תגית: מוסררה

תחת כנפי המקום ההוא ששמו מתחיל ב-א’, שמנהלים אותו א’ ו-א’, שנמצא בסמטת א’, נפתחה הגלריה לסאונד, שאני חושבת שאפילו שם רשמי וקבוע עוד אין לה. כמובן שפתחו אותה יוצאי מוסררה. ואלה קיצור תולדות המאפיה-של-מוסררה-ואיך-היא-השתלטה-על-העיר: איתמר ואורי הקימו את אוגנדה, ליאור ותומר הפכו את דיוואן לסירה, איתמר וליאור פתחו את הבאסס והורישו אותו לרוקי בי, אמיר ב וחברים הקימו את No Coast, והייתי יכולה להמשיך עם טפטוף השמות גם עם מי מנגן ושר באיזו להקה ומי שייך לאיזה קולקטיב של די-ג’יים, אבל אני חושבת שהרעיון ברור. כולם למדו במוסררה. בכל פעם שהייתי אומרת לסטאס שהלכתי למקום זה-וזה ושמעתי את כך-וכך, הוא היה שואל אותי אם גם הוא מהמאפיה של מוסררה, ותמיד היתה לו על הפנים הבעה שהיא תערובת של מורת רוח והערכה. אבל זה רק בגלל שסטאס הוא בצלאלניק.

אז עכשיו יש לנו גלריית סאונד. שתיים, בעצם, אם מחשיבים את העובדה שגם יפו 23 של בצלאל מתפקדת בבסיסה גם כגלריה לסאונד. ההבדל בין שני החללים הללו הוא כל ההבדל שבין בצלאל למוסררה, בין המימסד לבין האנדרגראונד (או האנדרדוג): החלל הענק היפהפה, המוקפד, המשופץ של בצלאל ביפו 23 – חצי מהקומה השלישית בבנין הדואר המרכזי, עם כל ההוד וההדר של הבנייה המנדטורית, לעומת החדרון הקטן, המרושל והמאולתר, חסר כל חן ויופי, של גלריית הסאונד שליד אוגנדה. לגלריית הסאונד הזאת אין עדיין שם רשמי, כאמור, בעוד שיפו 23 מתהדרת בתואר “חלל לאמנות ומחשבה” (רק בבצלאל יכולים להגות שם כזה). בערב הפתיחה לפני שלושה חודשים ניגנו שם אשכרה מתים ולאב גרנייד, אבל הן לא ניגנו כרגיל כלהקות רוק, אלא כמיצבי סאונד. אותו דבר היה בערב הנעילה של הפרויקט/מיזם הפותח, שבו ניגנו קסקס ויברטו והגלגול הנוכחי של NX2. לא הייתי באירועים האלה, על אף שהם נשמעו מעניינים. אני מחבבת כל אחת מהלהקות האלה כלהקות רוק, ואולי דווקא בגלל זה אני מתקשה להבין למה צריך להפוך אותן למיצב/מיצג סאונד. עוד פחות מזה אני גם מבינה מה ההבדל בין מיצב סאונד לסט של די.ג’יי. ואולי באמת אין הבדל ולא צריך להיות הבדל.

כל ההקדמה המפותלת הזאת באה כדי לומר שביום רביעי שעבר בערב הלכתי לראות בגלריית הסאונד שליד אוגנדה את המיצב של אמיר בולצמן ואהבתי אותו מאוד. תחת הכותרת “מפה של נתק” בולצמן בנה מיצב שבו מיטשטשת ההפרדה בין האמן – גם כיוצר המיצב וגם כמבצע שנוכח בעת המיצב עצמו* – לבין הקהל: מי בעצם פועל ומי המופעל? מתי נוצר בין השניים קשר ומה טיבו? מתי ואיפה הוא מתנתק? בהתחשב בעובדה שכל השאלות הללו טובות לכל אינטראקציה בין אנשים, יכול להיות שמיצבי סאונד הם לא עד כדי כך אזוטריים. הם יכולים להיות תקשורתיים. יכול להיות אפילו שאני אצליח להבין אותם יום אחד. בינתיים, אני בעיקר שמחה שיש עוד כמה דברים מעניינים לבדוק שהם לא בהכרח הופעות, בעיקר בעונת היובש הנוכחית.

