הפסנתר” של אבי גרפינקל התחיל דווקא נחמד, אבל הסתיים בגימיק. אני לא אוהבת גימיקים בספרות שלי. התחלתי את “תפילה לאוון מיני” של ג’ון אירווינג ולא הצלחתי להתמיד בו. הספר היחידי שבאמת ריתק אותי בכל התקופה האחרונה היה “סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה” של רובר בובר וז’ורז’ פרק. אני תוהה אם זה מקרי שהוא דווקא ספר תעודה. זה קובץ של עדויות, ולצידן צילומים, של ועל מהגרים שעברו בשערי אליס איילנד בשנות העשרה והעשרים של המאה שעברה. פרק מתאר את אליס איילנד לא רק כתחנת מעבר בין העולם הישן (אירופה) לעולם החדש (אמריקה), אלא כמעין לימבו נפשי. מקום שהוא בעצם לא-מקום. נזכרתי שב-1997 לקחתי את המעבורת מ-Battery Park לאליס איילנד ולפסל החירות, אבל לא ירדתי ממנה. נשארתי עליה רק כדי לצפות בהם ממרחק כל הזמן. לא רק בגלל שזה באמת מחזה מרהיב ומרגש, אלא בגלל שיש משהו באליס איילנד ובעיקר בפסל החירות שתמצית ההוויה שלהם הוא דווקא לראות אותם ממול ומנגד, בלי ממש לעלות עליהם. רק לנסות לדמיין איך הרגישו אז אותם חלכאים ונדכאים שהגיעו מיבשת מתפוררת לבית האמיצים וארץ החופשיים, ואחרי מסע ארוך ומטלטל ראו אותם פתאום לנגד העיניים.
ובדיוק כשהתחלתי להתגעגע שוב לקריאה, הגיעה ג’ומפה. וגם הספר שלה הוא על מהגרים והגירה – ליתר דיוק על בני הדור השני להגירה: על יחסיהם עם הוריהם, על הפער והזרות הנמתחים ביניהם משום שההורים הם לנצח זרים ומהגרים בעוד שהילדים הם כבר מקומיים לכל עניין ודבר, ועל הניסיונות לגשר על הפער הזה בגיל מבוגר יותר באמצעות השלמה, קבלה והבנה. יש לי עניין מיוחד בנושא הזה של דור שני להגירה, אבל אצל להירי זה משמש גם כאמצעי לבחון בכלל את הדרך שבה הורים נתפסים בעיני ילדיהם כשהם מתבגרים ונעשים “גדולים” ומבוגרים בעצמם. מעבר לזה, הכתיבה המינורית, המתונה והמאופקת של להירי היא כל מה שהייתי צריכה עכשיו. אני קוראת אותה קצת בכל אחר צהריים וערב, ומרגישה איך אני נרגעת לאט ואוגרת שוב כוחות מכל ההמולה והחום של הקיץ. “לאט, במשורה, בחסד”, אם לצטט משורר אחר.