* בולצמן היה חלק מטריו של שני סקסופונים וחצוצרה שליווה את המיצב בנגינה חיה, וליתר דיוק הגיב בנגינה חיה על בחירת הצופה היכן להציב את הסמן על פני מפת אזורי הנתק שעל צג המחשב.

יום חמישי, שש בערב, אני יוצאת מהעבודה ונושמת עמוק. כל הטרדות והלחצים של השבוע החולף נושרים ממני. אני חוצה את צומת ממילא הסואנת – אני מחבבת אותה דווקא בגלל הסאון שלה – ומטפסת בשלומציון. בחוץ עדיין אור, שעון קיץ, ונעים. אני נכנסת לקפה קדוש לפני שאני ממשיכה בתוכניות שלי להסתובב בשעת בין הערביים הזאת. בקפה קדוש הביטלס מתנגנים ברקע, Because ו-She’s So Heavy, שהם שניים מתוך ארבעת השירים שלהם שאני הכי אוהבת (שני האחרים הם ג’וליה ויום בחיים). רעש מכונת הקפה ושקשוק הצלחות, פטפוט המלצרים והלקוחות – זה ההמהום השמח של תחילת הסופשבוע. זאת שעה שמחה בלי אף טיפת אלכוהול. רק קפה וברוסקטה ומים ולהתמתח ולהתבונן באור שמתמעט בחוץ וצמרות העצים שמתנועעים ברוח הקלה והרחובות שמעלים אור בפנסים. כשכבר כמעט חושך, אבל השמיים עדיים כחולים כהים ולא לגמרי שחורים, אני קמה והולכת למוסררה.

כל כך הרבה זמן לא עשיתי את המסלול הזה ברגל. כשלמדתי כאן הייתי עושה את זה כמעט כל יום: עולה בהלני המלכה עד מגרש הרוסים ואז יורדת לרחוב שבטי ישראל ועוד למטה לרחוב הע”ח. ממגרש הרוסים אפשר לראות כבר את הצריחים והמגדלים של העיר העתיקה. מצער אותי שגילחו כאן את בתי מונבז, מה גם שבסופו של דבר זה נעשה לשווא. מדהים אותי, במיוחד בשבוע הזה על כל פרשיותיו, איך העיר הזאת מצליחה לספוג כל כך הרבה מעשי כיעור ועדיין להישאר כל כך יפה. אבל זה לא יישאר כך לנצח, אם כסף ונדל”ן וחמדנות ותאוות בצע ימשיכו לאנוס בברוטליות את העיר.

בין התקליט לאוגנדה אני מקלפת מהקירות שלושה פוסטרים. ברחוב הע”ח המקום של עמי עדיין פתוח, הוא רק נקרא עכשיו בית הבז האדום. לנצח פנתר שחור, אפשר לשמוע עוד מרחוק את גיל סקוט הרון עם The Revolution Will Not Be Televised מתנגן מתוך בית הקפה הקטן שלו. כמה הולם. מסביב ומאחורנית אני מוצאת את המקלט שבו מציגים כמה תלמידים ממגמות מוזיקה ומדיה דיגיטלית מיצבי וידיאו וסאונד. בכניסה למקלט, ליד התרמיל של אחד הסטודנטים, מונח “רעש לבן” של דון דלילו. כמה הולם גם כן. אני משתהה זמן ארוך בחברת המיצבים, שניים-שלושה מתוכם ממש טובים ומעניינים, ואז אני יוצאת החוצה ומתיישבת על הספסל בגינה בחברת אמיר ב. אני שמחה לראות אותו, אז אני מחבקת ומנשקת אותו. בזמן האחרון אני מחבקת ומנשקת את כל מי שאני אוהבת, גם אם אנחנו לא ממש מכרים קרובים. לאנשים זה בטח נראה מוזר, הם בטח חושבים שהפכתי סופית לזקנה אקסצנטרית ותמהונית. אבל זקנה אקסצנטרית ותמהונית זה בסדר, נראה לי, וכיף לי לשבת עם אמיר על הספסל בגינה במוסררה. מעלינו דואה וצולל עטלף בין העצים והשמיים כבר חשוכים וריח של מיליון פריחות נישא באוויר. איך אפשר שלא לאהוב את מוסררה עם כל הפנתרים השחורים והבזים האדומים והעטלפים שלה. עם צלצולי הכנסיות וקולות המואזין שמעבר לכביש המהיר שמשרטט את קו התפר בין העיר המערבית החדשה לעיר המזרחית העתיקה, עם חומות האבן ושערי הברזל שמסתירים ישיבות ובתי כנסת, כולל סניף תורה ועבודה שה-מ’ מהכתובת “סניף מורשה” שעל השלט שלו נמחקה, וכך עומד לו “סניף ורשה” באמצע מוסררה. אני חושבת בעצב על זה שאת ממילא השכנה מחקו לחלוטין בשביל לבנות מרכז קניות. כל כך הרבה פשעים בוצעו בעיר הזאת, ועדיין היא כל כך מסעירה.

אמיר ואני מדברים קצת בינינו. הפעם האחרונה שנפגשנו וישבנו ככה היתה לפני כמה שבועות, בגינה שמחוץ לגלריה ברבור, לפני הופעה של הרולד רובין. דיברנו אז על שיעורי הבס שלי ושיעורי החצוצרה שלו. על זה שהוא עזב להקה מקומית אחת רגע לפני הפריצה הגדולה שלה בגלל שהוא רצה להתרכז ולעשות את הדברים שלו. על התוכניות שלו לעשות מסע חוצה אירופה בקיץ, ברכבת, עם כלי הנגינה שלו ועוד חבר סקסופוניסט, לאסוף ככה כסף שיאפשר להם להמשיך לנוע בדרכים. אנשים עם חלומות הם הגיבורים הפרטיים שלי. אני מכירה כבר את החלומות של כל האנשים שמנגנים בעיר הזאת.

אני עושה את דרכי חזרה לרחביה, ובדרך הביתה עוצרת במסיבת-בתים-נטושים בבית הרפאים שברחוב אבן גבירול 7. אני חותמת במקום על ההתנגדויות לתוכנית המתאר ל”שימור” רחביה. נראה אם גורלה יהיה טוב יותר מזה של אנ-הולי-לנד. אנשים מטפטפים פנימה, יש בירות ומוזיקה ופרצופים שאני כבר מכירה מאינספור אירועים בעיר – מסיבות רחוב, מסיבות בתים נטושים, הפגנות, עצרות, הופעות, דג מלוח. כל האירועים האלה הם מספקים מאוד, ובכל זאת, כשאני מגיעה לבסוף הביתה, פותחת את הדלת ומדליקה את האור, אני משחררת אנחת רווחה ונאנחת בהקלה, סופסוף, בית.

עמרי הגיע בתחילת השבוע לביקור מולדת מארצות הקור. תחת שמש מזרח תיכונית קופחת אנחנו הולכים לנגב חומוס בעכרמאווי. האיזור הזה שליד שער שכם שוקק חיים, בשולחן שלידנו יושבים שלושה אנשים שאני מכירה עוד מבית הספר במוסררה, ואנחנו מחליפים שלומות וברכות. ואניה מסדנת ההדפס מגיע גם כן, ומנצל את ההזדמנות כדי להזמין אותנו לתערוכת הדפסים של כמה אמנים מניו יורק שנפתחת בסדנה. אחרי החומוס אנחנו עוברים שם, אם כי אני אצטרך לחזור לשם שוב כדי לצפות בתערוכה מקרוב. המון זמן לא הייתי בסדנת ההדפס. מעבר לעובדה שזה מקום מרתק, הוא צופה גם אל נוף נהדר: מצד אחד העיר העתיקה והר הזיתים, ומהצד השני, ממש מעבר לכביש, בית החולים האיטלקי. הו, מוסררה אהובתי. אולי באמת אני אלך לשם השבוע כשאני אהיה בשכונה לרגל אירועי מוסררה-מיקס.

יום שלישי לפנות ערב, רחוב עמק רפאים, יריד רחוב. אני דווקא שמחה שהפעם לא סגרו את תנועת כלי הרכב והרחוב המשיך להתנהל כרגיל. בגלל שלא סגרו את הכביש לא היו כמעט דוכני מזון, מה שאיפשר להופעות השונות להוות את לב העניין. בקרן רחוב אחת מנגן אנסמבל טרה רוסה, שיש לו הרכב כלים מעניין: גיטרה, בס, תופים, עוּד, חליל צד, אורגן וסמפלר/מיקסר. כשההופעה שלהם מתמשכת אני מתנתקת מהם והולכת לבדוק גם את הופעת הדראג של הצמד דני ליפסטיק (מצחיקים מאוד) והופעה של קוסמים/פנטומימאים במבטא צרפתי. זו הופעה שמיועדת יותר לילדים, אבל אני נהנית ממנה. אני חוזרת אחריה לטרה רוסה, ועכשיו כבר הצטרף אליהם רבל סאן, ומרגע זה והלאה זה כבר משהו אחר לגמרי. רבל סאן הוא ראפר עם טונות של כשרון. הוא שחור כמו הלילה ויפה כמוהו. הוא זורם עם המוזיקה ומה שהוא עושה איתה דומה יותר לספוקן וורד על רקע של גרוב עמוק מאוד. זה יפהפה. יותר מחצי שעה נמשך היופי הזה, ומצידי הוא היה יכול להימשך חצי לילה.

הנה מה שהרגיז אותי בהופעה של האחים רמירז ב”קצה”: אל תכתבו – ואני מתכוונת גם לקצה וגם לאחים רמירז – שההופעה מתחילה בתשע-וחצי אם אתם מתכוונים להתחיל רק באחת-עשרה-וחצי. אני מגיעה בעשר, בהנחה שההופעה תתחיל בעשר-וחצי פלוס/מינוס, מה שיאפשר לי לתפוס חצי שעה של תיקלוט של מארקי פאנק. מארקי פאנק הוא יוצר מאוד מוכשר ויצא לי לשמוע סטים מאוד יפים שלו, אבל הפעם הבחירה שלו היא במוזיקה Fאנקית מהסבנטיז – כל מיני דיסקו, סול, גרוב וחצוצרות וסינטיסייזרים, שאני יודעת שנבחרו בקפידה כדי להתאים להופעה של האחים רמירז. העניין הוא שאני הייתי בסבנטיז, ואני יודעת שהם הציעו כל מיני זוועות לעולם כמו המכנסיים המתרחבים, הפלטפורמות, תסרוקות האפרו והמוזיקה הזאת. כך שמבחינתי שבעים או שמונים דקות(!) של סט כזה היו הרבה מעל ומעבר למה שהייתי יכולה לסבול.

כשהאחים רמירז הואילו להתחיל את ההופעה בשעה 23:20 כבר הייתי כל כך עצבנית ומבואסת, שלא היה שום סיכוי שהמוזיקה שלהם תמצא חן בעיניי, גם אם היא תהיה הכי טובה בעולם. אבל נשארתי כדי לבדוק מי הם ואיזו מוזיקה הם מנגנים. מה שאני יכולה להגיד זה שהאחים רמירז מושפעים מהאחים דובי, האחים אולמן והאחים ג’רי גרסיה. במילים אחרות, מוזיקת סבנטיז דרומית מטוגנת היטב בשמש, של היפים מקליפורניה מצד אחד, ונהגי משאיות אדומי צוואר מצד שני. זו מוזיקה שבנויה על הרבה ג’אמים, וזה פחות או יותר מה שהאחים רמירז – שלישיה של גיטרה, תופים וחצוצרה – עושים. אחרי בערך שישה קטעים וארבעים דקות הלכתי, כי כאמור, הייתי פשוט מבואסת ועצבנית מדי. לא נראה לי שאני אקשיב לאחים רמירז או אחזור ל”קצה” עוד הרבה זמן.

החמצתי השבוע: בנדיקט ויום שני האחרון של אוקטובר במקום-שאין-להזכיר-את-שמו; קוביאשי פורצלן בקסטה; אינדי יום שני בבאס עם טרנטינה ו-3D Radicals; לילה לבן של מיצגי אמנות ברחוב בן-שטח במסגרת ליל הסטודנט; יום הולדת ארבע לאוגנדה עם מוג’הדין, ספארק-או ובני המה. מי יכול להספיק את כל זה? צריך לחיות כמה חיים במקביל כדי לראות הכל. שבוע חדש, הופעות חדשות.